נושאים

פרשת בשלח - וישובו ויחנו

הציווי לשוב ולחנות לפני פי החירות מבטא את ההבדל שבין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף. יציאת מצרים היא בדרך נס, במתנה גמורה מאת ה'. קריעת ים סוף צריכה להיות כבר מתוך ההישגים האישיים של כלל ישראל, וכיון שכך היה צורך לחזור ולעשות את התהליך בכוחות עצמם.

 

ספר שמות פרק יד

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:

 

ספר שם משמואל פרשת בשלח - שנת תרע"ג

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות. יש לדקדק במלת וישובו שיתכן רק לאיש ששב אל המקום אשר הי' שם בראשונה ולא מצינו שהיו שם ישראל בראשונה, ואם הכוונה על ארץ מצרים הלא לא שבו אל מצרים אלא בין מגדול ובין הים נכחו על הים, וכן ידוע במפת הארץ, ואם תרצה לומר שזה מכלל מלכות מצרים תוכל לומר כן גם על סוכות ואיתם:

 

שפת אמת ספר שמות - פרשת בשלח - שנת תרל"א

דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם.

 

שפת אמת ספר שמות - פרשת בשלח - שנת תרל"ד

דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחי' שוב. ועי"ז יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל:

 

שפת אמת ספר ויקרא - לפסח - שנת תרל"א

דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים.

 

ספר שם משמואל פרשת בשלח - שנת תרע"ג

ונראה דהנה יציאת מצרים הי' כל ענינה למעלה מן הטבע שהיו ישראל מפוזרים בכל ארץ מצרים ולשעה קלה נתקבצו לרעמסס, ומשם לסוכות היו ק"ך מיל ובאו שם כהרף עין, וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. אך באמת לא זו היא תכלית הכוונה שיהי' הטבע בטל, כי גם הטבע הוא בריאה מאת ה"... אלא תכלית הכוונה שגם הטבע יתקדש ויהי' הכל קודש הלולים לה'. והיינו כי בגשמיות הטבע מושך לדברים הפכים מעבודת הש"י, וכמו שפירש בעל העקידה דברי ב"ר (פ' ס"ח) ויפגע במקום שנעשה כל העולם כולו כמין כותל לפניו, ואדם הבא ליטהר צריך לשבור את הכותל הזה העומד לפניו כחומה בצורה, והכוונה היתה שיתקדש הטבע, עד שגם הטבע יסייע לעבודת הש"י, שכל איש הבא ליטהר לא יהיו לו מניעות מצד הטבע, ואדרבה הטבע ימציא לו כל הצורך לעבודתו, כי הטבע הוא כחומר ועבודת הש"י כצורה, והחומר צריך להיות משועבד להצורה... ע"כ נתקרבו ישראל על דרך למעלה מן הטבע, והיתה כמעט שביתת הטבע לשעתו עד שתתגבר ותתחזק הצורה וישוב החומר להשתעבד לצורה. וזהו לשון הכתוב וישובו ויחנו, היינו שישובו לעולם הטבע להתנהג ע"פ דרך הטבע. ובאמת הי' זה נסיון גדול לישראל שידעו בטוב שבדרך הטבע לא יוכלו עמוד ויתקף עליהם שוב כח פרעה ומצרים ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם כלשון רש"י. ובפשיטות אינו מובן הלוא ביציאת מצרים ראו שהי' פרעה מוכרח לשלוח באמרו כולנו מתים, ומה זה שאמרו אנו צריכין לברוח. אך היא הדבר, שהי' להם לחשוב שבסדר הטבע לא יוכלו עמוד, אבל הם היו דבוקים באמונה ואמרו יהי' מה שיהי', ומסרו נפשם לרצון השי"ת אפי' ע"מ להנצח. וזה הי' תכלית המבוקש שימסרו נפשם לרצון ה' ולא יתחכמו על אחרית דבר רק להאמין באמונה שלימה שכך צריך להיות הן לטוב והן למוטב ובזה עצמו הי' הטבע מתקדש.

