נושאים

אמור - לנפש לא יטמא

 

הכהנים מהווים מחד, סמל לטהרה ולפרישות, ומאידך, הם סמל לשלום ולקירוב. נקודת המבחן היא בטומאת המת. מצד אחד איסור גורף להטמא למת, ומצד שני, היתר טומאה למת במקום שהוא קרוב. המשמעות הסמלית היא עמוקה – על איש המעלה לוותר לעיתים על מעמדו הרם והנישא ולהחשף לטומאת הציבור אליו הוא קשור כדי שיוכל להעלות אותו אל הטהרה.

 

פתיחה

ספר מאור עינים - פרשת אמור

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' פירש"י אמור ואמרת להזיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא בעמיו פירש"י בעוד שהמת בתוך עמיו פרט למת מצוה וכו' כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הנה בכל אחד מישראל מוכרח להיות בו כל התורה ועבודת הקרבנות אף שהיתה בכהן מכל מקום יש גם כן אחד מישראל כל העוסק בתורת עולה כו' והנה בתורה יש תרי"ג מצות רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח אברים שס"ה לא תעשה נגד שס"ה גידים ומהו כנגד היינו שהם המה ממש רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברים ושס"ה לא תעשה הם שס"ה גידים דכתיב (בראשית ט', ו') בצלם אלהים עשה את האדם דהיינו בצלם של התורה כי התורה היא קומה שלימה של רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים ובכל מצות עשה מחיה אבר א' השייך לאותו מצוה וכשנזהר ממצות לא תעשה מחיה גיד א' והפרשה הזאת מוכרחת גם כן להיות בכל אדם והוא בזה האופן

 

ויקרא פרק כא

(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן

 

ספר אור המאיר – פרשת אמור

אמור אל הכהנים הן המה העובדים את ה' באמת, המכונים בשם כהנים, בני אהרן דייקא ולא בנות אהרן (ספרא אמור א) המכונים בשם נקבות, המורה שלא זרו מתאות לבם, ואין דרכם לכבוש היצר הרע לשלוט עליו, ואדרבא, התאוה מושלת עליהם, והמה בשם בנות יקראו ולא בנים,

...

כהן נקרא העובד ה' וכשאין כהן בבית הכנסת קורין ישראל במקום כהן ורב קרי בכהנא דהיינו אפילו שהיה שם כהן שכל העובד ה' נקרא כהן והנה איתא במשנה דאבות הוי מתלמידיו שלא אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

...

וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת פירש"י להזהיר גדולים על הקטנים הם מדריגות הנפשות שנפלו צריכים הגדולים להעלותם.

 

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת אמור – אות ד

וז"ש רז"ל אמור ואמרת כפל להזהיר גדולים על הקטנים. ור"ל לא בלבד שיקשטו גדולי וראשי הדור את עצמן, רק להזהיר גדולים על הקטנים שהם הרשעים שהם מקטני אמנה, להזהיר הגדולים שיחזירו למוטב את הקטנים ג"כ...

ואחר שהזהירנו בזה אז הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו. דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר א' כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך, אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגוים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך, ושלח המלך שר א' משריו להחזירו ולא עלתה לו, עד שהתחכם שר א' שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר ועלתה לו...

ולהבין הנמשל מה הוא לבושי הדיוט, ונראה לי כי המדות נקרא לבוש... לפעמים ת"ח צדיק וישר שהוא שר מצד התורה שנקרא שר ומלך... ולובש בגדי הדיוט שיש בו מדה גרוע, שרי, שבזה המדה יהיה לו התחברות עם העם שהם גרוע המדות כדי לדבר על לבם לעוררן איך שנתרחק משולחן המלך מלכי המלכים וישובו עדיו כמו במשל הנ"ל:

והנה זה החכם שעושה לאהבת המלך אולי יחזיר הבן לאביו, מכל מקום נכנס בספק סכנה אם יחזיר את הבן בהמשך הזמן שידבר עמו אחר שיתחבר עמו בהכרת פנים פעם ושתים, או שיש לחוש שאם בן המלך שהיה מוטבע בנמוסי המלכים מכל מקום ע"י שהורגל ברוע מדות של אנשי הכפר נעשה כמותן ושכח כל נמוסי המלכים, והוא הדין לשר זה שיש לחוש לזה, על כן צריך אזהרה על עצמו יותר למה שהיה בחצר המלך תחלה כמו במשל והנמשל מובן:

מכל מקום יוצא לן רמז מוסר מזה לכהן הוא העובד הש"י כנ"ל שאינו רשאי לטמא עצמו על הספק, ר"ל שיתערב במדות העם כדי להחזירן כמו במשל הנ"ל, כי אם שיודע לו בבירור שיחזירן למוטב ויחיה אותם, מה שאין כן בלאו הכי.

