נושאים

סיפור משפחתי לימים נוראים - חלק א

יצחק ועשו, יעקב ורבקה, סיפור משפחתי לימים נוראים

 

זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף צח עמוד ב עד ק עמוד ב

בחדש השביעי באחד לחדש וגו' פקודא דא לתקוע שופר בראש השנה דהוא יומא דדינא לעלמא

מצוה זו לתקוע שופר בראש השנה שהוא יום דין לעולם...

והא אוקמוה דכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו והא אתמר, דהאי איהו יומא דסיהרא אתכסי ביה וקאים עלמא בדינא, בגין דההוא מקטרגא חפי וכסי ואנעל פתחא על מלכא אתר דדינא שריא למתבע דינא על עלמא

והרי העמידו שכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו והרי נאמר, שזה הוא יום שהירח נכסה בו ועומד העולם בדין, כיון שאותו המקטרג מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך מקום שהדין שורה שם לתבוע דין על העולם,

ואי תימא איך אתיהיב ליה רשו לההוא מקטרגא לחפאה ולמתבע דינא

שמא תאמר איך נתנה לו רשות לאותו מקטרג לחפות ולתבוע דין,

אלא ודאי בידא דהאי מקטרגא שוי קודשא בריך הוא למתבע דינא על כל עלמא ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא דהא קודשא בריך הוא עביד ליה ושוי ליה קמיה, למהוי דחילו דקודשא בריך הוא סלקא ושריא על כלא, ורזא דא

אלא ודאי בידי אותו מקטרג נתן הקב"ה לתבוע דין על כל העולם ונתן לו יום ידוע לתבוע לפניו כל דינים של העולם שהרי הקב"ה עשה אותו והעמיד אותו לפניו, להיות יראת הקב"ה עולה ושורה על הכל, וסוד הדבר

(קהלת ג) והאלהים עשה שייראו מלפניו מאי עשה עשה להאי מקטרגא ואתקין ליה קמיה למהוי סייפא שננא על כל עלמא וכל דא בגין דידחלון מקמי קודשא בריך הוא כלא

מה עשה, עשה לאותו מקטרג והתקין אותו לפניו להיות סייף משונן על כל העולם וכל זה כדי שיראו מפני הקב"ה הכל

ודא איהו סנטירא דתבע חובי בני נשא ותבע דינא ותפיס בני נשא וקטיל לון ואלקי לון כלא כמה דנפיק מן דינא, כגוונא דההוא ממונה ב"ד דלתתא דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא פלוני עבד כך, ופלוני עבר על כך, ולמתבע עלייהו דינא

וזה הוא התובע שתובע חובות בני אדם ותובע דין ותופס בני אדם והורג אותם ומלקה אותם הכל כפי שיוצא מן הדין, כעין אותו הממונה של בית הדין שלמטה שניתנה לו רשות להזכיר לפני בית הדין שפלוני עשה כך, ופלוני עבר על כך, ולתבוע עליהם דין,

ותנן רשו אתייהיב לההוא ממונה ב"ד לאנעלא על בי דינא פתחא עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע ולית רשו לבית דין לדחייא ליה, בגין

ושנינו שנתנה רשות לאותו ממונה בית הדין לנעול על בית הדין את הפתח עד שיגזרו דין על כל שהוא תובע ואין רשות לבין הדין לדחות אותו כיון ש...

(ישעיה סא) כי אני יי' אוהב משפט ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא ולמנדע דאית דין ואית דיין, כהאי גוונא שוי קודשא בריך הוא קמיה להאי דאיהו תבע דינא קמי מלכא על כל בני עלמא

והוא רוצה שהעולם יתקיים בדין ולדעת שיש דין ויש דיין, כעין זה שם הקב"ה לפניו אותו שהוא תובע דין לפני המלך על כל בני העולם,

ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו לכסאה פתחא דמלכא וסיהרא אתחפיא לגו עד דיתגזר דינא על כל בני עלמא, ואע"ג דכלא אתגלי קמי קודשא בריך הוא לא בעי אלא בדינא

ובאותו היום ניתנה לו רשות לכסות פתח המלך והירח נעלם לתוך עד שיגזר דין על כל בני העולם, ואע"פ שהכל ידוע לפני הקב"ה לא רצה אלא בדין...