 

ספר אוהב ישראל - פרשת בשלח

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו'. י"ל דהתוה"ק מרמזת ומורה לנו בזה דרך טובה וישרה בהתנהגות האדם בעת לימוד התורה ובעת התפלה היינו שיתיישב בדעתו ושכלו קודם הלימוד או התפלה. לפני מי הוא עומד. ע"ד (ברכות כח:) דע לפי מי אתה עומד. וכמו (שם ל.) שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה כדי שיכוונו את לבם למקום. וזהו וישובו ויחנו. ר"ל שיתיישבו בישוב הדעת ויעשו חניה. לפני פי החירות. קודם שעושים חירות. בחי' בן חורין לפיהם:

 

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:

 

ספר עבודת ישראל - ליום שביעי של פסח

דהנה ביום השלישי כשאמר להם לשוב לפני פי החירות והוא היה יום ב' לספירת העומר שבו נכנס גדלות... ואז היו בבחינה גדולה ודעה רחבה להאמין באמונה שלימה בדברי השי"ת ובמשה עבדו, מה שאין כן ביום ראותם את המצריים הוא יום הששי לצאתם והוא יום ה' לספירה שבו נכנס קטנות ראשון... ונתקטנו המוחין עד שנשארה האמונה להם בקטנות וירדו ממדרגת הבטחון עד שבא יום ז' של פסח ונכנס גדלות ב' אז שמעו אל משה והיתה יהודה לקדשו והים ראה וינוס...

ונחזור לענינינו, כיון שביום הששי נתקטנו המוחין והיה ירידת המדרגות מזה עצמו הרגישו המצריים בטומאתם ובכישופם ולא הבינו הדבר לאמיתו, רק שהעלו בדעתם כי בני ישראל נבוכים הם בארץ וירדו ממדרגתם לגמרי עד שרדפו אחריהם. והנה כל זה היה מחסדי הבורא יתברך שמו, וקטנות המוחין היה ירידה צורך עליה, כי לולא קטנות המוחין של ישראל לא חזקו המצריים את רוחם לרדוף אחריהם בים ולא טובעו בים ולא נתכבד כבוד שמים... אלא הענין כנ"ל מחמת שהרגישו על ידי איצטגנינותם את קטנות המוחין אמרו בלבם שמושיען של ישראל היה רק על פי שמות אלהים והוא אלהא דאלהיא ונתן הממשלה לכח אחד בשמים המנהיג את ישראל ולפעמים יורד הכח וקצרה ידו מהושיע... אבל כאשר טבעו בים וראו כל הגבורות שהם חסדים לישראל הבינו כי שם הוי"ה הוא האלהים ואין עוד. ואמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים (שמות יד, כה) ה' דייקא, דהיינו כי כל המלחמות היו ע"י שם הוי"ה:

 

 (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

 

שפת אמת ספר שמות - פרשת בשלח - שנת תרמ"ח

בענין קי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו'. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת בנ"י כמ"ש במד' יצ"מ קשה. וקי"ס הי' רק לכבודו ית'. שנתעלו כל הניצוצות שהי' נמצא במצרים. לכן בזה אמרו שירה שקיבלו תוספות על חלק עצמותם. ואז יש הודאה כמ"ש גבי לאה הפעם אודה. וז"ש גאה גאה... בקי"ס נודע כי כל הגיאות שהי' למצרים הוא גיאות הבורא ית' בעצמו... אבל הכח שהי' כבוש ת"י נתעלה ונעשה ממנו כבוד הבורא ית'. וזהו האמונה שכ' ויאמינו. שכל המעשים שהיו בגלות מתחילתו ועד סופו הי' כחו ית' בלבד. וז"ש נכון כסאך מאז. נתישבה כסאך. כמ"ש אז לשעבר אז לעתיד... כי נתברר עתה לשעבר שהי' הכל הנהגה מאתו ית'. וכן הוא בפרטות בכל איש ישראל. אחר שזוכה לקצת גאולה בנפש. צריכין אח"כ להעלות הכל אליו ית'. כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט ויצה"ר. פי' אחר שגוברין עליו. ניתקן גם הוא להיות כפוף לקדושה.

 

(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:

 

ספר פרי צדיק פרשת שופטים - אות יז

ואחר כך כתיב כי ברח העם ולמה הוצרכו לומר לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים וכי לא היה פרעה מתרצה לשלחם לגמרי. אך מפני שלא היו עוד ראוים להגאל ולזה היה בחפזון ובמנוסה. וזה שאמר בתיקונים שם דבגאולה העתידה נאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' הוי"ה ודאי וכו'... ומאספכם אלהי ישראל... שעיקר מכוון הגליות הוא כדי שלא ידח שום נפש מישראל... שהוא מאסף לכל המחנות, היינו שלא יאבד שום נפש מישראל חס ושלום. ועל זה הוא אריכת הגלות

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות שותפים בקרקע הלכה ה

"ויגד למלך מצרים כי ברח העם". ועל - כן המגיד כי ברח העם היה עמלק... כי מחמת שלא בטלו זהמתו עדין, על - כן ברחו, והוא בעצמו היה המגיד והמקטרג על זה שברחו... ועל - כן כתיב בגלותא בתראה, "כי לא בחפזון תצאו וכו'". כי זה הדעת הנ"ל הוא בחינת מתינות גדול ונפלא, בחינת הוו מתונים בדין שמרמז על הדעת הנ"ל, כמו שמובא שם, 'מתונים' דיקא הפך 'חפזון', כי צריכים מתינות עצום לזה הדעת להאיר בדרי מעלה בחינת מה, ובדרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו. וזהו, "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל

 

(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:

 

ספר שם משמואל פרשת צו – שביעי של פסח

ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו, ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו. ויש לדקדק דלכאורה שלא כסדר נאמרו הפסוקים ואיפכא מיבעי לי', דבודאי לא הי' רכב פרעה עומד מקושר לסוסים וממתין עד האסף כל המחנה הגדול הזה שא"א לאסוף בשעתא חדא, וגם אין זה נימוס המלכות שיהי' עומד וממתין לעבדיו כענין אמרם ז"ל שאין מדרך הארץ שיהי' הרב ממתין לתלמיד, וא"כ מקרא דויאסור הי' לו להיות מאוחר:

ונראה דהנה במכילתא (פ' בשלח) תבוא אסרה [של יוסף דכתיב בי' ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה שפירשו בו הוא בעצמו] ותעמוד על אסרה [של פרעה שפירשו בו הוא בעצמו]. הפירוש אסרה היא קישור, והיינו קישור כל כחותיו שהם הגוף והמדות והשכל והרצון יחד, וזה הביא שגם בגשמיות רתם בעצמו את הסוסים למרכבתו. והנה קיבוץ כל הכחות למטה גורם קיבוץ וקישור למעלה הן לטוב, כמו יוסף שאסף כל כחותיו למצוה, והן להיפוך בטומאה, כגון פרעה, אף שהם ענפין מתפרדין מ"מ בקיבוץ וקישור למטה נעשה בהכרח כן למעלה, דכמו בהתעוררות הענפין למטה מתעוררין השרשים למעלה, ועל כן כמו שלמטה הוא מעשה וכח זר יוצא מן הנימוס והסדר שיהי' המלך בעצמו אוסר הסוסים, נעשה נמי לעומתו למעלה קשר וקיבוץ כחות זרים להצטרף לכח מצרים.

 

(ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ:

 

שפת אמת ספר ויקרא - לפסח - שנת תרמ"ז

בענין קי"ס אחר יצ"מ. וביצ"מ עשר מכות ובקי"ס בפעם אחת. יראה שהוא כענין שנמצא בעבודת הבורא ית' בכלל ובפרט... וכמו כן זה לעומת זה יש התנגדות הרשעים בשניהם. וביצ"מ נשתנו כל הטבעיים בפרטות בכל מכה ומכה וכמו כן כמה מיני עבודה בשדה בחומר ובלבנים שעינו אותנו. ואח"כ בים שרדפו אחריהם היה בכללות כמ"ש ושלישים על כולו ע"מ לכלות... וכ"כ והנה מצרים נוסע כאיש אחד בלב אחד כמ"ש ויאסר את רכבו היינו שנתכללו כל כחות הסט"א שלהם. ולכן הי' הישועה ג"כ בכלל. כי הים כולל כל מה שיש ביבשה כדאיתא בגמ'.

 

(ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:

 

ספר רסיסי לילה - אות מט

ופסח הוא תוקף האהבה נגד אברהם כידוע בפרט בקריעת ים סוף דאמרו עזי וזמרת יה שניתן תקיפות בלבם דעל זה מורה עזי ביה דהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה, ב). ובתחילה בני ישראל יוצאים ביד רמה התקיפות בהתגלות לבד ועל ידי קריעת ים סוף ניתן התקיפות בפנימיותם.

 

שפת אמת ספר ויקרא - לפסח - שנת תר"מ

כי מקודם ביצ"מ הי' הצלת בנ"י מעבדות ובעוד שנשתעבדו לא היו יכולין לקבל הארת הנס. ואח"כ שהיו בני חורין אף ששבו לפי החירות מ"מ לא חל עליהם השעבוד כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכן הרגישו אח"כ בקי"ס הארת הנסים. והוא שורש הגאולה לבד היציאה מן החירות רק שיקבלו מפתח ויסוד של הגאולה בנפשותם. והיינו דכתיב ויאמינו בה' כו' פי' שנמשכו אחר הגאולה. ולכן הי' זה גאולה על כל הדורות ע"י שקיבלו יסוד הגאולה בנפשותם. וזה נק' ידיעה ודביקות שכ' וידעתם כי אני כו'. וכמו השבת שהוא כח וחיות וקיום כל ימי המעשה. כן קריעת ים סוף הכח והחיות והיסוד של הגאולה:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]