ונחזור לענינינו כי יש חומר וצורה באדם פרטי, וכן בעולם. כי בעלי הנפש הם הצורה גדולי וחכמי ישראל, מה שאין כן בעלי החומר הם העם ונקראין קטנים לפי שאין בהם דעת, וצריכין הגדולים ללמדם דעת לעשות מחומר צורה, וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים. אך לזה צריך התחברות עם העם שהם החוטאים לפשוט בגדי קודש וללבוש בגדי חול, להתערב עם קצת מדותיהן כדי שיוכל להחזירן למוטב, ויש בזה סכנה. לכן בא התורה להזהירו לנפ"ש לא יטמא בעמי"ו, כי אלו בעל נפש היורדין בעמיו יזהר על נפשו שלא יטמא נפשו עמהם, וז"ש בעמיו, ר"ל בעודו בתוך עמיו במדריגתן:

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת מצורע – אות ב

ועוד י"ל... דאיתא בש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו' (שבת קיט ע"ב). והוא תמוה, הלא לכל עבירות שבתורה יש רפואה למכתן, ולעבירה זו שמבזה ת"ח אין רפואה. וכתבתי לעיל מזה... ע"פ ביאור הש"ס דר"ה, כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים, כי ע"י שגגת ת"ח מעלה זדונות של המוני עם וזהו פירוש הש"ס שגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד, יג), שמעלה זדונות עמי הארץ, וזהו ששמעתי מהרבני מוה' שבתי מראשקוב:

ובזה יובן כל המבזה ת"ח, מכח שמצא לו חטא שוגג אין רפואה למכתו להעלות זדונות שלו, כי אינו רוצה להתחבר עמו שיוכל להעלותו. ובזה יובן טעמא דמ"ד סיפר אין לו תקנה, דהיינו שדבר סרה על ת"ח שמצא לו חטא שוגג שהוא כדי להעלותו עם זדונותיו, דהיינו ממש המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ולכך אין לו תקנה וק"ל:

והעולה מזה כי שגגת תלמוד עולה זדון וכנ"ל, ונודע כי ההפרש בין שוגג למזיד הוא המחשבה, כי השוגג הוא בלא מחשבה, וזדון הוא בכוונת המחשבה. וזה נראה לי פירוש הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא, א), ודרשו שהמת בתוך עמיו... ולדברינו נ"ל שאם נזדמן לו שוגג בלא מחשבה, יתחבר עם המוני עם להעלותן, מה שאין כן שיחטא בכוונה ובמחשבה כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן זה אינו, וזש"ה לנפש דהיינו המחשבה וגם נקרא נפש ברצון כנודע, לא יטמא בעמיו עבור המת שהוא בתוך עמיו להעלותו וק"ל:

ועל פי זה נראה לי לפרש משנה האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' (יומא פה ע"ב). הכוונה אחטא ואשוב, שיחטא בכוונה כדי שישוב, דזה לא מהני... שיחטא בכוונה כדי להשיב ולהעלות המוני עם ג"כ לא מהני וכנ"ל, וק"ל:

 

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת אמור ד"ה עוד

עוד ירמוז על פי דאיתא (שבת ל"ג:) צדיק נתפס בעון הדור. ויש לומר הפירוש לפעמים צדיק נכשל באותו עון שהוא שכיח בדור והדור נכשלים בו כמו ליצנות או שאר דברים כמו שחוק כשהדור פרוצים ונכשלים בו אז לפעמים כדי שלא יאמרו שהוא שוטה ולא יהיו נחשבים ונשמעים דבריו צריך גם כן לפעמים לומר גם כן איזה לצון או שחוק ולפעמים נתאוה גם כן לזה ועושה הדבר בתענוג וזהו צדיק נתפס בעון הדור, וזהו לנפש לא יטמא בעמיו היינו שלא יטמא את הנפש שלו בעמיו היינו באותו דבר שנוהג בין המון עם והם נכשלים בו וזהו אזהרה לכהנים העובדים את ה' והבן,

