נושאים

פרשת לך לך - לוט ההולך את אברם

לוט ההולך את אברם מסמל את הקשר העמוק שיש בין אברהם לבין לוט. לוט מקושר עם אברהם על בסיס מידת החסד. הבעיה היא שלוט איננו יודע את הגבולות של החסד והחסד לובש אצלו את המשמעות השלילית של המושג. יחד עם זאת, ודווקא בשל הקשר העמוק בין השניים, נמצאת נשמת דוד המלך בגניזה דווקא באישיותו של לוט. לפנינו סיפור של 'הפרד נא מעלי' דווקא בגלל ש'אנשים אחים אנחנו'...

 

ספר בראשית פרק יג

(ה) וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים:

 

ספר שם משמואל פרשת לך לך - שנת תרע"ח

נראה עוד לומר דהנה כתיב (י"ג, ה') וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, ובמדרש (פ' מ"א) ר' טובי' בר' יצחק אמר שני אוהלים, רות המואבי' ונעמה העמונית. ומשמע דממצרים הי' לו כברש"י ההולך את אברם מי גרם שהיתה לו זאת הליכתו עם אברם, ואינו מובן מה ענין נשמות אלו למצרים, שהרי מתולדתו היו לו אלו, וזה איננו דבר הניתן במתנה בשביל שרה:

ונראה דהנה עלית אברהם ממצרים היתה פועל דמיוני על יצי"מ כבמדרש צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו'.

והנה ידוע שנשמות ישראל היו שקועות וכלואות בידי החיצונים עוד מחטא אדה"ר. וידוע שהנשמה שהיא גבוהה יותר היתה נתונה בעומק יותר בידי החיצונים. וכמו שהמשיל משל כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכל אבן טובה לפי מסת גדלה וחשיבותה ובהירותה כן מסת גודל המכסה האבני שבסביבותיה. ולפי זה מובן אשר נשמת דוד המע"ה ומשיח שהוא הפנימיות מכל ישראל, וכלשון הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ו) שהמלך לבו הוא לב כל קהל ישראל. וכמו שהלב הוא פנימיות האדם, כן המלך הוא פנימיות ישראל. וע"כ נשמת דוד ומשיח שהוא פנימיות ישראל היתה טמונה בתכלית העומק אחר עומק עד שהיתה כלא היתה ולא ניכר ממנה שום הרגש וכרחל לפני גוזזי' נאלמה. אך בעלית אברהם ממצרים שאז נחשבו ישראל גאולים ואינם אלא כמחוסרי זמן, התעוררה אתם גם נשמת דוד ומשיח ונחשבו כאילו היום ילדתהו:

והנה כל ענין לוט ומעלתו נראה שהי' רק מפאת ביטולו לאברהם וכל המחובר לטהור טהור. אך כאשר עלו ממצרים והתעוררה נשמת דהמע"ה בא רגש בלבו של לוט שהיתה נשמתו של דהמע"ה מקשקשת בקרבו. ומעתה יובן דהא שהיו ללוט שני אוהלים, נשמות רות ונעמה העמונית, נחשב שאז בעליתם ממצרים השיגם, שעד שעלו ממצרים לא היו נחשבים במציאות ולא הי' ללוט שום רגש מהם מאומה, ואף שמתולדתו היו טמונות בקרבו, מ"מ לא נחשב שהיו ללוט, וז"ש וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, שמעתה הי' ללוט הרגש מהם, והי' לו באמת עושר אמיתי. אך לוט לא ידע להזהר. וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שבהשגת נשמה צריכין לידע ולהזהר מאד, עכ"ד. ובפשיטות י"ל שיכולה לצמוח מזה גיאות ח"ו, כי נשמה גבוהה מגבהת את האדם ויכול לבוא מזה לגבהות הלב וכתיב (משלי ט"ז) תועבת ה' כל גבה לב. וכך הי' הענין בלוט שלא ידע להזהר, וכאשר התעוררה בקרבו נשמת דהמע"ה הי' רואה א"ע בטכסיסי מלכות והתגאה ויצא לידון שבודאי ממנו יהי' כל בנין עולם וכל היעודים הטובים שנאמרו לאברהם אליו יסובו, כברש"י אברם אין לו בן והוא יורשו, ונתקיים בלוט עושר שמור לבעליו לרעתו. וכבר הגדנו במק"א שנטילת דבר קדושה לחיצוניות נחשבת גזל, וע"כ לוט שהתגאה בעושר הזה שהוא נשמת דהמע"ה, הנה נהפכה לו הקדושה לחיצוניות ונחשבת גזל, וזה הביאו לידי גזל ממון בפועל ממש, והי' רועה בהמותיו בשדות של אחרים. והנה בזוה"ק (ח"ג קע"ו.) כל דרדף בתר דלאו דילי' וכו' מה דאית בי' אתאביד מיני'. וע"כ כל מה שהי' לו מצד היותו מחובר לאברהם אזיל מיני' ונשאר ריק מכל ליחלוח טוב. וע"כ תחת שעד כה הי' בטל וטפל לאברהם באשר הי' מקבל ממנו, עתה כאשר אזיל מיני' כל מה שהי' לו ע"י החיבור לאברהם נעשה נפרד לעצמו והתגאה ועשה מריבה בעצמו באברהם כבמדרש (פ' מ"א) כשם שהי' ריב בין הרועים כך הי' ריב בין אברהם ללוט. ולעומת כשהי' מחובר לאברהם האירה בו מקדושתו וצניעותו של אברהם דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וכאשר נסתלק ממנו חיבור זה היו שולטים בו כחות חיצונים בהיפוך מזה, כענין טומאת המת, שידוע טעם הזוה"ק שמפני שנסתלקה הנשמה הקדושה שורה לעומתו טומאה, כן הי' בלוט שלעומת הקדושה והצניעות שלטו בו לעומתן כחות מושכים לערוה ונעשה להוט אחר בולמוס של עריות ובחר לו את סדום לשכונתו. ומעתה הדברים מובנים, שקודם עליתו ממצרים כשר הי', והעלי' עצמה היתה לו כענין עושר שמור לבעליו לרעתו:

