נושאים

פרשת מטות - איש כי ידור

תורת החסידות לא ראתה בעין יפה את ההתנזרות מן העולם. היא שאפה לקדש את הקשר איתו. להעניק לו מימד רוחני. כיון שכך, נדר אינו דבר לכתחילאי. כשהאדם נודר הוא מתרחק מן העולם. אם יש מקום לנדר, הרי זה בתור הדרכה זמנית שמטרתה להביא את האדם להכיר בערכה של המציאות החומרית ולדעת כיצד להעלותה.

 

ספר במדבר פרק ל

(ב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:

(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

 

ספר אור המאיר - פרשת מטות

הכוונה להיות בכאן באה תורתינו הקדושה ללמד לאדם דעת, עיקר עבודה שחובת גברא לעשות עודו בעולם הזה, לקדש את עצמו במותר לו, ולא יעשה עצמו חולין, ככל הגוים הלהוטים ובהולים יומם ולילה, למלאת בתיהם כסף וזהב, ומלבושים נאים ויפים וכדומה ממותרות, ואין מעצר לרוחם, לא כן בני ישראל נקראים עם קדוש, קודש ישראל לה' (ירמיה ב, ג), להיות שמקדשים ומטהרים את עצמם, אפילו בעניני גשמיותם ותענוגיהם הבהמיות, פנימיות מחשבתם קשורה ודבוקה לרוממות אלהותו יתברך, ובזה נאות להם לקנות שלימותם, להקרא חלק ה' עמו, וקדוש יאמר להם, ומה מאוד קשה עליהם המעשה אשר יעשון, לקדש את עצמם אפילו במותר להם, גם שם יעשו בתחתון וירמזו בעליון, כי אם מי שחלק לו אלהים בבינה, ויש לו מדעת קונו, התפשטות הדעת בפרטי עובדותיו, ובכל מקום שנותן עיניו, אינו רואה כי אם אלהות המלובש לשם, ואפילו מדיבור איש אל רעהו ממשאם ומתנם, אזניו פתוחות לשמוע בהם דברי תורה וחכמה ומוסר, ולא דבורים פחותים, כי אין אומר ואין דברים בלי נשמע קול הקורא פנו דרך ה', גם שם שם לו חק ומשפט הנוגע לעבודת הבורא ברוך הוא, ואיש המשכיל כחו יפה לעשות מאלו הצירופים הפחותים, צרופים קדושים וטהורים אל התורה ועבודה

...

ומעתה נחזור לענין, איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, ולכאורה אינו מובן כפל הלשון, ידר נדר השבע שבועה לאסר אסר, אמנם יתפרש על דרך האמור, כי יש דרך הישר לפני איש, לקדש את עצמו אפילו במותר לו, לבלתי עשות כי אם בהתקשרות ודביקות אל, להסתכל משם רמיזא דחכמתא אל התורה ועבודה, וכזה מצינו דוד המלך עליו השלום כשרצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, אמר ככה בנדר ובשבועה לבלתי עשות פרטי תענוגו, כי אם עד שימצא מקום לה', שיגיע צד הנאה לבורא עולם, כמוזכר למעלה (לעיל קלג, א) פירוש הפסוק (תהילים קלב, ב ד) אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני, ומונה פרטי תענוגות בני אדם, עד אמצא מקום לה', ולא רק לטובות הנאתי, ונמצא בא בנדר ושבועה לפני הבורא ברוך הוא, לקדש עצמו אפילו במותר לו ומוכרח לעשותם שבלתי אפשרי זולתם, בלא אכילה ושתיה ושינה ודירה, גם שם נפשי חפצה לעשות בקדושה וטהרה

...

