נושאים

פרשת פנחס - איילת השחר

ספר במדבר פרק כח פס' טז

וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהֹוה

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז ע"ב

אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

 

זוהר חלק ג דף רמט עמוד א - עמוד ב

ובחדש הראשון וגו', רבי אבא פתח, (תהלים מב ב) כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהי"ם,

האי קרא אוקמוה, כתיב הכא איל, וכתיב התם (שם כב א) אילת, בגין דאית דכר ואית נוקבא,

פסוק זה כבר פירשוהו, כתוב כאן איל, וכתוב שם אילת, משום שיש זכר ויש נקבה

ואף על גב דאית דכר ונוקבא, כולא חד, האי איל, איהו אקרי דכר, ואיהו אקרי נוקבא,

ואף על פי שיש זכר ונקבה הכל אחד, הוא איל שנקרא זכר, היא נקראת נקבה

הדא הוא דכתיב, כאיל תערוג, ולא כתיב יערוג, וכלא חד:

זה הוא שכתוב כאיל תערוג ולא כתוב כאיל יערוג, והכל אחד

אילת השחר, מאי אילת השחר, אלא דא איהי חיה חדא רחמנית, דלית בכל חיון דעלמא רחמנית כוותה,

אילת השחר, מהו אילת השחר, אלא זה הוא חיה אחת רחמנית שאין בכל חיות העולם רחמנית כמותה

בגין דבשעתא דדחיקת לה שעתא, ואצטריכת למזונא לה ולכל חיון, איהי אזלת למרחיק לארח רחיקא,

משום שבשעה שדוחקת לה השעה, וצריכה למזון לה ולכל החיות, היא הולכת למרחוק לדרך רחוקה

ואתיאת ואובילת מזונא, ולא בעאת למיכל עד דתיתי ותתהדר לאתרהא,

ובאה ומובילה מזון ולא רוצה לאכול עד שתבוא ותחזור למקומה

אמאי בגין דיתכנשון לגבה שאר חיון, ותחלק לון מההוא מזונא, וכד אתת מתכנשין לגבה כל שאר חיון,

מדוע, כדי שיתכנסו אצלה שאר החיות, ותחלק להם מאותו מזון, וכשבאה מתכנסים אצלה כל שאר החיות

והיא קיימא באמצעיתא, ופלגת לכל חד וחד,

והיא עומדת באמצע, ומחלקת לכל אחד ואחד

וסימן (משלי לא טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו',

וממה דפליגת לון, איהי שבעה, כאלו אכלה יתיר מיכלא מכלא:

וממה שמחלקת להם, היא שבעה כאילו אכלה יותר אוכל מכולם

וכד ייתי צפרא דאקרי שחר, ייתי לה חבלים דגלותא, ובגין דא אתקריאת אילת השחר, על שם קדרותא דצפרא, דחבלים לה כיולדה,

וכשיבוא הבוקר שנקרא שחר, יבואו לה חבלים של גלות, ומשום כך נקראת איילת השחר, על שם קדרות הבוקר, שחבלים לה כיולדה

הדא הוא דכתיב, (ישעיה כו יז) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו':

אימתי פלגת להון, כד צפרא בעי למיתי, בעוד דאיהי ליליא, וקדרותא סליקת לאנהרא, כמה דאת אמר,

מתי מחלקת להם, כשהבוקר עומד להגיע, בעוד שהוא עדיין לילה, והקדרות מסתלקת כדי להאיר, כמה שאתה אומר

ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו',

כיון דאנהיר צפרא, כלהו שבעין במזונא דילה:

כיון שהאיר הבוקר, כולם שבעים במזון שלה

כדין קלא חדא אתער באמצעיתא דרקיע, קארי בחיל, ואמר, קריבין עולו לדוכתייכו, רחיקין פוקו,

ואז קול אחד מתעורר באמצע הרקיע, קורא בקול, ואומר, קרובים בואו למקומכם, רחוקים צאו

כל חד וחד ליכנש לאתריה דאיתחזי ליה: כיון דאנהיר שמשא, כל חד וחד אתכניש לאתריה, הדא הוא דכתיב,

כל אחד ואחד יאסף אל מקומו הראוי לו. כיון שהאיר השמש כל אחד ואחד נאסף למקומו זה הוא שכתוב

(תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון וגו',

ואיהי אזלת ביממא ואתגליא בליליא, ופלגא בצפרא, ובגין כך אקרי אילת השחר:

והיא הולכת ביום ומתגלה בלילה, ומחלקת בבוקר, ומשום כך נקראת אילת השחר

לבתר אתתקפת כגיבר ואזלת, ואקרי איל, לאן אתר אזלת, אזלת שתין פרסי, מההוא אתר דנפקא,