 

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת פנחס

וז"ל ס' באר מים חיים בפ' לך לך בפ' (בראשית יג, ה) וגם ללוט ההולך את אברם וכו' וז"ל. אכן הידוע מדברי האר"י ז"ל מה שפי' בסוד (משלי ה, ה) רגלי' יורדת מות כי רגלי הקדושה הם היורדי' לתוך הקליפות והקליפות מסבבי' אותה ועי"ז נעשה הקליפה שומר לפרי. והנה הקליפה הראשונה הוא קליפת נוגה מעורבת טו"ר ואח"כ הולך ומתעבה למטה למטה עד שנעשה קליפה עבה רעים קשים ומרים. ושורש הענין כי אם תניח דבר מר אצל מיני מתיקה הנה הם מקבלי' קצת טעם וריח וכשלוקחין דבר המר הזה הוא הנה בתחלתו מתוק קצת ממעט הדבש שמקבל אבל אחר כך הוא מר בתכלית המרירות ומין המתוק הנה בתחלתם הוא מר קצת ואחר כך הוא מתוק וטוב כאשר הוא וכו' ע"ש. וזה ידוע לי"ח שכל עבודת האדם בעוה"ז הן בתורה ותפלה או באכילה הוא העיקר העלאת הני"ק להחזירם להקדושה ולזה צריך האדם שמירה יתירה להנצל מהם לבל ידבק בו דבר רע מגודל תשוקתם להיות נאחזי' אפס מה בצד הקדושה. כידוע המעשה מהבעש"ט ז"ל פ"א לא היה רוצה להיות משובתי שבת בעיר אחת מפני כי ראה ברוח קדשו כי הניצוצו' רבו מאד בעיר הזאת והי' ירא לנפשו לבל יהי' להם אחיזה בו להפרידו מקדושתו הגדולה כי לגודל מעלתו היו רודפים אחריו ביותר

 

ספר קומץ המנחה חלק ב - אות לה

ואברהם אבינו ע"ה מלא תאוות ואהבה דקדושה וגם ללוט ההולך את אברהם בעקבי מדותיו היה רכוש רב שהכסף רצה לומר כוסף וחשקות וזה נקרא רכוש רק שהיה מפסולת הקדושה וחשקות לתאוות רעות.