מול זה בא הרמז בתורה, לב' גווני אנשים, איש כי ידר נדר לה', מוסב על איש משכיל, שבא בנדר ושבועה לקדש את עצמו במותר לו, אפילו בפרטי תענוגיו ידבק פנימיות מחשבתו אל ה', ועל זה בא בנדר ושבועה לאסור עליו המותר לו, כי אם עד שימצא מקום לה', וזהו כי ידר נדר לה'

 

אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה

ספר אור המאיר - פרשת מטות

וגם יש דרך לפני איש, אם אין דעתו רחבה עליו להיות לו התפשטות הדעת לעשות ככה, על כל פנים מחויב לקבל עליו בנדר ושבועה, שלא יעשה דבר האסור, כאשר עינינו רואות, רבים הם עמי הארץ שהותרה אצלם הרצועה, לעשות כל מה שלבם חפץ, וגם בוש לא יבושו והכלים לא ידעו, ומורים לעצמם ק"ן פנים לטהרה, ואנו מצינו כתיב בבועז (רות ג, יג) שאמר לרות, חי ה' שכבי עד הבוקר, ונתעוררו חז"ל (רות רבה ו, ד) ליצרו נשבע, שהיה יצרו מקטרגו ונשבע שלא יבא עליה, ונמצא נשבע לאסור על נפשו, דבר שנשבע ועומד באסור עליו:

...

או השבע שבועה, כאן מדבר ממי שאין דעתו רחבה עליו כנזכר, על כל פנים חובת גברא עליו לשבע שבועה נגד יצרו, לאסור אסר על נפשו, כלומר לאסור עליו דבר שכבר אסור עליו, ישבע ליצרו, כמו שמצינו אצל בועז, שאמר חי ה':

 

לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ

 

ספר קדושת לוי - פרשת מטות

לאסור איסר על נפשו. נראה פירוש שאסור לידור שום נדר רק כשיצרו מתגבר לעבור עבירה אזי מותר לידור ולישבע כמו שעשה בועז ליצרו שנשבע חי ה' (רות ג,יג) וזהו פירוש לאסור איסר, היינו שנדר הוא איסר על נפשו והוא נשבע לבטל יצרו:

 

ספר מאור עינים - פרשת מטות

וזהו איש כי ידור נדר לה' וגו' לאסור איסר על נפשו שאוסר על ידי זה על נפשו לבלי קרבה אל הקדושה כנ"ל דהיינו הנפש המלבוש בדבר ההוא ששייך לחלק נפשו שהיה יכול לקשרו ולקרבו למעלה ועתה אסרו מבלי שיקורב לכך אמרה תורה לא יחל דברו שהוא מוצא פי ה' הניצוץ המלבוש שם לא ישאירנו חולין אך ככל היוצא מפיו של הבורא יתברך שהוא דבר גבוה ובכל כוונת הבורא ב"ה בהניצוץ הזה שהלבישו שם במאכל ובמשקה ההיא יעשה ויתקן: לכך אמרו רז"ל כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות כי באמת זה שמעלה הניצוצות על ידי אכילתו נקרא קרבן שמקרב ומייחד ניצוץ הקדוש לשרשו כמ"ש שולחנו של אדם מכפר עליו כי באמת אין לך קרבן גדול מזה שהוא יחוד גמור ולכך נקרא שולחן מלשון שליחות שהניצוצות ההם השייכים לנפשו נשלחין אליו שיעלה אותן במאכלים הבאים לידו על השולחן שאוכל עליו ולכך נקרא שולחן אשר לפני ה' שמקרבו לפני ה' כאמור מה שאין כן הנודר שאינו מקריב הקרבן לפני ה' אף שהוא מכוין לשם שמים מכל מקום הוי כאלו הקריב לה' בבמה ולא לפני ה' והבן: ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות נדרים הלכה ג