לאחר מכן, מתגברת כגיבור והולכת, ונקראת איל, לאיזה מקום הולכת? הולכת ששים פרסאות, מאותו מקום שיצאה ממנו

ועאלת לגו טורא דחשוכא, ומתמן ארחת מזונא, אזלת בגו ההוא טורא דחשוכא, ארח לרגלה חויא חדא עקימא, ואזיל לרגלה,

ובאה לתוך הרי החושך, ומשם מריחה מזון, הולכת בתוך אותם הרי חושך, שם מריח את פסיעותיה נחש אחד מעוקם, והולך לרגליה

ואיהי סלקא מתמן לגבי טורא דנהורא, כיון דמטת תמן, זמין לה קודשא בריך הוא חויא אחרא, ונפיק ומקטרגא דא בדא,

והיא עולה משם לאותם הרי אור. כיון שמגיעה לשם, מזמין לה הקדוש ברוך הוא נחש אחר, ויוצא ונלחמים זה בזה

ואיהי אשתזיבת, ומתמן נטלת מזונא, ותבת לאתרה בפלגות ליליא, ומפלגו ליליא שריאת לפלגא, עד דסליקת קדרותא דצפרא,

והיא ניצלת, ומשם נוטלת מזון, ושבה למקומה באמצע הלילה, ומאמצע הלילה מתחילה לחלק, עד שמסתלקת קדרות הבוקר

כיון דאנהיר יממא, אזלת ולא אתחזיאת, כמה דאתמר:

כיון שהאיר היום, הולכת ולא נראית כמה שנאמר

ובשעתא דעלמא אצטריך למטרא, מתכנשין לגבה כל שאר חיון, והיא סליקת לריש טורא רמאה, ואתעטפת רישהא בין ברכהא,

ובשעה שהעולם צריך לגשם, מתכנסים אצלה כל שאר החיות, והיא עולה לראש הר גבוה, ומעטפת ראשה בין ברכיה

וגעת גועה בתר גועה, וקודשא בריך הוא שמע קלה, ואתמלי רחמין, וחס על עלמא,

וגועה געיה אחר געיה, והקדוש ברוך הוא שומע קולה, ומתמלא רחמים, וחס על העולם

והיא נחתת מריש טורא, ורהטת וטמירת גרמהא, וכל שאר חיותא אבתרהא רהטין, ולא משכחין לה, הדא הוא דכתיב

והיא יורדת מראש ההר, ורצה ומסתירה עצמה, וכל שאר החיות רודפות אחריה, ולא מוצאות אותה, זה הוא שכתוב

(תהלים מב ב) כאיל תערוג על אפיקי מים,

מאי על אפיקי מים, על אפיקי מים מהנהו דאתיבשו, ועלמא צחי על מייא, כדין תערוג:

מהו על אפיקי מים, על אפיקי מים מאותם שהתייבשו, והעולם צמא למים ומשום כך תערוג

בשעתא דאתעברת, אסתימת, כיון דמטא זמנא למילד, געאת ורמאת קלין, קלא בתר קלא, עד שבעין קלין, כחושבן תיבין

בשעה שמתעברת, נסתמת, כיון שמגיע זמנה ללדת, גועה ומשמיעה קולות, קול אחר קול, עד שבעים קולות, כחשבון המילים

(שם כ ב) דיענך יהו"ה ביום צרה,

דאיהי שירתא דעוברתא דא, וקודשא בריך הוא שמע לה, וזמין לגבה, כדין אפיק חד חויא רברבא מגו טורי חשוך,

שהוא שיר המעוברת הזו, והקדוש ברוך הוא שומע לה, ומתקרב אליה, ואז יוצא נחש גדול מתוך הרי החושך

ואתי בין טורין, פומיה מלחכא בעפרא, מטי עד האי איל, ואתי ונשיך לה בההוא אתר, תרי זמני,

ובא בין הרים, פיו מלחך עפר, בא עד אותו האיל, ובא ונושך לה באותו מקום שתי פעמים

זמנא קדמאה נפיק דמא ואיהו לחיך, זמנא תניינא נפיק מייא, ושתו כל אינון בעירן די בטורייא, ואתפתחת, ואולידת,

פעם ראשונה יוצא דם והוא מלחך, פעם שניה יוצאים מים ושותים כל אותם חיות שבהרים ונפתחת ומולידה

וסימנך (במדבר כ יא) ויך את הסלע במטהו פעמים, וכתיב ותשת העדה ובעירם:

...

