נושאים

במדבר - דגלים

 

עם ישראל עובר ממצב של הליכה פתוחה חופשית ומשוחררת, להליכה וחניה על פי סדר ועל פי דגלים. לעיתים כשמכניסים אותנו לתוך סדר, הדבר מקשה עלינו. אנחנו מרגישים מוגבלים. אבל האמת היא שכשסוגרים בפנינו את הדרך למקומות אחרים, משמעות הדברים היא שמובילים אותנו אל המקום שמתאים לנו וראוי לנו...

 

ספר במדבר פרק ב פס' א - לד

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

(ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת

 

ספר קול מבשר ח"ב – וערטער - המשך

איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב' ב). במדרש, דגלו עלי אהבה כו' - דילוגו כו'. היו מתאוין בני ישראל להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'... פשוט, היו הדגלים - שיכיר כל אחד את שבטו. וכמו כן ניתן לרמוז, להיות כל אחד מיוחס אחר אבותיו. והכלל, כי בנ"י בעוה"ז שאין באפשרי להיות עובד השי"ת כראוי כמלאכי עליון, רק להיות הרצון והתשוקה תמיד, להיות מקוה לעשות רצון עליון. ולזה כל התורה והמצוה הם רמזים לדברים עליונים. וכמו כן הדגלים, אף שאינן כמלאכי השרת, אף על פי כן, על ידי הרצון והתשוקה זכו להיות להם דגלים. והוא עצמו מ"ש "דילוגו", שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון, אף שלא בהדרגה. רק שלפעמים נפתח לבו לאהוב אותו ית' - נתן השי"ת שברצון האדם יוכל להתדבק אף במאי שאינו כדאי.

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הפרות הלכה ה

כי עקר האזהרה על סדר מחנה הדגלים הוא וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו וכו'. וכתיב, איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. וכן שבח הפסוק אותם אחר כך על זה, כמו שכתוב, כן חנו לדגליהם וכן נסעו וכו'. הינו שהעקר שכל אחד צריך לזהר לעמד על מקומו ולא יהרס את הגבול לכנס לגבול חברו שכל זה בכלל בקיאות בהלכה הנ"ל שלא יהרס את הגבול. וזה בחינת גדל האזהרה כמה פעמים קדם מתן תורה פן יהרסו אל ה' לראות. כי צריכין להיות בקי ברצוא בקי בשוב. וכל אחד ואחד יש לו בחינת רצוא ושוב לפי בחינתו ולפי הזמן... וצריך כל אחד להיות בקי בהלכה לבלי להרס את הגבול. ובפרט שלא יהיה רודף אחר הכבוד לכנס בגבול חברו בגשמיות. ועל - כן הזהירם, איש על מחנהו ואיש על דגלו מנגד סביב לאהל מועד יחנו, כי כלם צריכין להיות נכונים איש על מחנהו וכו'. סביב לאהל מועד... שדרך שם מקבלים מנקדה העליונה לנקדה התחתונה לכל המקום אשר הוא שם לפי מקומו ושעתו שכל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שעל - ידי זה זוכה כל אחד לילך בדרכי התשובה

 

לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 

ספר קול מבשר ח"ב – וערטער - המשך

והאמת, כי הוא בזכות אבות הקדושים, שהן הן המרכבה... ורק מי שנקרא זרע אברהם שאינו נפרד, ומתבטל לשורש נשמתו, וגם שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא, פירוש מה שאמרו ז"ל, לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב כו', כי מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים? רק הפירוש, שלא יהיה נפרד, ויהיו למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו כו'. וזה שנאמר, באותות לבית אבותם, שיהיה דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות. ובעבור זה יוכל לאחוז בשורשם אף בדרך דילוג, כמ"ש. [שפת אמת, פרשת במדבר תרל"ד]:

 

ספר קול מבשר ח"ב – וערטער - המשך

... הרבי ר' בונם ז"ל אמר על הא דאיתא, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, שתהיה לו נגיעה במעשי האבות. כמו שכתוב, ולב בנים על אבותם, וזה שכתוב, איש על דגלו לבית אבותם. ואיתא במדרש, ודגלו - וגודלו, בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע - היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית המדרש, ומראים את האזכרות באצבע, היינו שמתדבקין בהשורש... [אמרי אמת גור, במדבר תרס"ו]:

...

ואיתא במדרש (שם ב' ב), התינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרה באצבע, אמר האלקים, ודגלו עלי אהבה - וגודלו עלי אהבה, עי"ש. תינוק וקטן - הכוונה - דאפילו שנופלין מהכוחות, מוחין דקטנות, גם כן יכולין להחזיק בכח האבות.