בהאי יומא וסנטירא אתא ותבע דינא על כל עובדי בני עלמא כל חד וחד כפום ארחוי וכפום מה דעבד, וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא

באותו יום התובע בא ותובע דין על כל מעשי בני העולם כל אחד ואחד לפי דרכיו ולפי מה שעשה, ועדים באים ומעידים על כל מעשי בני העולם...

ואע"ג דקודשא בריך הוא רחים ליה לדינא כמא דאת אמר

ואע"פ שהקב"ה אוהב את הדין כמו שאמרת

(ישעיה סא) כי אני יי' אוהב משפט, נצח רחימוי דבנוי לרחימו דדינא, ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו, פקיד למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא בההוא שופר סלקא ההוא קלא... כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי

נצחה אהבת בניו לאהבת הדין, ובשעה שהתובע קם לטעון דברים עליהם, ציווה לתקוע בשופר כדי לעורר רחמים מלמטה למעלה באותו שופר עולה אותו הקול... ואז כל הטענות שטוען אותו מקטרג מתערבבות

 

ספר בראשית פרק כז

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:

(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:

(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה \{צָיִד\}:

(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:

(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:

(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי:

(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:

(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:

(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:

(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:

(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:

(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:

(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:

(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:

(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:

(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:

(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:

(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:

(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:

(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:

(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרֲכֵהוּ:

(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:

(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשֲׁקָה לִּי בְּנִי:

(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:

(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:

(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:

(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:

(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:

(מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:

 

המשך הזוהר

ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא ליה תבשילין דכל עלמא כפום ארחוי, דהא בההיא שעתא (בראשית כז) ותכהין עיניו מראות דנפיק מניה מאן דאחשך אפי בריין ואתפרש ושכיב על ערסיה דדינא וקרי לעשו ואמר וצודה לי צידה ועשה לי מטעמים והביאה לי, ורבקה אמרה אל יעקב בנה רחימא דנפשה בנה רחימא...

ביום ראש השנה יוצא יצחק לבדו וקורא לעשו להטעים לו תבשילים של כל העולם כפי דרכו, שהרי באותה שעה ותכהין עיניו מראות שיצא ממנו מי שהחשים פני הבריות ופורש ושוכב על מיטתו שהיא של דין וקורא לעשו ואמר וצודה לי צידה ועשה לי מטעמים והביאה לי, ורבקה אמר אל יעקב בנה אהוב נפשה בנה האהוב

ופקידת ליה לאתערא איהו באינון מטעמים דיליה, ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין, והקול קול יעקב בההוא שופר דקא סליק ואתער יעקב לגביה ואתקריב בהדיה ויגש לו ויאכל ואתכליל דא בדא, כיון דאתכליל בהדיה (בראשית קמב ב) ויבא לו יין דא יין דמנטרא יין דהוא חדו דלבא רזא דעלמא דאתי

ומצוה אותו להתעורר באום מטעמים שלו ויעקב מתעורר מלמטה מתלבש בתפילות ובקשות והקול קול יעקב באותו שופר שעולה, ומתעורר יעקב לעומתו ומתקרב אצלו ויגש לו ויאכל ונכללו זה בזה, כיון שנכלל בו ויבא לו יין זה יין המשומר יין שהוא שמחת הלב סוד עולם הבא

כדין וירח את ריח בגדיו צלותין דסלקין ובעותין ויברכהו, נח רוגזא וחדי לבא וכלא איהו רחמי, כיון דאיהו אתכליל ביעקב כל אינון חיילין ותוקפין ורוגזין דהוו זמינין אתבדרו ולא אשתכחו תמן וישראל נפקין מן דינא בחדוה ובברכאן

