נושאים

נחש קטן ונחש גדול - יום ירושלים תשעח

נחש קטן ונחש גדול – יום ירושלים תשע"ח

 

זוהר חלק ב דף נב ע"ב

ביה שעתא חמו ישראל עאקו מכל סטרין, ימא בגלוהי דזקפן קמייהו, בתרייהו כל אינון אכלוסין כל אינון משיריין דמצרים, לעילא עלייהו כמה קטיגורין, שריאו צווחין לקודשא בריך הוא, כדין כתיב ויאמר יהו"ה אל משה מה תצעק אלי

צעקת בנ"י לקב"ה בקריעת ים סוף

 

אמר רבי שמעון, חד איילתא אית בארעא, וקודשא בריך הוא עביד סגיא בגינה, בשעתא דהיא צווחת קודשא בריך הוא שמע עאקו דילה וקביל קלה, וכד אצטריך עלמא לרחמי למיא, היא יהבת קלין, וקודשא בריך הוא שמע קלה, וכדין חייס על עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ב) כאיל תערוג על אפיקי מים.

הזהות בין האיילת הזו לבין העולם, לבין המציאות. היא זו שבעצם מעלה את קול הזעקה של המציאות הזועקת בחבליה.

 

וכד בעיא לאולדא, היא סתימא מכל סטרין, כדין אתייא ושויאת רישה בין ברכהא וצווחת ורמת קלין, וקודשא בריך הוא חייס עלה, וזמין לקבלה חד נחש, ונשיך בערייתא דילה ופתח לה וקרע לה ההוא אתר, ואולידת מיד, אמר רבי שמעון בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את יהו"ה, והכי דייקא:

אם אנחנו הולכים לסיפור של קריעת ים סוף הרי שלכאורה יש אפשרות ליצור השוואה והיא שהאיילת היא עם ישראל, שהלידה היא הגאולה, ושהנחש הם המצרים. הזעקות שמשמיעים בני ישראל מעוררים את הנחש, שהם המצרים, והם בהכשתם, מאפשרים בסופו של דבר את הלידה.

יש כאן גם מסר שבעצם התהליך החיובי עובר דרך הכאב של הלידה ולא זו בלבד, אלא שעצם הלידה מתרחשת הודות למשהו מאד שלילי שקורה, לנשיכה של נחש.

 

ספר דובר צדק - פרשת אחרי מות אות ד

ובזה מובן מה שכתב הפרי עץ חיים דנחש דנשיך לאיילתא הוא יסוד דקטנות. והנה בפרשת פנחס (רמ"ט ע"ב) איתא דאתי חויא רברבא מנו טורי חשוך. ועיין בפרשת בלק (ר"ח.) דהם הררי קדם דברישא חשוכא וכו' והיינו מצד התוהו שהיה קודם התיקון. וזהו ברזא דתנין הגדול... רק באמת שניהם אמת ולאחר התיקון נעשה ממשכא דחויא דתנין הגדול משכא דחויא ביסוד דקטנות. כי באמת ממנו נמשך ההעלם הזה והטעות. לפי שלא העיר ביסוד דגדלות...

ר' צדוק מביא סתירה בין שני מקורות קבליים שבאחד משמע שהנחש הזה הוא יסוד של קטנות ואילו במקור השני משמע שהנחש הזה הוא יסוד של גדלות. לכאורה סתירה בין שני מקורות קבליים אלו.

התשובה היא במהלך שלם אותו מנסח ר' צדוק:

תהליך הלידה עובר דרך שתי נשיכות של שני נחשים: נחש קטן ולאחר מכן נחש גדול. התהליך הראשון הוא תהליך שמבוסס על הכאב המקומי, הפיזי. האיילת רוצה ללדת. זה לוחץ, משהו צריך וחייב לשחרר מהכאב הזה. יש צעקה גדולה שיסודה בלחץ הפיזי שהוא בעצם המעורר של כל הענין.