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת במדבר - שנת תרנ"ד

והכל ענין אחד כי הקב"ה נעלם ונסתר מכל השגה ורעיון. אך כתיב נודע בשערים בעלה ופי' בזוה"ק כפום שעורין דלבא ולכן התגלות קדושת אלקותו ית' כפי הכנת בנ"י וזה שהי' לכל שבט גוון וציור מיוחד וז"ש אשר בך אתפאר מתפרש בגוונים. והתגלות הראשון הי' לאבות בשלשה גוונים ומהם מתפשט מגוון לגוון. ומן צורה לצורה כענין שאמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ כן ציור האבות נמשך לי"ב שבטים ולע' נפש ולס"ר כמו שהי' בדגלים לבית אבותם.

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת במדבר - שנת תרס"ד

וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה.

 

מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:

 

ספר עבודת ישראל - פרשת במדבר

ומקודם נפרש הפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, הקשו המפרשים לפי מה שפירש רש"י בפרשת יתרו בפסוק (יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח עי"ש. והלא הכא היו חונים סביב למשכן זה לדרום וזה לצפון ולמה כתיב מנגד...

ויחן שם ישראל נגד ההר, בלב אחד, למזרחו. וכל מקום שנאמר נגד פנים למזרח... הוא בתפארת... ומשם יוצא האורה לכל הספירות ולכל הבחינות, כי הוא הממוצע והוא מזרח כי הוא זורח ומאיר לכולם, וכשבאו ישראל להר סיני היה פניהם כל פינה שהיו פונים לבחינת מזרח שהוא אלהי ישראל המאיר וזורח ונרמז במלת נגד. ולכן ניחא גם כן הפסוק איש על דגלו מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, דעיקר הענין שהיו פונים למזרח הנ"ל והיו מתיחדים עם אלהי ישראל

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת במדבר - שנת תר"מ

ולכן כ' במדרש מנגד לאהל מועד מיל שיכולין להתקרב בשבת. כי בשבת באין למקום המנוחה. ובימי המעשה יכולין ג"כ להרגיש קדושת השבת ע"י התשוקה והרצון לאחוז למעלה ממדריגתו בחי' בעלי תשובה בחילא סגי ואינו מסודר רק כמ"ש במדרש ודגלו ודילוגו כו' ע"ש כל הדרשות.

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת במדבר - שנת תרמ"ו

אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו. וכשהאדם מכיר זאת אין הקב"ה מונע ממנו זאת המתנה. וזהו הרמז איש על מחנהו. אעפ"י שהוא על דגלו. וזהו ימלא כל משאלותיך. וכ"כ בשבת המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וכ"כ וחנו בני ישראל שהדגלים הי' התדבקות בשורש העליון כמו בש"ק שיש עלי' לכל העולמות ונק' מנוחה. וחז"ל רמזו בזה שלא נתרחקו יותר מתחום שבת שהיו סמוכין להארון כו':

 

(ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:

(י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:

(יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:

(כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

 

ספר שם משמואל פרשת במדבר - שנת תרע"ב

ונראה דהנה במדרש (פ"ב) כשראו ישראל דגלי המלאכים בסיני התאוו ואמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם, ואמר הש"י למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו הה"ד ימלא ה' כל משאלותיך. ועוד שם במדרש שאו"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונין וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו'. ולכאורה אינו מובן מה היא הגדולה בדגלים שישראל התאוו להם, ושמשיבין בזה לאוה"ע.

ונראה דהנה בסיני כתיב (דברים ה') פנים בפנים דיבר ה' עמכם, בלי אמצעי, ויש לומר דישראל זכו לזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי ספרי (פ' הברכה) דאומה"ע כשהרתיק עליהם ליתן להם התורה שאלו מה כתיב בה, והשיבם לכל אחד מה שהוא היפוך מהותם לא תגנוב לא תרצח וכו', ולכאורה יש לאומה"ע טענה מדוע לא נאמר לישראל ג"כ כמותם אולי לא היו רוצים, ואמר הוא זצ"ל דמהות ישראל להשתוקק לקרבת אלקים, ובמה שנאמרה להם מצות הגבלה וקבלו עליהם לעמוד מרחוק זה הי' נסיון גדול אצלם שמשלו על תאותם, עכ"ד. ועפי"ז יש לומר דלכן זכו שיהי' עמם הדיבור פנים אל פנים, כענין שנאמר במשה (ברכות ז'.) בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט זכה לותמונת ה' יביט:

