נושאים

פרשת קרח - מטה אהרן

 

מיד לאחר מחלוקת קרח, מצוה ה' על נסיון המטות. השאלה היא מדוע היה צורך בניסיון זה לאחר שכבר הוכחה שליחותם של משה ואהרן? מסתבר שהיה כאן משהו נוסף, והוא הצורך לחבר מחדש את ראשי המטות ואת המנהיגים המקומיים, אל מנהיגות משה ואהרן. הוא שאמר הכתוב "ומטה אהרן בתוך מטותם".

 

ספר במדבר פרק יז

(טז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ:

 

ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ט

וְצָרִיךְ לָזֶה זְכוּת גָּדוֹל, שֶׁיִּזְכֶּה אָדָם לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתוֹ דֶּרֶךְ שַׁעַר הַשַּׁיָּךְ לְשִׁבְטוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר אַבָּא בִּנְיָמִין (בְּרָכוֹת ה:): 'כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל שְׁנֵי דְבָרִים: עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא סָמוּךְ לְמִטָּתִי' הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁיִּתְפַּלֵּל דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמַּטֶּה שֶׁלּוֹ, כִּי יֵשׁ שְׁנֵים - עָשָׂר מַטּוֹת, וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שַׁעַר מְיֻחָד, וְהִתְפַּלֵּל עַל שֶׁלֹּא תִּתְרַחֵק תְּפִלָּתוֹ מִמַּטֶּה שֶׁלּוֹ...

וְיַעֲקֹב, שֶׁהוּא כָּלוּל כָּל הַשְּׁנֵים - עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהָיָה יוֹדֵעַ כָּל מַטֶּה וּמַטֶּה בְּשָׁרְשׁוֹ בִּשְׁבִיל זֶה כְּתִיב בֵּהּ (בְּרֵאשִׁית מ"ט): "וַיֶּאֱסֹף יַעֲקֹב רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה". 'רַגְלָיו' זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ה): "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ", הַיְנוּ, שֶׁהָיָה מְאַסֵּף כָּל הַתְּפִלּוֹת, כָּל אַחַת לְשָׁרְשָׁהּ.

 

ספר מי השילוח - פרשת קרח

ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח... לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב ולא התלוננו על חלק אהרן ומשה שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד, ואף שלא נאמר פריחה רק על מטה אהרן נראה שכל המטות פרחו רק שעל מטה אהרן נגמל פרותיו כי חלק אהרן הוא שלימות בעוה"ז בכל מעשה ומעשה ולא שיעשה מעשה שיצרך עוד בירר אח"כ, אבל שאר השבטים אינם כן רק בירורם צריך זמן, אף שנמצא שבטים שיקרותם גדולה מיקרת כהונה כמו שבט יהודה מ"מ השלמתם צריך זמן, וזה הי' נגד דעת אהרן כי תחילה סבר כי הוא הגדול ונפל דעתו מזה ע"כ נתן לו הש"י כ"ד מתנות כהונה משל ישראל להראות לו שכל מעשי ישראל צריכים להיות בעו"הז כפ"י מדרגות אהרן הכהן כי בזה העולם בחר הש"י במעשה שלימה, והנה איתא בספר יצירה שנמצא י"ב צרופי הוי' ואהרן הוא בצירף י"ק"ו"ק כי זה השם שולט בעו"הז:

 

ספר נועם אלימלך - פרשת קרח

נראה לפרש בצירוף הפסוק דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה שנים עשר מטות וכו' מטהו יפרח ונדקדק למה ציוה השם יתברך ברוך הוא ליקח שנים עשר מטות הלא עיקר הסימן היה הפריחה שזה דבר הפלא והיה די בלקיחת מטה אהרן לבד וכאשר יראו שיפרח מטה יהיה לאות ביניהם ויסור תלונותם ואם יאמרו ליבחן אולי גם מטותם יפרח כשיניחום באוהל מועד אז מי שירצה לידע זאת ילך ויבחן וינסה לעצמו ולמה ליקח כל הי"ב בפעם אחד אך הענין הוא דהנה כתיב אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ולכאורה על דלתי הוי ליה למימר בפתח והוא גם כן לשון רבים אלא נראה שאדם צריך לדבק עצמו ולעבוד השם יתברך בכל מדותיו ואל יאמר שדי לו לבחור לעצמו איזה מדה או ללמוד או להתפלל או ליתן צדקה או איזה מדה אחרת רק צריך האדם לקבל על עצמו לדבק את עצמו בכל נפשו בכל מדותיו האפשרי בכל ההתאמצות ולכן נאמר דלתותי לומר שמחויב לשקוד על כל דלתות דאלו נאמר דלתי הייתי אומר מיעוט דלתי שנים לכן הוסיף הכתוב לכתוב דלתותי להורות הריבוי האפשרי והנה עיקר כללות המדות הם שנים עשר כנגד י"ב שבטי י"ה... שכל שבט בפני עצמו הוטבע בו מדה אחת היותר מוטבע אצלו מבשבט הב' וכן כולם אבל באמת כל האדם צריך להתחזק ולהתאמץ בכל המדות לעבוד בהם הבורא ברוך הוא. ולזה צוה השם יתברך לקחת שנים עשר מטות לרמוז שהחיוב מוטל להחזיק בכל המדות לשקוד בהם