על - כן יש כח לכל אדם מישראל לעלות לשם על - ידי בחינת נדר ושבועה ואזי הוא ממשיך משם מצות חדשות כרצונו לאסר אסר או להפך, כי תכף כשאמר שדבר זה אסור עליו באסור נדר או שבועה אזי נאסר הדבר עליו באסור תורה, כי כל התורה נמשך משם מהמקיפים. ובחינת כל הנ"ל יכולין לגלות שמלא כל הארץ כבודו. ואפלו בכל הדברים גשמיים ובכל המדרגות התחתונות שוכן אלקותו יתברך. על - כן יש לו כח על - ידי זה לעשות לעצמו תורה מכל הדברים שבעולם כרצונו על - ידי נדר ושבועה. מאחר שעל - ידי זה מגלה שכינת אלקותו בכל דבר שעל - ידי זה נעשה מזה הדבר תורה, כי אוריתא וקדשא בריך הוא וישראל כלא חד. ובכל דבר יש בו אלקות בחינת תורה רק כל זמן שהוא בהעלם ואתכסיא עדין הוא בבחינת חל, אבל על - ידי נדר ושבועה יש כח לגלות ולהאיר התורה ואלקות השוכן בהדבר. ולהמשיך על - ידי זה על עצמו אסור חדש או מצוה כפי מה שיוצא מפיו, כי נדר ושבועה הם בחינת מקיפים, בחינת כל הנ"ל שמשם עקר הודעות אלקותו יתברך שהוא התורה השוכן בכל דבר אפלו במדרגות התחתונות מאד. שעל - ידי זה יש כח לכל אחד להאיר בתלמידיו אפלו בהנמוכים מאד להוציאם ממקום שהם רחוקים מהתורה מאד ולהשיבם אל התורה כנ"ל. על - כן על - ידי זה יכולים לעשות תורה מכל דבר כנ"ל:

 

ספר אור המאיר - פרשת חקת

ומצד הסברא לא היה צריך אפילו למוסר הספרים (שו"ע או"ח סימן פט ס"ג), שאסרו לעסוק במשא ומתן קודם התפלה, ואפילו להקדים לביתו לשאול בשלום חבירו, וגם אמרו (ברכות י, ב) אסור לאכול על הדם, היינו מי שאוכל טרם שהתפלל, וכדומה ממאמרם שהצריכו לאוסרם על בני אדם, כי אם ראוי זולת דבריהם ומוסריהם אל יפתח פיו, תיכף שעומד ממשכבו, יתן לנפשו איככה אפצה פה זולתו יתברך, ומי שם פה לאדם ונתן רוח ממללא, הלא הוא הבורא הוא היוצר, וכל פרטי התפשטות איבריו של אדם, מקושרים בגזירתו יתברך, כתינוק המוטל בחיתולו, לפתוח אסורות ידיו ורגליו, עד שתפתח אמו מחיתולו להניח התפשטות פרטי אבריו, לעשות בהם כרצונו, וככה רמז דוד המלך עליו השלום (תהילים קלא, ב) אם לא דוממתי נפשי, כגמול עלי אמו, כתינוק המוטל בחיתול אמו כנזכר, וככה ראוי לכל בר דעת, לדמות בנפשו כקטן הנולד דמי, ואל יעשה פעולה גדולה וקטנה, עד שיפתחו לו מלמעלה להניח התפשטות איבריו, ובאמת כן דרכן של החכמים אמיתים, מקטינים את עצמם בכל פרטי עתים ורגעים, נגד גדלות ורוממות אלהות, ובכל מקום שנתנו חכמים עיניהם, אינם מסתכלים כי אם התלבשות אלהות הגנוז בפרטי הנבראים והדוממים והצומחים, והן המה בחינת סהדייא דעביד קודשא בריך הוא לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעצה ובחכמה מאתו יתברך, להשלים האדם את נפשו באלהים, בכל פרטי עתיו ורגעיו, יקשר פנימיות מחשבתו לרוממות אלהות, ואם כן למה לו לאדם לאסור אסר על נפשו, לבלתי עשות אחת מהנה שמנו חכמים אסור לעשות קודם התפלה, משמע בלא הם יכול האדם לעשות כרצונו, וכלפי דברים הנאמרים, בלתי אפשר לעשות ככה, כיון שקם בצפרא ואושיט רגלוי למהך, אינו יכול להרים רגל בעל כרחו, כי סהדייא קיימין לקבליה, מכריזים ואומרים רגלי חסידיו ישמור, שמור רגליך:

 

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ

 

ספר אור המאיר - פרשת מטות

גם לשני אנשים אלו בא הכתוב באזהרה, ראשית דבר, מי שרוצה לגשת אל עבודתו יתברך, לא יחל דברו, ופירש רש"י לא יעשה דברו חולין, היינו לשמור פיו ולשונו, לבלתי הוציא דבור חולין מפיו, כי אם דברי תורה, וכמבואר לנו (לעיל ח"א קכד, א) פירוש הפסוק (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, ירצה פרטי הדבורים אפילו מצרכי הגוף, יהיה רק דברי תורה כמבואר במקומו, וגם במשמעו דבור איש לרעהו מענייני משא ומתן, יטה אוזן לשמוע בהם דברי תורה, ולא דבורי גשמיים

...

לא יחל דברו, יכפול שמירתו מאד בעניני דבורו, שבזה תולה עיקר העבודה, על שם הכתוב (קהלת ו, ז) כל עמל אדם לפיו, ולכן לא יקלל אותם חס ושלום, ויגרום השלכת אותיות לקליפות, לעשות צרופים לא טובים, ולזה העמיק רש"י לא יעשה דברו חולין ודאי, ולא ידע כי בנפשו הוא, שעם דבורי חולין שלו גומר גזר עליון חס ושלום, שנגמר על ידו, וזהו שגמר אומר הכתוב, ככל היוצא מפיו יעשה קרי ביה ככל היוצא יעשה, כי בתורה לא מנוקדים האותיות, להורות הנ"ל, כל פרטי דבורים היוצאים מפיו, נעשה כן למעלה:

ואם כן מה מאוד יזהר האדם, לבלתי עשות דברו חולין, כי ראה מה החטא גורם, וכן בקרה לשמוע דבור איש לרעהו בצירופים אשר לא טובים המה, יהפוך אותן לצרופים טובים, באופן המבואר למעלה בפרשות הקודמות, וידע נאמנה אשר כל היוצא מפיו ומפי אחרים, נעשה כן למעלה בעולמות עליונים

 

ספר שם משמואל פרשת מטות - שנת תר"ע

להבין דברי הילקוט הנ"ל ישראל בבל יחל ואין או"ה בבל יחל, הלא נודרין נדרים ונדבות בישראל. הענין, יש כמה מיני נדרים, נדרי הקדש ונדרי עצמו. נדרי הקדש הם שמקדיש דבר לגבוה, ונדרי עצמו שאוסר הדבר על עצמו כהקדש לגבי כל העולם כולו שרי. והנה נדרי הקדש הם מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשום דכל היכא דאיתא בבי גזא דרהמנא איתא, וכאילו הי' מוסר הדבר בידיו להקדש, ואין ההקדש חל מצד אמרי פיו רק מצד ופאת ההקדש [ואף שאמרו שנודרין, ונדר היינו הרי עלי, י"ל עפ"י דברי הש"ס ר"ה (ו'.) דהיכי דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה נדבה קרי', ה"ה להיפוך באומר ה"ז ע"מ שאתחייב באחריותה שיקרא נדר, ומ"מ באשר חל מצד המסירה לגבוה, שוב גם חיוב האחריות איננו נצמח מפאת דיבורו רק מפאת ההקדש וכמו שיעבד עצמו בקנין להדיוט. ובאמת מנדר בלא"ה לא קשה, שהרי לא חלה הקדושה בדיבורו על החפץ כלל, והוא רק חיוב אכתפא דגברא, ואין תימא שאעפ"י שחייב להביא אינו עובר על בל יחל, והקושיא לא היתה רק מנדבה שנעשה בדיבורו הקדש], אבל נדרי עצמו שהדבר אינו נעשה הקדש כלל, וחלות האיסור הוא רק מפי דיבורו, לזה אין לאו"ה כח כנ"ל:

 

כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת מטות - שנת תרמ"ב

אכן כפי מה שכל אחד עובד בפה בתורה ותפלה כן צריך להמשיך כל המעשים לזה דיש עבודה בעובדא ובמלולא כדאיתא בזוה"ק. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה. ואמר היוצא ולא אשר הוציא הוא הדבר אשר דברנו כי העובד ה' שגורה תפלתו בפיו היינו כפי מה שמכין עצמו משפיעין לו דעת להוציא מילין בתורה ותפלה. וכמו כן צריך לקיים אחר כך כל היום במעשה. [ואמר ככל ולא כל כי אי אפשר להתקדש כ"כ במעשה ממש כמו בפה רק להיות דומה לזה] ואם לאו חלילה גם הדיבור הוחל וז"ש לא יחל דברו. מכלל שאמר לא יחל לא יעשה דבריו חולין משמע שיש קדושה בדיבור איש ישראל רק ששמירת הדיבור ע"י תיקון המעשים כנ"ל:

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת מטות - שנת תר"ס

ועיקר הנדר הוא כח הדיבור דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא לכן אמרו הנודר כנודר בחיי המלך שהוא חיות אלקות וכן כל הדברים בק"ש ותפלה וברכות שהם כח הנשמה לקשר בזה מעשה הגוף אל הנשמה ככל היוצא מפיו יעשה שימשיך המעשה אחר הדיבור זה לאסור איסר על נפשו. ואם אין המעשה נמשך אחר הדיבור נעשה פגם גם בהדיבור כמ"ש לא יחל דבר

 

ספר אוהב ישראל - פרשת מטות

דודאי צריך טעם על בני גד ובני ראובן שהיו צדיקים גמורים מפני מה מאסו בארץ החמדה והתאוו ליטול חלק נחלתם בחו"ל דוקא. ובלי ספק שכוונתם היתה לשם שמים ולא לשום הנאה גשמית. אך ידוע דברי קדשו של הבעש"ט זללה"ה המובא בספה"ק דרכושו של אדם כמו בהמותיו ועבדיו וכדומה הן המה חלקי נשמתו המתנוצצים מנפשו ורוחו אשר הנצוצין שלו באים ומתפשטין לדברים וחלקים אחרים והנה הם מזדמנים לאדם להיות משמשיו והונו ורכושו. ובוא וראה מאבותינו הק' אשר תמיד היו עסקיהם לברר הניצוצות שלהם והיו רועי צאן תמיד מחמת שידעו שהם מחלקי נשמתם ושורשם אשר נתפשטו במקנה שלהם. לכך היו מנהיגים את הצאן למרעה טוב למקום אשר הבינו ברוח קדשם שהוא ראוי שם לברר אותן הניצה"ק. וכמ"כ בני גד ובני ראובן הסתכלו והבינו שנתפשטו ונתפזרו הנ"ק שלהם והם במקנה בבחי' בע"ח. וזה"ש ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן שהיו חלקי נשמתם ורוחם ונפשם נתפשט הרבה בתוך המקנה. והבינו שבעבר הירדן שם יש מקום טוב למרעה הצאן, אשר שם בנאות דשא יוכלו לרעות את צאנם ולברר כל נתח טוב מהם. וזה היה יקר מאוד בעיניהם. לכך תפסו בפיהם והקדימו תחלה גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו וכוונתם היתה רק לשם שמים... אבל לצאן יש תיקון קל. דזה בא מהבל האדם מכל נשימה ונשימה היוצא מהבל פיו של האדם אם יוצא ממנו שלא בקדושה ח"ו אז נתפשט זה הכח בחלקי החיצונים ר"ל, וזה צריך תיקון בשמירת הבל פיו של האדם לתקנו שלא יצא לריק ח"ו. ובזה נעשה גדר להצאן, וזה"ש והיוצא מפיכם. ר"ל כל הדיבורים וההבל היוצא מפיכם. תעשו, ר"ל תתקנו שלא תפגמו שוב בהבל הפה רק הכל יהא דבוק בהקדושה בהבל העליון.

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]