והנה בחטא העגל שלא יכלו לעמוד בעצמם בלתי אמצעות משה אבדו מעלה זו ושוב אינם ראויים בלתי אמצעי והי' בלתי אפשר לעשותם דגלים כנ"ל שיהיו בעצמם מכון לשכינה בלתי המלאכים, ע"כ סיבב הש"י להישירם גם לזה, כי ישראל היו להוטים אחר השכינה כבמדרש (במדב"ר פ' י"ג) בפסוק יבוא דודי לגנו לנונו זה אוהל מועד, ובעוד תשוקתם עזה כמות אהבה נצטוו להניח את מקומם ללויים והם יתרחקו, וקשה כשאול קנאה, והם סבלו הכל מחמת ציווי הש"י, והוא ממש כעין מצות הגבלה בסיני או עוד יותר הרבה מאד ובטלו את מהותם לגמרי ע"כ נעשו ראויים לדיבוק שכינה בלתי אמצעי והוא הדגלים, וא"כ שפיר יצדק מקרא זה קודם הדגלים כי זה עצמו הוא סיבה לדגלים:

ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל שישראל השיבו לאומה"ע מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, דהנה במדרש חזית (פ' ז') שארבע פעמים כתיב שובי כנגד ד' מלכיות, ונראה דהנה ידוע דכמו ד' מחנות שכינה יש לעומתם בקליפה כדכתיב (זכרי' ו') והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין ההרים בנבואת זכרי', והם כחות המשפיעים לד' מלכיות כברש"י שם, הרי שהם מקבלים ע"י אמצעי. וזהו שהשיבו ישראל שאפי' לשיטתכם שאתם מחשיבים לכלום את הגדולה והשררה שלכם, מ"מ כלום אתם יכולים ליתן לנו כדגלי מדבר שהוא בלתי אמצעי כנ"ל:

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת נשא - אות א

וכדי לבאר זה נבאר ענין ד' דגלים איך הוא בכל האדם ובכל זמן, דגל מחנה יהודא קדמה מזרחה, דגל מחנה ראובן תימנה, דגל מחנה אפרים ימה, דגל מחנה דן צפונה...

כתב בספר עללות אפרים... הסיבות המביאות את האדם אל התשובה הם ד', והם חלוקים במדריגתן. מדריגה ראשונה, הוא השב אל ה' מעצמו מטוב מזגו ובחירתו, והיא התשובה המובחרת מכולם. ב', השב אל ה' מאימת מוכיחים, כאנשי נינוה שלא שבו אל ה' עד אשר הוכיחם הנביא. ג', שאזנו אטומה משמוע בקול מלחשים עד אשר יראה יסורין באים על אחרים, אז יקח מוסר פן ישוה לו גם הוא. ד', מי שבכל אלה לא יוסר עד שבאין יסורין עליו ממש, כמ"ש במנשה וכהצר לו חלה פני ה' אלהיו וגו' (דה"ב לג, יב)...

ובזה יובן ענין ד' דגלים, וענין ד' מיני זיווגים הנזכר בעץ חיים. א' זווג אחור באחור, ב' פנים באחור, ג' אחור בפנים, ד' פנים בפנים. כי סוג א' החוזר בתשובה מעצמו אל ה', תשוב ה' כנודע, זו היא זיווג פנים בפנים, והוא דגל מחנה יהודה החונים קדמה מזרחה שנקרא פנים, היפך מערב הנקרא אחור, בסוד אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה). וסוג ב' השב מחמת קול מוכיחים, הוא זווג אחור בפנים. כי נתאחר, ודומה דודי לצבי החוזר לפניו אל עמו ישראל אולי ישובו. שבכל יום בת קול מכריז שובו בנים שובבים (חגיגה טו.), ואז היה עדיין זה פנה עורף ולא פנים. והוא מחנה ראובן...

וז"ש שמעי בת קול המכריז שובו בנים שובבים, דמכל מקום נקראו ב"ן. וז"ש רא"ו ב"ן תימנה יחנו, כי ימין פשוטה לקבל שבים. וסוג ג' שאינו שומע בקול מוכיח עד יראה יסורין באים על אחרים, הוא זיווג פנים באחור. כי מצד שהשם יתברך מחזיר אחוריו מהם בא היסורין, ואז מי ששב אז וחוזר בתשובה נקרא פנים באחור. והוא מחנה אפרים ימה, למערב הנקרא אחור ולא קדם... סוג ד' שלא שב עד שבאו עליו יסורין והוא זווג על כל פנים אחור באחור, והוא דגל מחנה דן צפונה...

 

(לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו:

 

ספר באר מים חיים פרשת במדבר - פרק ב

ועל כן נאמר להלן (ב', ל"ד) אחר צווי הדגלים כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו לבית אבותיו. כלומר כי מהדגלים שחנו סביב למשכן ולארון העדות נודע ודאי שאיש לבית אבותיו הוא:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]