ובחדש הראשון, מאן חדש הראשון, דא איהו חדש דהאי חיה אתגלייא ביה, ואתתקפת ביה, ונפקא לעלמא, בארבעה עשר יום:

ובחדש הראשון, מהו החדש הראשון, זה הוא החודש שאותה החיה מתגלה בו, ונאחזת בו ויוצאת לעולם בארבעה עשר יום

 

זוהר חלק ב דף ריט עמוד ב - דף רכ עמוד א

פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים מב ב) כאיל תערג על אפיקי מים,

האי קרא אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא, ואיהי נוקבא,

פסוק זה פירשוהו, אבל חיה אחת יש בעולם, והיא שולטת בשלטונה על אלף מפתחות בכל יום, והיא נקבה

ותיאובתה דילה תדיר על אפיקי מים, למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב כאיל תערוג וגו'.

והתשוקה שלה תמיד על אפיקי מים, לשתות ולרוות מן הצמא, שכתוב כאיל תערוג וגו'

הכא אית לאסתכלא, בקדמיתא כתיב כאיל, ולא כתיב כאילת, ולבתר תערוג, ולא כתיב יערוג,

כאן יש להסתכל, בתחילה כתוב כאיל, ולא כתוב כאילת, ולאחר מכן תערוג, ולא כתוב יערוג

אבל רזא דא, דכר ונוקבא תרוייהו כחדא. והאי נוקבא תערוג על אפיקי מים, ואיהי מתעברא מן דכורא, וקשי עלה...

אבל סוד זה, זכר ונקבה שניהם כאחד. ואותה נקבה תערוג על אפיקי מים והיא מתעברת מן הזכר וקשה עליה

וכד אולידת, קודשא בריך הוא זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר, ואולידת,

וכשמולידה, הקדוש ברוך הוא מזמן לה נחש אחד גדול ועצום, ובא ונושך באותו מקום ומולידה

ורזא דא, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא,

וסוד זה, הרבה ארבה עצבונך והרונך, כיון שהיא מתחלחלת בכל יום ובעצבות על מעשי העולם

בעצב תלדי בנים, בעצב, דא רזא דחויא, דעציב אנפיהון דעלמא.

בעצב תלדי בנים, בעצב, זה סוד הנחש, שהעציב פני העולם

ואל אישך תשוקתך, כמה דאת אמר, תערוג על אפיקי מים, והוא ימשל בך, הא אוקימנא רזא, דאיהו שליט עלה,

ואל אישך תשוקתך, כמו שאמרת תערוג על אפיקי מים, והוא ימשול בך, הרי העמדנו סוד שהוא שולט עליה

וכל דא למה, בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה, ואזעירת שלטנהא, ולית לה רשו מגרמה,

וכל זה למה, משום שאמרה הלבנה כמו ששנינו, ומשום כך מיעטה את אורה, והקטינה את שלטונה ואין לה רשות מעצמה

בר כד יהבין לה חילא. בעצב תלדי בנים, כמה דאוקימנא,

חוץ ממתי שנותנים לה כח. בעצב תלדי בנים כמו שאמרנו

ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא, אלא דא פתח ארחא, לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא,

ואם תאמר למה צריך נחש לכך? אלא זה פותח את הדרך לירידת כל אותן נשמות העולם

דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא, לא ישרי בגויה דבר נש.

שאלמלא לא פתח דרך לרדת למטה, לא ישרו בתוך בן האדם

מה כתיב (שם ד ז) לפתח חטאת רובץ,

מאי לפתח, לההוא פתח דאתעתדא לאולדא, לאפקא נשמתין לעלמא, איהו קאים לגבי ההוא פתח,

מהו לפתח, לאותו פתח שמתעתדת להוליד להוציא נשמות לעולם, הוא נמצא אצל אותו פתח

וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין, לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בהאי נשמתא,

וכל אותן נשמות שצריכות לרדת לגופים קדושים, הוא לא נמצא באותו הפתח, ואין לו רשות באותה נשמה

ואי לאו הא חויא נשיך, ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא,

ואם לא אותו נחש נושך, ומטמא אותו מקום, ולא אותה נשמה טהורה

והכא איהו רזא עלאה, בעצב תלדי בנים, רזא דא דא נחש, דהא עמיה אולידת נשמתין בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא,

וכאן הוא סוד עליון, בעצב תלדי בנים, סוד זה הוא נחש, שהרי עימו הולידה נשמות משום שזה הוא על הגוף וזה על הנשמה

ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא ודא נקיט גופא.

ושניהם זה בזה. זה נוטל נשמה וזה נוטל גוף.

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]