 

ספר באר מים חיים פרשת לך לך פרק יב (המשך)

וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים וזה הכל רומז אל הקדושה בקרו של אברהם וצאן קדשים שגם לוט כח התאוה, נשרש תחת יסוד הקדושה להתאוות ולחפוץ את ה' בכל עוז, וקנתה לה השראת קדושת ה' מצאן ובקר ואהלים אהל תורה ותפילה, ונעשה בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני, שמן האחור נמשך ובא אל קדם קדמתה קדמונו של עולם ועלה למעלה למעלה

 

(ו) וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:

ספר אגרא דכלה - דף צב/א

(ו) ולא נשא אותם "הארץ לשבת יחדיו (בראשית יג ו). על פי הנ"ל לא נצטרך לומר "מרעה הארץ, רק כפשוטו הרי אברהם אבינו קדוש עליון, בתוכו היו כלולין כל הנשמות ישראל, וכל הניצוצות שישנו באיזה מן העמים המוכנים להצטייר בקדושה, מוכרחים הם שיאספו אליו, והוא יעלם מיין נוקבין אל השכינה ויצטיירו בקודש. והנה במצרים הוציא אברהם אבינו יקר מזולל מהנוגע אליו, ועשה הכנה לבניו לשאר הניצוצין לעשותן כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט' ע"ב). והנה ניצוצי המלוכה לזרע דוד ומשיח צדקינו, היה מוכרח על פי עצות מרחוק שיעברו דרך קליפת עמון ומואב, דרוש נא כל זה בזהר בראשית (ח"א י"ג ע"א). על כן לוט הלך את אברהם, וניצוצי מלוכה אשר היו בתוך גלות הקליפות נתחברו בלוט בכדי לעבור דרך עמון ומואב, ומשם יתייחדו בקודש לזרע אברהם להיותן כסא מלוכה. והנה כעת לא היה עדיין הזמן גרמא שיתעלה הניצוץ הק' הטמון בלוט אל השכינה, עד עת בוא הזמן כנודע. וז"ש ולא נשא אותם הארץ העליונה היא השכינה, עדיין לא הרימה אותם לשבת "יחדיו, דהיינו שיכלול הניצוץ של לוט באברהם, כמו שעתיד להיות בימי מלכות בית דוד, ואם תאמר מהיכא תיתי נאמר שיביא הניצוץ של לוט באברהם, מה לתבן של לוט אצל הבר. ולזה אמר באמת מישך שייכי אהדדי, כי היו "רכושם של שניהם "רב, גם בלוט היו ניצוצות קדושות מאד שהרויח במצרים מן "הרב ניצוצות הטמון לשם, ומפני מה לא נכללו הניצוצות האלו באברהם ומה להם אצל לוט, לזה אמר ולא יכלו עדיין לשבת יחדיו עד עברם דרך עמון ומואב, ומשם יכללו בקדושה ותשא אותם הארץ העליונה ויהיו מרכבה למלכות שמים, והבן.

 

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת קורח

וגם בלוט מצינו כזאת שהיה בדעתו שאינו צריך לאברהם להשפעות ולזה הפי' (בראשית יג, ו) ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. לשבת הוא אותיות שבת. שמן השבת הולך ונמשך כל ההשפעות ואברהם היה השבת של כל העולם וז"ש ולא נשא אותם הארץ היינו הארציות שבהם לא עזב אותם להיות נכנעים לפני אברהם לשבת יחדו היינו כל היחודים הם נוסעים לצדיק ונקרא שבת ומשפיע לכל העולם. כי היה רכושם ר"ב כי סבר היה לוט בעצמו שהוא הרב שאינו צריך להשפעת אברהם ולזה הלך לאבדון כמו שאמרו בר"ע (קדושין סו, ב) כל הפורש ממך כפורש מן החיים.

 

(ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

ספר אגרא דכלה - דף צב/ב

והנה "לוט, הוא גם כן בגימטריא "אדם, שהיה גנוז בתוכו ניצוץ משיח בן דוד, רק שהיה עדיין בבחינת גלות דאדם בליעל בחינת "לוט. וז"ש אל נא תהי מריבה, לא יכנס הרי"ב בתוך מ"ה דאדם ח"ו הוא דוד ומשיח, ואדרבה ברוח יברח בהתגלות פני משיח צדקינו במהרה בימינו:

כי אנשים אחים אנחנו. על ידי הניצוץ הקדוש הגנוז בתוכך השייך לגורלי ופקדוני גבך, לא תגרום לו להתעכב ח"ו על ידי הרי"ב:

 

ספר שם משמואל פרשת לך לך - שנת תרע"ו

ונראה לפרש בהקדם דברי מהר"ל בדברי רש"י אנשים אחים אנחנו שהי' קלסתר פניו דומה לו, ופירש מהר"ל משום נשמת דוד המע"ה שהיתה אז שקועה בלוט, ע"כ קראהו הכתוב אחים וקלסתר פניו הי' דומה לו, עכ"ל.

