נושאים

לשכנו תדרשו ובאת שמה

 

‎‎‎

לשכנו תדרשו ובאת שמה

 

מקומו המדויק של בית המקדש איננו נזכר בתורה. השאלה היא מדוע? מדוע מקום שהוא כל כך בעל משמעות לעם ישראל, שהתורה מדברת עליו כה רבות, שכל כך הרבה הלכות נקשרו איתו, לא זכה להגדרת מקום מדויקת בתורה?

היו שרצו לומר כי הרעיון החבוי כאן הוא שמקום המקדש איננו קשור למקום ספציפי בדווקא אלא זהו רעיון, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כלומר עיקרו של המקדש הוא בליבם של ישראל, בנפשם, באישיותם.

הכיוון אליו הייתי רוצה ללכת הוא שונה במקצת.

אמרו חכמים

"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם". דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא - תלמוד לומר "לשכנו תדרשו ובאת שמה" דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד שנאמר: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" (תהלים קלב, פס' א - ה). מנין שלא עשה אלא על פי נביא - שנאמר: "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (ש"ב כד, פס' יח) ואומר: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" (דה"ב ג, פס' א).

(ספרי דברים, פיסקא סב ד"ה כי)

כך הוא סדר הדברים - "דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא". יש צורך לחפש, לדרוש, לברר מהו המקום, ורק לאחר תהליך של בירור שייערך בעם ישראל, יבוא נביא שיאשר את הבחירה. מעבר להנחיה ההלכתית, יש כאן תוכן רעיוני. רק אם "לשכנו תדרשו", רק אם תהיה דרישה, בקשה, חיפוש, געגועים, רק אז "ובאת שמה". ללא כמיהה מוקדמת אין אפשרות לזכות למקום המקדש.

כל זה מוביל אותנו אל דברי הרמב"ן המבאר את סיבת הנגף בימיו של דוד:

ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם" (ש"ב כד, פס' א). וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, פס' ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם.

(במדבר טז, פס' כא)

על פי פשוטו של מקרא, בא הנגף על ישראל בימי דוד בשל המנין. הרמב"ן מבקש להבין מדוע התגלגלו כך הדברים שתקרה תקלה מעין זו, ויתקיים המנין, וממילא יבוא הנגף על ישראל, מה היה החטא השורשי יותר שבשלו החל מעגל הנגף. על כך משיב הרמב"ן כי הכל החל בשל העיכוב של בנית בית המקדש. באותו מעמד, כשדוד מבקש מאת ה' שתעצר המגפה, מגיע אליו גד הנביא ומורה לו להקים מזבח בגורן ארונה היבוסי, להקריב שם קרבן, ולבקש מאת ה' שתעצר המגפה. כך התגלגלו הדברים ומקום המקדש התגלה בהקשר עונש המגפה שבא בשל ההתאחרות בבנין בית המקדש.

ב'שם משמואל' קשר את הדברים עם מה שהתחלנו בו, והעניק לדברים גם מימד מעשי ביחס לגאולה העתידה:

ובאמת שיש בזה פלא גדול, הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתוב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם. ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום המצומצם. ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה, וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה. דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה. וכן הי' בענין ציון וירושלים:

(שם משמואל ראה, תרע"ה)

הבעיה בהתעכבות בבנין בית המקדש אינה רק ההתעכבות המעשית, שפשוט לא עלה על דעת איש לבנות בפועל את בית המקדש. הבעיה היתה הרבה יותר עמוקה - איש לא דרש. התורה אמרה "לשכנו תדרשו", משמעו שיש צורך בדרישה, בחקירה, בחיפוש אחרי מקורות ורמזים מתוך דברי התורה אחר ההגדרה המדויקת של מקום המקדש. אבל איש לא דרש. הדברים היו כמעט מפורשים ומונחים לפני העיניים אבל כשאיש איננו דורש, לא רואים. יש כאן תביעה נוראית כלפי ישראל שבאותו הדור. אי בניית הבית אינה בעיה טכנית, היא בעיה המשקפת את היחס הבסיסי לצורך במקדש. כשלא רוצים, כשלא מתעניינים, לא רואים, גם לא שומעים. "לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה".

משם ממשיך ה'שם משמואל' להשלכה המעשית לגאולה העתידית. הגאולה נמצאת מפורשת בתורה. זמן הגאולה, תהליך הגאולה, הכל נמצא שם, אפשר להפעיל את התכנית אם רק נרצה. הבעיה היא שאין רצון אמת, אין דרישת אמת לגאולה ומכיון שכך המציאות היא שהקץ סתום ומכוסה מאיתנו.

הגמרא במסכת זבחים (נד ע"ב) מביאה את דרשת רבא ביחס לדרך שבה חשפו דוד ושמואל את מיקומו המדויק של בית המקדש. כך ישבו דוד ושמואל בניות ועסקו בחיפוש ובדרישה. פסוק רדף פסוק, ודרשה רדפה דרשה עד שהלכו הדברים והתבררו, נחלת בנימין, מקום גבוה, בין שני הרים. הדרשה התלמודית התחברה עם הדרישה הנפשית וככל שהלכה הדרשה התלמודית והתבררה כך גם הלכה הדרישה הנפשית והתעצמה. כשהגיעו הדברים אל שיאם, התקיים בהם "לשכנו תדרשו" וממילא "ובאת שמה".

על נבואת ירמיהו "ציון היא דורש אין לה" (ירמיה ל, פס' יז) דרשו חז"ל "מכלל דבעיא דרישה" (ר"ה, ל ע"א). מתוך מה שאמר ירמיהו שמצבה של ציון הוא בשפל משום שאין לה דורש, ניתן להסיק שיש צורך לדרוש את ציון. כמה מעניין ומובן הוא הדבר שספרו של הרב צבי הירש קלישר בו הוא קורא לעליה לארץ ישראל ולחידוש עבודת הקרבנות, נקרא 'דרישת ציון'. אכן, לדרישת ציון צריכים אנחנו.

הדברים האמורים מחזירים אותנו ארבעים וארבע שנים אחורה. הימים ימי ההמתנה. ריח מלחמה עומד באוויר, אבל לא רק. ריח של משהו מאד עמוק העומד להשתנות. במסיבת יום העצמאות של אותה שנה זועק הרב צבי יהודה מעומק לבבו: "ואיפה חברון שלנו - האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו, איה - הנשכחן?". מעין תביעה פנימית עמוקה, מעין שיקוף להלך רוח שהילך בחוצות היתה אותה זעקה. ישראלים שאינם שומרי תורה ומצוות סבבו ברחובות כשהם מפזמים לעצמם שיר געגועים לירושלים ולסמטאותיה. התביעה, הדרישה, הפכה להיות מוחשית מרגע לרגע. והנה התקיימה ההבטחה "לשכנו תדרשו" וממילא "ובאת שמה". צבאות ערב נערכו במערכה מול צבא ההגנה לישראל. החזית נפתחת בדרום, ואז כשהצבא המצרי הובס, הצטרפה ירדן ללחימה. בתוך ימים אחדים התגשמה משאלת הלב של עם ישראל בצורה מופלאה. את התגשמותה של אותה משאלה אנו מציינים ביום זה – יום ירושלים. יום שיש בו הודאה על שעבר, אבל גם הבעת משאלה לעתיד. יום שלימד אותנו את כוחה של דרישת ציון וירושלים, ומחייב אותנו להתאמץ ולהתכוון בדרישת הגאולה השלימה בבנין בית המקדש אשר לשכנו נדרוש ונבוא שמה.

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com