 

ספר אור המאיר – פרשת אמור

ולבני אהרן מצוה עליהם, להזהיר ולצוות בטוב, להורות את בני ישראל דרך העבודה, וגם לשאול מהם עצה בענייני העולם, כי כחם יפה לתקן את עצמם, וגם לתקן את אחרים, לאפוקי להנבערים מדעת קונם, סכנה להם להכניס את עצמו לעסוק בעניני גשמיות, פן ואולי יגררו עם ראשם ורובם אחרי העם, אחר תאות הגשמיות מעניני משאם ומתנם, ולמה זה מחיר ביד כסיל ולב אין, לדעת ולהשכיל איך לדבר ולנהוג עמהם, ולזה גמר אומר, לנפש לא יטמא בעמיו, ויצא הכתוב מן הכלל כהנים בני אהרן, כי אם מדבר מפרט בני ישראל, מי שנבער מדעת קונו והכרתו חלשה אליו, מזהיר הכתוב שירא לנפשו, לבל יטמא נפשו בעמיו, להכנס את עצמו לעסוק עמהם, פן ואולי ילכד חס ושלום במצודת היצר הרע, ושומר נפשו ירחק מהם ויקנה לו דרך אשר נוכח ה', ואז טוב לו בזה ובבא אמן:

 

ספר מאור עינים - פרשת אמור

אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו וגו' הענין נודע שיש נפשות שנפלו ממדריגתם וצריכים להעלותם ולקשרם למעלה וזה נעשה על ידי הצדיק המקשר הכל ומעלם והוא כי הצדיק קשור בבורא יתברך במחשבתו הקדושה ואותו הנפש והניצוץ החושק ורוצה לעלות מנפילתו בא אליו במחשבתו הוא סימן שלהעלותו הוא מבקש ולהקימו מנפילתו ואז הצדיק צריך לראות שלא ימשיכהו ח"ו למטה אלא יאחז צדיק דרכו לאחוז בבורא יתברך וביראתו ואז מתקרב ומקרב הנפש ההיא גם כן:

 

(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

 

ספר מאור עינים - פרשת אמור

ואחר כך פירוש הפסוק אליו ר"ל כל זה מפני שהנפשות ההם קרובים אל הצדיק בשרשו לכן באים אליו לעזרתו שהם לאביו ולאמו וגו' ועד"ז כל הקרוב קודם

...

ונודע שכל הקרוב קרוב קודם מפני שהוא קרוב לשרשו של הצדיק מתעלה ומתקרב תחלה לתקנו למי שצריך תיקון:

 

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת אמור

וזש"נ לנפש לא יטמא בעמיו ר"ל שהכהן לא יתן ויניח שום נפש מישראל ליטמא וליפול אך יתקן אותה ויעלה אותה מ"נ למלכות שזהו (שם כא, ב) כי אם לשארו הקרוב אליו כמ"ש (שמ"א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שהיא בחינת המלכות כנודע. והבן:

 

(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:

 

ספר מאור עינים - פרשת אמור

ולאחותו הבתולה גו' כי כתיב (משלי ז', ד') אמור לחכמה אחותי את ר"ל אם רוצה ליכנס למדריגת חכמה יתר על מעלתו ונקרא הבחינה ההיא בתולה בחי' איש לא ידעה שעדיין לא השיג אותה מעולם וזהו אשר לא היתה לאיש לה יטמא ר"ל בשבילה צריך שיוסר ממנו כל בחינתו של קדושה ונמצא הוא נופל בעת ההיא מהקדושה ח"ו אל מקום טמא אלא הצדיק מתחזק ואז מוסיפין לו כאמור ויצא מאפילה לאור גדול:

...