הענין הגדול נשכח. הכאב העולמי עומד בצד. יש כאן כאב מאד נקודתי של האיילת המתייסרת בחבליה ועל זה היא צועקת. יש מעלה בצעקה המאד אגוצנטרית הזו. המעלה היא שבאמת צועקים. שבאמת חשים את המצוקה. זה קרוב זה אישי. יחד עם זה, זה קטן. המהלך הגדול עומד בצד.

כאן מגיע הנחש הקטן. זה שתפקידו לפתור את הבעיה המקומית. הוא נושך את האיילת ומשחרר אותה מהמצוקה המקומית. באה הרווחה. אושר גדול. השתחררנו. אבל האמת היא ששוכחים שבעצם כל התהליך של האיילת הוא תהליך עולמי בעל משמעות הרבה יותר גדולה. מתמקדים בגאולה המקומית ושוכחים שצריכים למנף את הגאולה המקומית הזו למהלך הרבה יותר גדול.

כאן מדבר ר' צדוק על הסכנות שבנחש הקטן וביסוד הקטנות בכלל. כיון שהוא על יסוד הקטנות זה מביא את האנשים לעסוק ביסוד הקטנות, במשמעויות קטנות של הגאולה ולא במימד הרחב שלה. הכל בגלל ההטעיה של נחש הקטנות.

כאן מגיע הנחש הגדול. הוא מכיש הכשה נוספת. הוא מזכיר שבעצם התהליך היה רק תחילתו של מהלך כולל הרבה יותר המעבר אל הגאולה השלימה.

 

וכן צעקה דקריעת ים סוף. והגם שהיא בקטנות מאוד דמכוון לגרמיה מכל מקום ה' יתברך עונהו גם כן ביסוד דקטנות. פירוש שמתחיל קצת ישועה בלב. רק לפי שהוא בקטנות גדול מצד לגרמיה העיקר. לכן נמשך בזה עצמו גם כן טעות. כטעם וימרו על ים בים סוף:

כך אכן קרה בים סוף. המצוקה היא מצוקה של כאן ועכשיו. המצרים יושבים מאחור. מה יהיה? כאן האיילה מרימה את קולה לא בגלל התיקון הגדול, בגלל המהלך של הגאולה הכוללת אלא בגלל הקושי המקומי, הפחד על החיים.

אז מגיעה הישועה בדמות קי"ס. אבל יש בעיה והיא שברגע שכך תופסים את המהלך כולו, אז לשם מכוונים את כל תשומת הלב: "וימרו על ים בים סוף". רש"י מביא שהיו אומרים שכשם שהם עולים מהים בצד אחד, המצרים עולים בצד אחר. תשומת הלב לשאלה האם נצלנו או לא, ולא לשאלה מה המשמעות של ההצלה.

 

וקודם ארץ ישראל היה התחלת מנחלת בני גד ובני ראובן. ונפלו במעשה דשטים שהיה על ידי החמימות דיין ומאכל הארץ.

כיוצא בדבר הזה בסיום הנדודים במדבר. מגיעים לארץ ישראל. שמחה גדולה על מקום מיושב. על הגעה אל המנוחה ואל הנחלה. אבל אם זו התפיסה ביחס לארץ ישראל, שהנה כבר יש לנו פיסת אדמה להניח עליה את רגלינו, אז הטעות עומדת מאחרי הדלת. ארץ ישראל נתפסת אם כן רק בתור ארץ מפלט ולא בתור שליחות וייעוד.

כאן באה הטעות במעשה השיטים. התחושה הנעימה של מקום, של ארץ, של יישוב, של עם ככל העמים. התערות במרחב הפוליטי של אז. ויחל העם לזנות אל בנות מואב. שוכחים את המשמעות העמוקה של התהליך כולו.