 

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת וישלח - אות יא

וז"ש כפל הצילני נא מיד אחי, מיד עשו וגו'. כי היצה"ר נק' אחי, כמ"ש בזוהר פ' לך לך ד' פ' ע"ב ויאמר אברם, הנשמה ללוט, הוא היצה"ר. אל נא תהי מריבה וגו'. כי אנשים אחים אנחנו. היצה"ר ויצה"ט קריבין דא בדא, דא לימינא, ודא לשמאלא, הפרד נא מעלי. סגיאין חייבין אינון בעלמא, זיל ושוט בתריהון ואתפרש מעמי וכו' יעו"ש:

 

ספר מאור עינים - פרשת לך לך

ועל כן אמר אברהם אל לוט כי אנשים אחים אנחנו ובאמת לא היה אלא בן אחיו אך כוונתו היה על שהיה לוט שטוף בזימה וכמעשה דבנותיו כמו שאמרו רז"ל כל הלהוט אחר עריות מאכילין אותו מבשרו ואצלו היה אהבה נפולה מעולם האהבה שהוא מדתו של אברהם בגדר גדול וקדוש אלקי ועל ידי שאהבת לוט הנפולה אף היא יצאה מעיקר אחד עם אהבת אברהם ועל ידי זה רצה להעלותו ולהאחות ולהדבק עמו לעלות לשרשו:

והנה אודיעך דבר גדול בענין זה הלא תדע אם אירע באיזה זמן שמרגיש האדם בנפשו שנפל בזמן ההוא ברוע המדות ח"ו וביחוד אם נפל ברוע האהבה ובפרט תאוות המשגל אפילו בהיתר ידע נאמנה שרוצין להגביהו למעלה במדריגה עליונה עם המדות המוטבעין בקרבו ולפתוח לבבו לאהבתו יתברך שיזכה לבחינת נתינת התורה מלמעלה כאמור למעלה וקודם ההגבהה היא ההשפלה... כן בכל אדם הוא ועל ידי שנופל למקום האהבה רעה וירא ה' שם בעמדו במדריגה הנ"ל ומתחזק בהתעוררות אהבה רעה לנצח היצר הרע מלעשות רצונו למלאות תאוותו ואוהב באותו התעוררות האהבה להבורא יתברך ברוך הוא כאמור למעלה... אזי מתעלה בזה למדריגה גדולה ומעלה בזה כל האהבות נפולין שירד לשם להעלותן לראש הכל לעולם האהבה ועולה בזה למדריגה עליונה

 

(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת לך

ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו ויהי ריב וגו'. יש להבין הלשון ולא נשא אותם. גם כפל הלשון לשבת יחדיו כי לא יכלו לשבת יחדיו ויאמר הפרד נא מעלי. אך הרמז בזה ע"ד שנתבאר כבר במ"א פי' (שם א, ג, ד) ויהי אור ויבדל. כי כוונתו על האור הראשון שאמרו רז"ל שנגנז לצדיקים לע"ל הכוונה היא להצדיקים שבכל דור ודור והאור הזה נתגלה להם בשבת כמבואר בזוה"ק ואנפאה נהירין בנהירא עלאה כמ"ש (שמות י, כג) ולכל בנ"י היה אור במושבותם אותיות שבת מהאור ההוא היה להם לאור. וכן כל אור שבתורה רומז לאור הקודם. והנה אחרי שהאור ההוא נתגלה בשבת אמר עוד כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסט"א... לכך אמר איהי אתפרשת מסט"א. ר"ל עי"כ מתגלים האורות ומבדילים בין האור ובין החשך וז"ש ויהי אור ויבדל כי מבחינת האור העליון בשבת נעשה הבדלה מסט"א וכפרש"י בתחלה היה האור והחשך משתמשין בערבוביא ר"ל כי כן דרך האדם להתהלך בערבוביא פעם נוטה לצד החשך ופעם לצד האור. אבל ע"י קדושת שבת יזכה להתפרש ולהבדל מן החיצונים כי דרך רשעים כאפילה (משלי ד, יט) אינם יכולים לראות אור בהיר של שבת... לכן ג"כ א"א ע"ה כשהגיע יום השבת לא יכלו הרועים של לוט החיצונים להיות עמו כי אתפרש מסט"א. וזהו לא יכלו לשבת יחדיו. כי בשבת לא יכלו להיות יחדיו לכן א"ל הפרד נא מעלי כמ"ש יתפרדו כל פועלי און במזמור שיר של יום השבת וצדיק כתמר יפרח. והבן:

 

שפת אמת ליקוטים - פרשת לך לך

ויהי ריב כו' ויאמר אברם כו', אחר שעלה ממצרים ובירר העירוב טוב ורע וממילא הי' ניכר מה אברהם ומה לוט ומקודם שהי' עדיין מעורב הי' יכולין להיות ביחד כי גם בו ניצוץ קדוש דוד המלך ע"ה, אמנם אחר הבירור ניכר הפסולת ונפרד ואמר הפרד נא כי משם מתחיל הפירוד כמ"ש ומשם יפרד אל תיקרי משם אלא משם וזה שאמרו חז"ל על הנמצאות ב' פרידות טובות כי זה ענין הפירוד ומכל מקום לטוב כמו שכתוב טובת חסר וכמו שכתוב טוב מאוד זה יצה"ר וזה הנמצאות כמו שכתוב מצאתי דוד עבדי היכן בסדום כו', שפירוש מציאה מה שהי' נסתר כנ"ל, והבן, וזה הי' אחר ויעל אברם ממצרים שירד לעומק הרע ותיקן ועלה וזה לא הי' בכח לוט ונפרד כנ"ל, ונאמר בסדום רעים כו' מאוד, זה פי' כמו שאמרו מאוד זה יצה"ר כנ"ל:

 

ספר קומץ המנחה חלק ב - אות לג

אם השמאל ואימינה (בראשית י"ג, ט'). כמו שמובא בזוהר (ח"א פ'.) על (בראשית י"ב, ט') ונסוע הנגבה. לדרגא דיליה כי חסד לאברהם ופחד יצחק הם ימין ושמאל כי הידים באדם עושים חסד ומשפט וחסד בשפע כמו שאמרו (שבת ק"ד.) דרכו דגומל חסד דרדיף וכו' אבל משפט בצמצום וכן פעולות הימין בשפע ששם עיקר כח הפעולה אבל השמאל ילאה בפעולות הרבה:

וכן בלשון חז"ל הושאל מיימינים ומשמאילים בפרק במה מדליקין (שבת ל"ב.) על המליצים לזכות וחובה ועל הפעולות טובים ורעים וכשעומד למזרח שהוא פני העולם שמשם חמה יוצא ומערב אחור וערפו של עולם וצפון ודרום שמאל וימין וזה הנגבה לדרגא דיליה:

וזה לעומת זה עשה ה' רצה לומר שהשם יתברך נתן הבחירה לאדם אם להיטיב בחסדו לזולתו ולעשות משפט ברשעים או להיטיב לעצמו בתאוות רעות כמו שאמר הבעש"ט על פסוק (משלי י"ט, כ"ב) תאות אדם חסדו ולאויבי ה' (וכידוע דכל נואף טוב לבריות ולא תרצח ולא תנאף שני הפכים כמו שנתבאר במקום אחר) ולהרע לאוהבי ה' במדת הגבורה רעה ומזה הקנאה וכעס ורציחה:

ובכל מקום חסד קודם למשפט וכן אברהם אבינו קדם ליצחק. ובסדר המדות רעות (אבות ד', כ"א) סידר התנא קנאה קודם לתאוה כי כשזה לעומת זה הוא מקביל ימין זה נגד שמאל השני ואם נרצה לסדרם יחד בשוה אז אצל האחד יהיה ימין קודם ואצל האחד שמאל קודם כמובן וכן המדות כשמקבילות זה לעומת זה שמאל דרע שהוא קנאה היפך מן חסד שהוא ימין הטוב ונגד שמאל הטוב הוא התאוה ימין הרע כמו שאמרו (אבות ד', א') איזהו גבור הכובש יצרו כי הגבור אינו בעל תאוה כנזכר לעיל דלא תרצח היפך לא תנאף ולכך קנאה קודם:

ובלוט נאמר (בראשית י"ג, ה') ההולך את אברם רצה לומר גם כן במדתו אבל הוא הפסולת והרע שבה. וזה שאמר (שם פסוק ט') הפרד מעלי ולך לגורלך לצד הרע והפסולת ואני אלך לדרכי בשם אלהים חיים שבאותם הדרכים וזהו אם השמאל ואימינה ואם וגו' כנזכר לעיל. וישא לוט עיניו ואמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על שם זנות שפנה לתאוה הרע שבחסד לאברהם:

(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com