ויש עוד בחי' א' שאם צדיק עצמו רוצה לעלות למדריגה יותר גדולה ממדריגתו אז תחלה נוטלים ממנו החיות והקדושה שהיה לו מקודם וכשהוא אחר כך מתעצם בתשוקתו ומתקרב לה' מוסיפין לו מעלה יותר על מעלתו כי עמד בנסיון:

 

(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת אמור – אות ד

ואחר כך חזר והזהיר את העם, וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והוא דמצינו בפסוק אנכי בעלתי בכם (ירמיה ג, יד) שהוא לשון אדון ושר, ועתה בא להזהיר העם שלא יגרמו להבעל טומאה בעמיו להחלו, שהם הגורמין להחלו והוי עונש כפול, הכוונה שאם לא ירצו לחזור בתשובה להתנהג במדותיו של הבעל שהוא ראש הדור או העיר, עכ"פ לא יכופו אותו שיתנהג עמהם להתערב במדותיהן, ולפי שגלוי לפניו שעתיד להיות כך כאשר עינינו רואות בעו"ה שזה גורם כמה צרות ורעות, לכך הזהירה קדומה בזה, ודי באזהרה זו וק"ל:

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת נשא - אות יז

ונראה לי דיבואר... עפ"י מה שכתבתי (פרשת אמור, ועוד) בפסוק לא יטמא בעל בעמיו להחלו (ויקרא כא, ד). על פי משל א' שנשלח בן מלך מאביו ולא היה יכול להחזירו, עד שהוצרך שר א' לפשוט בגדיו החשובים ולבש בגדי פחותי הערך, כדי שיתחבר עם בן המלך שנעשה הדיוט מן פחותי הערך וכו'... והענין הוא כמ"ש אשר נשיא יחטא לאשמת העם (ויקרא ד, ג), כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש א'... וה"נ חטא הדור גרמו אשמת ראש הדור, כגון כאלו ששרש אחד להם, ואז כשירד ראש הדור למדריגתן, ולבש לבושי הדור שהם בגדי פחותי הערך, ואז יש התחברות מה ביניהם. מה שאין כן קודם לזה דהוי דבר והפוכו, עתה ע"י חטא זה הוי התחברות לו עמהם בצד מה, ואז כשישוב יעלו כולם אתו עמו...

וזה ענין פישוט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט כדי שיתחבר עמו הנזכר במשל, והוא הדין בנמשל והבן, ואז מוחלין לו ולהם וא"ש. ובזה אמרתי לבאר ירושלמי תענית (ב, ז) ויאמרו חטאנו, א"ר שמואל לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר לפניו, רבש"ע כלום אתה דן אלא על שלא אמרו חטאנו שנאמר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב, לה), ואלו אומרין חטאנו והוא פלאי. והמפרש שם פירש וזה לשונו, ופירוש האמיתי שנראה לי בלבישת חלוקן של ישראל לומר שכיון ששמואל היה צדיק בלי שום חטא, ואיך אמר חטאנו דבר שקר, אפילו ע"י שיתוף עמהם. לכך הוצרך להפשיט בגדיו טהורים, ולבש אחרים שהם לבושים בגדים צואים, וכולם כאחד יאמרו חטאנו לה' עכ"ל. והוא תמוה מאוד דמאחר שלא חטא איך לבש בגדים צואים ח"ו...

ור"ל כמו שכתבנו לעיל גם שהיה משה רבינו ע"ה בכל ביתי נאמן, מכל מקום כשבאו ישראל לידי חטא התאוו תאוה ובקשו עלילה וכו', בא משה לידי חטא ג"כ שאמר הצאן ובקר ישחט להם. וכתבנו לעיל שזה נמשך לו מצד כי שרש ישראל למשה הוא כמ"ש שש מאות אלף אנכי בקרבו, בחטא ישראל נמשך פגם וחסרון האמנה ובטחון קצת גם למשה. וה"נ בכל דור ודור ודורשיו, נמצא ע"י חטא ישראל נמשך קצת חטא לשמואל ג"כ כאלו חטא אותו חטא שחטאו הם. וזה היה לתכלית שיפשוט לבושו וילבוש לבוש ישראל, דוגמת המשל שלבש השר לבושו של בן מלך בגדי הדיוט, כדי שיתחבר עמו להשיבו לאביו המלך. וה"נ כשבא שמואל לאותו מדריגה, הבין שהיה לתכלית זה שישוב בתשובה עם כל מדריגות אלו באשר הוא שם, ויהי ה' אלהיו עמו ויעל ע"י אומרו חטאנו עבור כולם. וא"ש שא' שלבש חלוקן של ישראל, ע"י שבא למדה שלהם שנקרא לבוש, ואז אמר חטאנו עבוד כל המדריגות, ואז נמחל לו ולכל המדריגות שנכללו עמו, והבן כי קצרתי.

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com