 

וכן לעתיד לבוא יהיה משיח בן יוסף קודם ואחר כך יהרג ובודאי לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא. ובודאי יהיה איזה טעות בענין החיים שמגיע על זה העונש מיתה:

 

... ועיין תיקונים (סוף תיקון י"ג) ואתא חד בר נש עולימא צדיק שמיה וכו' והוא משיח בן יוסף ועיין שם לשונו ותבין. ובאמת בזה הצעקה גדולה על מה עשה ה' ככה שעל ידי מה שמאיר דייקא על ידי זה יהיה נמשך טעות. רק דזה יהיה סיבה ללידה שהוא הלבשה דמשכא דחויא וצריך מקודם להמתיק המשכא דחויא כנ"ל על ידי קטנות. והנה הקטנות עצמו ממשיך קבלות שפע בקטנות ומוליד עוד טעות וזה הוא הדם שיוצא. כדאיתא בפרשת פנחס שם כטעם אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והוא דם לידה שנטמאה על ידי זה על ידי שבא טעות כנ"ל מסיטרא דנחש. וממילא מגיע עונש ומעורר הנחש לקבל העונש. ואז נולדה הישועה.

זהו בדיוק המהלך העתידי של משיח בן יוסף המגיע לפני משיח בן דוד. משיח בן יוסף מסמל את הפתרון החלקי. את הפתרון שנועד לענות על הלחץ של כאן ועכשיו. משיח בן יוסף לא מוביל אל הגאולה במשמעות הרחבה והמלאה שלה.

לכן עתיד משיח בן יוסף למות. המיתה היא משום שלא השכלנו לקחת אותו למקום המתאים לו. משום שלא השכלנו למנף את התהליך שהוא התחיל למקום של משיח בן דוד ולהביא את התהליך כולו לידי גמר.

משיח בן יוסף מטעה. הוא יוצר את התחושה שהנה באנו אל המנוחה ואל הנחלה. אפשר לממש את הרווחים.

המשמעות האקטואלית של הדברים זועקת. הקמת המדינה אחרי הקטסטרופה האיומה של השואה. בית לאומי לעם היהודי. פיסת קרקע תחת רגלי העם הנודד הזה. הנה זה היה הנחש הקטן. הוא בא ויצר את הקושי הפיזי הנורא הזה ונתן לנו את התחושה שמה שבעייתי כרגע הוא הענין הפיזי.

יש מעלה במהלך הזה, שכן נראה שבלעדיו, בלעדי הקירבה של הדברים אלינו, בלעדי התחושה שהדברים נוגעים לקיומנו, קרוב לוודאי שלא היינו עושים דבר, שלא היתה קמה מדינת ישראל.

אבל כאן עצם הבעיה. ברגע שההתייחסות באה מהמקום הזה, יש חשש רציני, וכך באמת קרה, שתבוא השתקעות בישועה הפיזית, והמהלך הגדול כולו יישכח.

כיוצא בדבר הזה ניתן לומר ביחס ליום שחרור ירושלים. היינו באיום פיזי של ממש. ישועה גדולה קרתה לנו במלחמת ששת הימים ממוות לחיים ממש.

יתר על כן – אפילו במישור ההלכתי, נראה שקל יותר לתקן יום חג בקריאת הלל על הצלה ממוות לחיים מאשר על עצם העובדה שירושלים ובתוכה שריד בית מקדשנו חזרו אלינו.

הכל לוקח אותנו למישור הפיזי. אבל האמת היא שהתהליך הזה היה צריך למנף אצלנו מהלך גדול הרבה יותר. ללכת לכיוון של גאולה שלימה. ללכת לכיוון של בנין בית המקדש. להציף את הציפייה לביאת המשיח ממש, לראש הכותרות. היה צריך לקרות משהו במישור הזה שירושלים מייצגת אותו.

לצערנו, אפשר לומר שבמישור הלאומי, היתה התחלה של התעוררות מיד לאחר המלחמה, אולם כולנו ואני מכליל את עצמנו בתוך זה, לא היינו מוכנים לקבל את ההארה הזו, ולמנף אותה לכיוון של שינוי ערכי רוחני כולל.

זוהי המשימה שאנחנו צריכים להתמקד בה ביום ירושלים, לצאת מתוך הנשיכה הראשונה, אל הגאולה האחרונה. להפוך את התהליך מתהליך מקומי של "אין לי ארץ אחרת" לתהליך של הארץ המובטחת.

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]