נושאים

מעשה בבעל תפילה - שיעור שתים עשרה

מעשה בבעל תפילה - שיעור שתים עשרה

 

ויהי היום, והיה רוח סערה גדולה בעולם, והרוח סערה הזה בלבל את כל העולם כלו, והפך מים ליבשה ומיבשה לים, וממדבר ישוב ומישוב מדבר, והפך את כל העולם כלו, ובא הרוח סערה הזה לתוך בית המלך, ולא עשה שם שום הזק, רק שנכנס הרוח סערה וחטף את הולד של הבת מלכה הנ"ל, ובתוך הרעש (שקורין "אומפיט"), תכף כשחטף את התינוק היקר הנ"ל, רדפה הבת מלכה אחריו, וכן המלכה וכן המלך, עד שנתפזרו כלם, ולא נודע מקומם אים, ואנחנו כלנו לא היינו בכל זה, כי היינו עולים כל אחד ואחד למקומו לחדש כחו כנ"ל, וכשחזרנו ובאנו לא מצאנו אותם כלם כנ"ל. וגם היד הנ"ל נאבדה אז, ומאז נתפזרנו כלנו, ומאז אין יכולים עוד לעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כחו, כי אחר שנהפך ונתבלבל העולם כלו ונחלפו כל מקומות העולם מים ליבשה וכו' כנ"ל בודאי אי אפשר עתה לעלות בדרכים הראשונים כי עתה צריכים דרכים אחרים, לפי חלוף ושנוי המקומות. ועל כן לא היינו יכולים עוד לחזר ולעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כחו הנ"ל, אך הרשימה שנשאר אצל כל אחד ואחד היא גם כן גדולה מאד, ואם הגבור הזה הוא הגבור של המלך הנ"ל, הוא בודאי גבור גדול מאד. כל זה השיב הבעל תפלה להאנשים הנ"ל, והם שמעו דבריו ותמהו מאד, והחזיקו את הבעל תפלה ולא הניחו אותו לילך מאתם כי אולי הגבור שבא עליהם הוא הגבור הנ"ל, שיש להבעל תפלה הכרות עמו:

והגבור הנ"ל היה הולך ומתקרב ושולח בכל פעם שלוחיו, עד שנתקרב ובא אליהם, ועמד חוץ לעיר ושלח להם שלוחיו, ונתיראו מאד. ובקשו מהבעל תפלה הנ"ל שיתן להם עצה, ואמר הבעל תפלה שצריכין לחקר הדרך וההנהגה של אותו הגבור, כדי שיכיר על ידי זה אם הוא אותו הגבור (דהיינו הגבור של המלך הנ"ל). והלך הבעל תפלה ויצא אל הגבור הנ"ל, ובא אל המחנה של הגבור, והתחיל לדבר עם גבור אחד מגבוריו של הגבור, (היינו עם אחד מהשומרים, כדי לחקר אם הוא אותו הגבור הנ"ל), ושאל אותו הבעל תפלה: מה מעשיכם ואיך נתחברתם עם הגבור הזה ? השיב לו (היינו אחד מהגבורים הנ"ל השיב להבעל תפלה): מעשה שהיה כך היה: היות שנמצא כתוב בספרי דברי הימים שלהם, (שקורין "קראויניקיש"), איך שהיה רוח סערה גדולה בעולם, והרוח סערה הפך את כל העולם כלו, שהפך מים ליבשה ומיבשה לים, וממדבר ישוב וכו', ובלבל את כל העולם כלו, ואחר הרעש והבלבול שנתבלבלו כל העולם, ישבו עצמן בני העולם לעשות להם מלך, וחקרו מי ראוי לעשותו מלך עליהם, וחקרו ואמרו: באשר שעקר הוא התכלית, על כן מי שהוא משתדל ביותר בהתכלית, הוא ראוי להיות מלך, והתחילו לחקר מהו התכלית, והיה ביניהם כתות כתות.