ואז וירח את ריח בגדיו תפילות שעולות ובקשות, ויברכהו, נח רוגזו ושמח ליבו וכולו הוא רחמים, כיון שהוא נכלל ביעקב כל אותם חיילים ותקיפים ורוגזים שהיו מזומנים התפזרו ולא נמצאו שם וישראל יוצאים מן הדין בחדוה ובברכה,

ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ביומא דא בחדוה ובברכאן עלאין ועשו אחיו בא מצידו טעין טועני מעובדי דעלמא, ויעש גם הוא מטעמים חדיד לישניה למטען טענות, אתקין סהדי ויבא לאביו ויאמר יקום אבי יתער בדינוי, ויאכל כמה עובדין בישין דכל עלמא דקא אשכחנא

ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ביום זה בחדוה ובברכה עליונה ועשו אחיו בא מצידו טוען טענות ממעשי העולם, ויעש גם הוא מטעמים מחדד לשונו לטעון טענות, מתקין עדים ויבא לאביו ויאמר יקום אבי יתעורר בדינו, ויאכל כמה מעשים רעים של כל העולם שמצאתי

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד דהא לא יכיל לאתפרשא מכללא דיעקב דאיהו בחדוה, ויאמר מי איפה הוא הצד ציד בכמה צלותין ובעותין

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד שהרי לא יכול לפרוש מכללו של יעקב שהוא בשמחה, ויאמר מי איפה הוא הצד ציד בכמה תפילות ובקשות

ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה, כשמוע עשו את דברי (יצחק) אביו ויצעק צעקה וגו', דחמי דהא צידו לא הוה כלום, עד לבתר אמר ליה הנה משמני הארץ יהיה וגו', אלין תקיפין ואכלוסין דשאר עמין ודא קשיא ליה מכלא, וישטום עשו את יעקב למיזל אבתריה ולקטרגא ליה תדיר

שראה שצידו לא היה כלום, עד שלבסוף אמר לו הנה משמני הארץ יהיה וגו' אלו התקיפים והאוכלוסיות של שאר העמים וזה קשה לו מהכל וישטום עשו את יעקב ללכת אחריו ולקטרג עליו תמיד,

ויעקב אזיל באינון יומין דבין ר"ה ליום הכפורים עריק לאשתזבא מניה, תב בתיובתא שוי גרמיה בתעניתא עד דאתי ר"ה וי"ה כדין ידעי ישראל דעשו בא ועמו ארבע מאות איש כלהו מקטרגי זמינין לקטרגא לון ויירא יעקב מאד ויצר לו ואסגי בצלותין ובעותין

ויעקב הולך באותם ימים שבין ר"ה ליוה"כ בורח להינצל ממנו, שב בתשובה שם עצמו בתענית עד שבא יוה"כ או אז יודעים ישראל שעשו בא ועמו ארבע מאות איש כולם מקטרגים מוכנים לקטרג עליהם ויירא יעקב מאד ויצר לו ומרבה בתפילות ובבקשות

(בראשית לב) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי וגו', עד דנטיל עיטא (עד שנוטל עצה) ואמר כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ויקח מן הבא בידו מנחה וגו' עזים מאתים ותישים עשרים וגו' גמלים וגו' כך הוא סטרא דיליה גמלים הוא נחש כמין גמל, בשעתא דפתי סמאל לאדם ארכיב על נחש כמין גמל, תנינן מאן דחמי גמל בחלמיה מיתה נקנסה עליו מלמעלה ואשתזיב מינה, וכלא חד

כך הוא הצד שלו גמלים הוא נחש כמין גמל, בשעה שפיתה סמאל את האדם הרכיב על נחש כמין גמל, שנינו מי שראה גמל בחלומו מיתה נקנסה עליו מלמעלה וניצל ממנה, והכל אחד,

וכדין אהדר עשו אפטרופוסא דיעקב ויעקב לא בעא דובשיה ועוקציה

אז רצה עשו להיות אפוטרופוס ליעקב ויעקב לא רצה דובשו ועוקצו,

יעבר נא אדוני לפני עבדו, כדין וישב ביום ההוא עשו לדרכו אימתי בשעת נעילה דהא אתפרש מעמא קדישא וקודשא בריך הוא שביק לחוביהון וכפר עלייהו, כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מנייהו בעי קודשא בריך הוא למחדי בבנוי

