נושאים

מטות תשעג - ומקנה רב

ומקנה רב

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה (במדבר, לב פס' א)

בדברי חז"ל נראה כי יש בקורת על המהלך כולו של בני גד ובני ראובן:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד הלכה ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו... וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים... ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו': (במדב"ר, פר' כב אות ז)

הבקורת כאן היא מפורשת, ונשאלת השאלה מדוע לא מנע הקב"ה את המהלך כולו כשם שעשה בחטא המרגלים? אם אכן הבעיה בבקשתם של בני גד ובני ראובן לרשת את עבר הירדן היא בעיה של תאוות הממון, או בעיה של ישיבת חוצה לארץ או בעיה של התנתקות מכלל ישראל, אם כן מדוע לא נאמר להם בפירוש שלא יעשו זאת?

זאת ועוד, לכאורה בדברי משה מובעת הביקורת בכיוון אחר:

וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָה (במדבר, לב פס' ו-ז)

הבעיה היא בעיה של השתמטות מחובת כיבוש הארץ וממילא זריעת מורך בליבם של ישראל מלעלות לארץ ישראל. ההקשר הוא ההקשר של חטא המרגלים ולא ההקשר של תאוות הממון. נראים הדברים כי המדרש תוקף בעיה שאיננה מצויה בכתובים והשאלה היא מדוע יש פער בין המצוי במדרש לבין המצוי בכתובים.

עיון מדוקדק בדברי המדרש מגלה את התשובה. אין הנהייה אחר הממון פגומה לכשעצמה. ההיפך הוא הנכון: "ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל". דברי המדרש מצביעים בבירור, מי שזוכה בעושר זוכה בחמדת כל העולם. משמעות הדברים היא שאין העושר משהו פגום לכשעצמו. הבעיה היא אחרת: "אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום".

ועדיין צריכים אנו להבין מהי המשמעות של מתנות חכמה, גבורה ועושר הבאות בכח התורה, ומהי המשמעות של מתנות אלו כשאינן באות בכח התורה אלא בכח בשר ודם. סופו של דבר הוא שמתנות אלו אלו לכשעצמן אין בהן הבדל אם הן באות מצד זה או מצד אחר.

מתוך הפסוק המובא במדרש מספר קהלת עולה תמונה עגומה והיא שהשתדלות האדם איננה כלום. הגבורה אינה מבטיחה נצחון במלחמה, הקלות אינה מבטיחה זכיה במרוץ, החכמה אינה מבטיחה לחם, והתבונה אינה מבטיחה עושר. המקריות שולטת בכל. האם זוהי הגישה שאנו רוצים לאמץ לעצמנו? האם אכזבה מכל היש, ומכל העשייה, היא הרעיון המובע כאן במדרש?

נראה כי הפסוק השני המובא במדרש עשוי לסייע בידינו להבין את כוונת המדרש:

כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה (ירמיה, ט פס' כב-כג)

המדובר בפסוק זה באדם שיש לו חכמה, יש לו גבורה, יש לו עושר. הדרישה היא לא להתהלל במתנות אלו. הדרישה היא להתהלל בהשכלת וידיעת ה'. די ברור הוא הדבר שאין הכוונה בפסוקים אלו להתהללות במובן של גאווה. הכוונה בפסוקים אלו היא ליצור סדרי עדיפויות. הפסוקים הללו באים ללמד אותנו מה חשוב באמת ומה לא כל כך חשוב, גם אם זה נראה בעיני העולם כדבר מאד מאד חשוב. חכמה זה טוב, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. גבורה זה טוב, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. עושר זה טוב, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.

אנחנו מכירים את הרעיון הזה מדיבורי בני האדם ברחוב. כולם אומרים שהעיקר זה הבריאות. מה חשוב הכסף, העיקר הבריאות. מה יועיל הכסף, אם אין בריאות. ועוד שאר פתגמים שגורים בפי ההמון על הדברים החשובים באמת בחיים. אבל מסתבר שלמרות שכולם חושבים שבריאות זה הדבר שבאמת חשוב בחיים, אבל אנשים לא מתנהגים כך. אנשים ממשכנים את הבריאות שלהם כדי להשיג כסף. לעיתים הם אף מסתכנים בסכנת חיים לשם כסף.  מסתבר שקל מאד להתוות סדרי עדיפויות, אבל קשה מאד לחיות על פיהן...

כך גם מתבאר הפסוק המובא מקהלת ואולי אפשר לומר גם באופן כללי כלל דרכו הרעיונית של ספר קהלת. אין כוונת הפסוק מקהלת להפוך את כל המציאות לאוסף של מקרים וממילא לשלול כל התייחסות רצינית אל החיים ואל העשייה. כוונת הפסוק היא להעמיד דברים בפרופורציה. אנשים משקיעים כל כך הרבה מאמץ בגבורה, בחכמה, בתבונה, בהישגיות. הם חושבים שאלו הם הדברים העיקריים בחיים. כאן בא הפסוק ואומר שלא נכון הוא הדבר לחשוב את הדברים הללו לדברים המשמעותיים ביותר בחיים משום שהדברים הללו הם דברים לא ודאיים, לא מוכרחים, לא בטוחים. כיון שכך, יש רצון ומניע לחפש את הדברים המוצקים יותר בחיים.