כת אחת אמרו, שעקר התכלית הוא כבוד, כי אנו רואים שהכבוד הוא העקר אצל העולם, כי כשאין נותנין לאדם כבודו, דהיינו שמדברים לו איזה דבור כנגד כבודו, יש לו שפיכות דמים, כי העקר הוא הכבוד אצל כל העולם, ואפילו לאחר מיתה מקפידים לתן להמת כבודו, לקברו בכבוד וכיוצא,( ואומרים לו, שכל מה שעושין, הכל עושין לך בשביל כבודך), אף על פי שאחר מיתה אין שיך ממון ושום תאוה אצל המת, אף על פי כן על כבוד המת מקפידים. נמצא שהכבוד הוא העקר התכלית, וכיוצא בסברות כאלו (של מבוכה ושטות. וכן כל הכתות המבארים למטה, כלם היו להם סברות הרבה לדעתם הנבוכה והסכלה, וקצתם מבארים למטה, אך רבנו זכרונו לברכה לא רצה לבאר כל הסברות הנבוכות שיש באלו הדעות, כי יש בזה סברות נבוכות כל כך, עד שאפשר חס ושלום לטעות באמת באלו הסברות של שקר רחמנא לצלן), עד שנסכם אצלם שעקר התכלית הוא כבוד, על כן צריכין לבקש איש מכבד, וגם שיהיה רודף אחר הכבוד, היינו שיהיה רודף אחר הכבוד וישיג את הכבוד (שזהו איש מכבד, שיש לו כבוד), כי מאחר שהוא איש מכבד, שיש לו כבוד והוא רודף אחר כבוד ומסיע את הטבע, שהיא רוצה בכבוד כנ"ל, נמצא שזה האיש משתדל אחר התכלית ומשיגו, כי התכלית הוא כבוד (כל זה היה דעתם הסכלה והנבוכה), כנ"ל, על כן זה האיש ראוי להיות מלך. והלכו לבקש איש כזה והלכו ומצאו, שהיו נושאים את "בעטליר" (קבצן) זקן אחד, והלכו אחריו לערך חמשה מאות אנשים, כלם "ציגיינירס"(צוענים), וגם הוא היה "ציגייניר", והבעטליר הזה היה עור ועקם ואלם, והאנשים הנ"ל הלכו אחריו, כי כלם היו אנשי המשפחה שלו, כי היו לו אחיות ואחים וזרע מרעים שלו, עד שנעשה מהם קבוץ הנ"ל, שהלכו אחריו ונשאו אותו, והוא הקפיד מאד על כבודו, כי היה כעסן גדול, וכועס בכל פעם עליהם בקפידות גדולות, וצוה בכל פעם שינשאו אותו אנשים אחרים וכעס בכל פעם עליהם. נמצא שזה הבעטליר הזקן הוא איש מכבד גדול, שישלו כבוד כזה, וגם רודף אחר הכבוד, כי הוא מקפיד כל כך על כבודו כנ"ל, על כן הוטב בעיני הכת הזאת הבעטליר הזה, וקבלו אותו למלך. ולהיות גם ארץ גורמת, כי יש ארץ שגורמת ומסגלת לכבוד, וכן יש ארץ גורמת למדה אחרת,על כן אלו הכת (שחקרו לעצמם שעקר התכלית הוא כבוד), בקשו ארץ גורמת לכבוד, ומצאו מדינה שמסגלת לזה וישבו שם.

כת אחרת אמרו, שאין הכבוד עקר התכלית, וחקרו שעקר התכלית הוא רציחה, כי אנו רואים שכל הדברים נכלים ונפסדים, וכל מה שיש בעולם: עשבים וצמחים ובני אדם וכל מה שיש בעולם, הכל צריך לבוא לכליון והפסד. נמצא שתכלית הכל הוא הכליון וההפסד. על כן הרוצח, שהוא הורג ומכלה בני אדם, נמצא שהוא מרבה להביא את העולם אל התכלית. על כן נסכם ביניהם שהתכלית הוא רציחה, ובקשו איזה איש שיהיה רוצח וכעסן ובעל קנאה ביותר, כי איש כזה הוא קרוב יותר אל התכלית (לפי דעתם הנבוכה), והוא ראוי להיות מלך. והלכו לבקש, ושמעו קול צעקה, ושאלו מהו קול הצעקה הזאת, והשיבו להם, שקול הצעקה היא: היות שאחד שחט את אביו ואת אמו. ענו ואמרו: וכי יש רוצח אביר לב וכעסן יותר מזה, שיהרג את אביו ואת אמו. האיש הזה השיג את התכלית. והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עליהם למלך, ובקשו להם ארץ גורמת לרציחה, ובחרו להם במקום הרים וגבעות, שהוא מקום הרוצחים והלכו לשם וישבו שם עם מלכם:

כת אחרת אמרו שראוי למלך מי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו נזון ממזונות של שאר בני אדם, רק ממזונות דקים (כגון חלב, כדי שלא יתגשם שכלו), ואיש כזה ראוי למלך, אך לא מצאו תכף איש כזה, שלא יהיה נזון ממזונות של שאר בני אדם, ובחרו להם לפי שעה איש עשיר שיש לו שפע מזונות הרבה, עד אשר ימצאו איש כרצונם, דהיינו שלא יהיה נזון וכו' כנ"ל, ולפי שעה עשו את העשיר למלך, עד אשר ימצאו איש כנ"ל, אז ירד העשיר מן המלוכה, ויקבלו את אותו האיש למלך, ובחרו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם:

כת אחרת אמרו שיפת תאר ראויה למלך, כי עקר התכלית, שיהיה העולם מישב, כי לזה נברא העולם, ומאחר שהיפת תאר מעוררת תאוה זו לישוב העולם, נמצא שהיא מביאה אל התכלית, על כן יפת תאר ראויה למלך, ובחרו להם יפת תאר ומלכה עליהם, ובקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם: כת אחרת אמרו שעקר התכלית הוא הדבור, כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדבור, ומאחר שזה עקר היתרון שיש לאדם, על כן זהו עקר התכלית. על כן בקשו להם איש דברן, שיהיה בעל לשון, שידע כמה לשונות וירבה לדבר תמיד, כי איש כזה הוא אצל התכלית. והלכו ומצאו איש צרפתי משגע, שהיה הולך ומדבר לעצמו, ושאלוהו אם יודע לשונות, והיה יודע כמה לשונות, ואיש כזה בודאי השיג התכלית (לפי דעתם הנבוכה), מאחר שהוא בעל לשון, שיודע כמה לשונות ומדבר הרבה מאד, כי הוא מדבר אפילו לעצמו, על כן הוטב בעיניהם איש הזה, וקבלו אותו למלך, ובחרו להם ארץ גורמת לענין שלהם, והלכו וישבו שם עם מלכם, ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר:

כת אחרת אמרו שעקר התכלית הוא שמחה, כי כשנולד בן שמחים, כשיש חתנה שמחים, כשכובשים איזה מדינה שמחים. נמצא שתכלית הכל הוא שמחה. על כן בקשו איש שיהיה שמח תמיד, נמצא שהוא אצל התכלית והוא יהיה מלך עליהם. והלכו ומצאו שהיה הולך ערל אחד בכתנת בזוי כדרכו, ונשא פלעשיל (בקבוק) יין שרף, והלכו אחריו כמה ערלים. וזה הערל היה שמח מאד (כי היה שכור מאד), וראו שזה הערל הוא שמח מאד, ואין לו שום דאגה, על כן הוטב בעיניהם הערל הזה, כי השיג את התכלית, שהוא שמחה, וקבלו אותו למלך עליהם, ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר, ובחרו להם ארץ גורמת לענין שלהם, דהיינו מקום כרמים וכיוצא, שיהיו עושין יין ומהחרצנים יהיו עושין יין שרף, ולא ילך שום דבר לאבוד, כי זהו עקר התכלית אצלם לשתות ולהשתכר ולהיות שמח תמיד, אף על פי שאין שום שיכות וענין לשמחתם, כי אין להם כלל על מה לשמח, אף על פי כן זה היה עקר התכלית אצלם להיות שמח תמיד על לא דבר, ובחרו להם ארץ גורמת כנ"ל, והלכו וישבו שם:

כת אחרת אמרו שעקר הוא חכמה, ובקשו להם חכם גדול ועשו אותו מלך עליהם, ובקשו להם ארץ גורמת לחכמה, והלכו וישבו שם: כת אחרת אמרו שעקר התכלית הוא להשגיח על עצמו באכילה ושתיה, (שקורין "פילווין"), לגדל האיברים. ובקשו בעל איברים שיש לו איברים גדולים ומשגיח לגדל האיברים כנ"ל, כי מאחר שיש לו איברים גדולים, יש לו חלק יותר בעולם (כי הוא תופס מקום יותר בעולם), והוא סמוך יותר אל התכלית, כי זהו התכלית לגדל האיברים, על כן איש כזה ראוי למלך. והלכו ומצאו איש ארך, (שקורין "וויינגיר"), והוטב בעיניהם, כי הוא בעל איברים וסמוך אל התכלית, וקבלו אותו למלך, ובקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם. והיתה כת אחרת שאמרו, שאין כל זה תכלית, רק עקר התכלית הוא רק לעסק בתפלה להשם יתברך ולהיות ענו ושפל ברך וכו', ובקשו להם בעל תפלה אחד, ועשו אותו למלך עליהם. (והמעין מאליו יבין, שכל הכתות הנ"ל, כלם טעו מאד במבוכות גדולות מאד, רק זאת הכת האחרונה כונו האמת, אשרי להם). כל זה ספר אחד מהגבורים הנ"ל להבעל תפלה. וספר לו שהם, (דהיינו אלו הגבורים שנתחברו עם הגבור הנ"ל), הם מן הכת של בעלי האיברים, שקבלו עליהם למלך בעל איברים אחד כנ"ל. ויהי היום, והלכו מחנה אחת מהם עם העגלות שהולכין אחרי המחנה, (שקורין "איבאז"), שמוליכין אחריהם מאכל ומשתה וכיוצא. ואלו הבעלי איברים, היתה בודאי אימתן מטלת על הבריות, כי היו אנשים גדולים וגבורים, ובודאי מי שפגע בהם נטה מהם מן הדרך. ויהי כאשר הלכו המחנה הנ"ל, בא כנגדם גבור אחד (והוא הגבור הנ"ל, שהולך עתה עמהם כנ"ל), והגבור הזה, כשבא כנגד המחנה לא נטה מן הדרך, ונכנס בתוך המחנה, ופזר אותם לכאן ולכאן, ונתיראו אנשי המחנה מלפניו, והוא נכנס לתוך העגלות הנ"ל, שהולכין אחרי המחנה, ואכל כל מה שהיה שם, ונפלא הדבר בעיניהם מאד מאד (על גדל גבורתו, שלא היה מתירא מן המחנה כלל, ונכנס בתוכם, ואכל כל מה שהיה על העגלות כנ"ל), ותכף ומיד נפלו לפניו ואמרו לו: יחי המלך, כי ידעו שגבור כזה בודאי ראוי למלך לפי דעתם, שעקר התכלית הוא מי שהוא בעל איברים כנ"ל, ובודאי ימחל לו המלך את המלוכה, מאחר שנמצא גבור בעל איברים כזה, כי לו ראוי המלוכה, וכן הוה, שנתקבל (זה הגבור הנ"ל, שבא כנגדם),למלך על הכת הזאת (שנחקר אצלם שעקר הוא בעל איברים כנ"ל), והוא הוא הגבור, שאנו הולכין עתה עמו לכבש העולם, והוא אומר (היינו זה הגבור, שנעשה עתה מלך עליהם), שיש לו בזה כונה אחרת במה שהוא הולך לכבש את העולם, כי אין כונתו כלל לזה שיהיה העולם כבוש תחתיו, רק שיש לו כונה אחרת בזה. (כל זה הם דברי אחד מהגבורים, שספר כל זה להבעל תפלה, ששאל לו איך נתחברו עם הגבור כנ"ל, השיב לו כל זה).

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com