שהרי פרש מעם הקודש והקב"ה עוזב את חובותיהם ומכפר עליהם כיון שאותו מקטרג הולך באותו דורון ונפרש מהם רוצה הקב"ה לשמוח בבניו

מה כתיב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו', על כן קרא שם המקום סכות, כיון דיתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וקודשא בריך הוא חדי בבנוי, זכאה חולקהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי

כיון שישבו בסוכות הרי ניצלו מן המקטרג והקב"ה שמח בבניו זכאי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא:

 

זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רלו עמוד א

פתח ואמר (בראשית כד) ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד וגו', מה כתיב לעילא

מה כתוב למעלה

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל, האי קרא אמאי אצטריך למכתב באורייתא ותו וכי בגין דחמא' שפירו דיצחק אתרכינת מגמלא

פסוק זה מדוע הוצרך לכתבו בתורה, ועוד, וכי בגלל שראתה יופיו של יצחק נפלה מעל הגמל?,

אלא האי קרא רזא איהו, ת"ח בשעתא דמטאת רבקה לגבי דיצחק שעתא דצלותא דמנחה הות ובההוא זמנא דינא אתער בעלמא וחמאת ליה ברוגזא דדינא קשיא וחמאת דהא סיום דרוגזא קשיא איהו גמל לתתא ודא איהו רזא דמותא ובגין כך אתרכינת ואשמיטת גרמה מההוא גמל, דהא כד אסתכל דינא קשיא ההוא גמל אתתקף, ובגין כך אשמיטת גרמה מינה ולא יתבת תמן

אלא פסוק זה סוד הוא, בא ראה, בשעה שבאה רבקה אצל יצחק שעת תפילת מנה היתה ובאותו הזמן דינן מתעורר בעולם וראתה אותו ברוגז של הדין הקשה וראתה שסופו של הדין הקשה הוא הגמל למטה וזה הוא סוד המוות ומשום כך התכופפה והשמיטה עצמה מאותו גמל, שהרי כשרואה דין קשה אותו גמל מתחזק ומשום כך השמיטה עצמה ממנו ולא ישבה שם ,

ת"ח האי גמל היינו רזא דכתיב

בא ראה גמל הוא סד שכתוב

(משלי יט) וגמולו ישלם לו דא גמול דאינון חייביא

זהו גמול החייבים

דכתיב (ישעיה ג) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, והאי איהו גמל דקיימא לאכלא כלא ולשיצאה כלא, והאי איהו זמין תדיר לקבל בני נשא, ובגין כך האי מאן דחמי בחלמיה גמל אחמיו ליה מותא דאתגזרת עליה ואשתזיב מניה

והוא אותו גמל העומד לאכול הכל ולכלות הכל הוא מזומן תמיד לפני בני אדם ומשום כך מי שרואה גמל בחלומו הראו לו מות שנגזר עליו וניצל ממנו...

ועל דא רבקה כד חמאת דהוה ליה לאתדבקא בסטרא דדינא קשיא, כיון דחמאת ליה ליצחק ברזא דדינא קשיא וחמאת דמההוא סטרא נפק דינא אחרא תקיפא מזוהמא דדהבא כד חמאת האי מיד ותפול מעל הגמל בגין לאתרפויי מן דינא מההוא זוהמא

ועל כן רבקה כשראתה שהיה לו להתדבק בצד הדין הקשה כיון שראתה את יצחק בסוד הדין הקשה וראתה שהוא מאותו צד שיוצא ממנו דין אחר תקיף מזוהמת הזהב כשראתה כך מיד ותפל מעל הגמל כדי להתרפות מן הדין מאותה הזוהמה,

כתיב (ישעיה סו) קול יי' משלם גמול לאויביו מההוא זוהמא

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com