בדרך זו יש להבין גם את הניסוח של המדרש המשווה בין מתנות אלו הניתנות בכח מתנת שמים לבין אותן המתנות הניתנות בכח בשר ודם. אכן, המתנות הללו טובות הן, אבל השאלה היא מהו סדר העדיפויות. אם המתנות הללו ניתנות בכח מתנת שמים הרי שהמשמעות שלהן היא שהן בעצם רק לשירות צרכי השמים. האדם מבין בדיוק מה הערך ומה המקום של כל המתנות הללו, והוא באמת יכול לזכות באמצעותן בחמדת כל העולם. אבל המקום המיועד להן הוא מקום של שירות, מכשיר, לא דבר עיקרי בחיים. אבל אותן המתנות בעת שהן באות בכח בשר ודם, הן מאבדות את הערך שלהן, והן הופכות להיות משהו עיקרי בחיים.

אחד הסממנים לאבדן סדר העדיפויות בחיים, הוא קדימת הזמן. כשאדם מייחס חשיבות לערך שהוא משני, הוא מקדים אותו לערך הממשי, בסדר יומו, בהקדמת העיסוק בו. במדרש (במדב"ר, פר' כב אות ח) קראו על ירושת בני גד ובני ראובן את הפסוק "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" (משלי, כ פס' כא). הסיבה לכך היא שבסופו של דבר ניסו בני גד ובני ראובן לרשת את הארץ לפני אחיהם בני ישראל. הלהיטות להגיע אל המנוחה והנחלה במובנים הכלכליים של הענין, מלמדת על סדרי העדיפויות ועל דרגת החשיבות שהעניקו שני שבטים אלו לכסף ולרווחה הכלכלית.

בדרך זו מדייק ה'שפת אמת' בלשון המדרש:

במדרש ומקנה רב ג' מתנות כו' בזמן שהם מתנת שמים כו' דכתיב הכל עשה יפה בעתו. ובאמת כל המעשים ממש שאדם עושה הכל מוכן הוא לו. אבל לכוון לעשותו בשעה הראוי' הוא עיקר העבודה. וז"ש בזמן שהם מתנת שמים. ובודאי חלק זה הי' מוכן לבני גד ובני ראובן אבל הי' בא להם אחר חלוקת הארץ ואז הי' טוב להם. ומרע"ה התנה עמהם שאחר שיעברו חלוצים יקחו את חלקם וע"י שהקדימו לשאול חלקם נענשו לבסוף (שפ"א, מטות תרל"ח)

המילה "בזמן" המופיעה בתחילת המדרש איננה משמשת אצל ה'שפת אמת' בהוראה של "כש..." אלא באמת בהוראה של זמן ממשי. כשמבחינת הזמן אפשר להבחין שזו מתנת שמים הרי שאז מתנות אלו הן מתנות חשובות. אבל כשרואים מתוך הזמן שהמתנה אינה מתנת שמים אלא נהייה של אדם אחרי סדרי עדיפויות לקויים, הרי שהנחלה הזו הופכת להיות נחלה מבוהלת, טרם זמנה, שאחריתה לא תבורך.

האמת היא שזה בדיוק מה שמשה רבינו מתקן בכל המהלך הזה של בני גד ובני ראובן. משה מצווה על שני השבטים לעבור חלוצים לפני כלל ישראל ולכבוש איתם את ארץ ישראל, ורק אז לחזור חזרה אל חלקם, אל עבר הירדן המזרחי, ורק אז לרשת את כל העושר הגדול שהמקום מציע. שינוי סדר הזמנים מהווה גם שינוי בסדר העדיפויות.

סממן נוסף לאבדן סדר העדיפויות הוא איבוד המיקוד על העיקר ועל הטפל. בבקשתם של בני גד ובני ראובן הוקדם המקנה לטף:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ (במדבר, לב פס' טז)

משה מבקר אותם על גישה זו המקדימה את המקנה והקנין החומרי, לילדים, ומשום כך הוא משנה את הסדר:

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ (במדבר, לב פס' כד)

על שינוי סדר זה העיר רש"י:

חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י, שם פס' טז)

זוהי הבעיה, והיא משתקפת מתוך שגרת הלשון. העיקר הופך להיות טפל והטפל הופך להיות עיקר. האדם מאבד את סדר העדיפויות שלו.

הדברים שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו מכל האמור הם פשוטים ביותר. אנחנו עומדים לקראת יציאה לחופשה. היציאה הזו מפגישה אותנו בצורה מאד חזקה עם המציאות החיצונית. שם בחוץ יש עולם שיש לו סדרי עדיפויות שונים מסדרי העדיפויות שהישיבה כערך מייצגת. העשירים שבחוץ מתהללים בעושרם, והחכמים שבחוץ מתהללים בחכמתם. מעטים הם שם בחוץ המתהללים בהשכל וידוע את בוראם.

ההתמודדות עם עולם בעל סדרי עדיפויות שונים משל עולם הישיבה, עשוי להיות על ידי דחיה של העולם ומנעמיו, זאת מתוך ניסיון להתמודד עם סדרי העדיפויות השגויים. הכל הבל.

הגישה שאנחנו מציעים היא גישה שאינה דוחה את העולם על הסף, אלא מעניקה לו סדרי עדיפויות שונים. יש בו בעולם עושר, חכמה, והצלחה, אבל כל זה חסר משמעות אם הישגים אלו אינם מובילים למטרה עליונה יותר. אכן, תחת השמש, מקרה אחד יקרה את כולם. אבל מעל לשמש יש לכל הדברים הללו משמעות גדולה ומשם הם יונקים את כוחם וחשיבותם. 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]