 

(יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: (יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: (כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם:

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת קרח - שנת תרמ"א

לכן איתא כי קרח פגם בבחי' השלום. אם כי אמר כל העדה כולם קדושים וכ"כ ויקהל עליהם קרח שנראה שהחזיק רק בעד הכלל. אבל עיקר החטא כי רצה לבוא להשלימות בעצמו. וזה חטא... ואהרן הכהן הי' עמוד השלום... כי כלל ישראל הם נשגבים וגבוהים עד מאוד וכל כח שלהם מסרו ליד השליח הוא אהרן עובד ה'. ומכלל ישראל הי' לו זה הכח להיות משרת לה' ית' לבטל עצמו מכל וכל. וע"י זה הי' בכחו להרים כל בית ישראל לדבק אותם בשורש העליון. וזה הי' העדות של המטות מטה אהרן בתוך מטותם שהי' כחו מכלל ישראל. ומטהו יפרח הוא עדות שהוא מקושר בשורש ויכול להטות כל הדבקים בו להביא להם חיות. וזהו מטהו יפרח כי כל צדיק שזוכה במעשיו אין בו כח להביא הארה וחיות לכל הדבקים בו. אבל הזוכה לחסד עליון ממשיך חיות גם למטה עץ. ובודאי הי' איזה נקודה קדושה בקרח. רק שהי' צריך לבטל עצמו להאמת

 

ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות מזוזה הלכה ד אות טו - יז

וע"כ נתן זאת לסימן והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח להורות שהוא פורח ועולה עדיין מדרגא לדרגא וזהו מעלתו על שאר נשיאי ישראל כי גם בין הצדיקים הגדולים האמתיים בחי' נשיאי ישראל יש חילוק גדול בינם לבין הצדיק הגדול מהם הרבה בחי' משה ואהרן וכו' וכנ"ל היפך דעה רעה של קרח ועדתו שכפרו בזה ואמרו כי כל העדה כולם קדושים וכו' ומדוע תתנשאו וכו' כנ"ל:

וזהו בחי' שנאמר שם מיד אח"כ אתה ובית אביך תשאו את עוון המקדש וכו' כי זהו עבודת הצדיקים להמתיק הדינים מכל ישראל... כי הצדקים הגדולים משברים היצה"ר של מעלה שהוא בחי' דינים וממתיקים ומבטלים כל הדינים... וע"כ הצדיקים מקבלים על עצמן יסורין בשביל עונות ישראל כ"ש אכן חליינו הוא נשא ועונותם הוא יסבול כי הצדיקים הגדולים תולין כל החסרונות בעצמן שאומרים שמחמת שאינם ממתיקין הדין כראוי מחמת זה באים ישראל לעונות ח"ו. וע"כ הם סובלים עוונות ישראל. וזה בחי' אתה ובית אביך תשאו את עון המקדש וכו' כי הם צריכים לשמור ישראל מעונות כי צריכין לעסוק להמתיק כל הדינים שבעולם שעי"ז מבטלין כח היהצ"ר ומצילין ישראל מעונות כנ"ל:

ובבחי' זאת יש כמה חילוקים אפילו בין הצדיקים הגדולים מאד אבות העולם כ"ש בזוהר החילוק שבין נח ואברהם ומשה. שמשה זכה להמתיק כל תוקף הדינים יותר מכולם ומסר נפשו והציל את ישראל. ועיקר שלימות בחי' זאת יהי' נגמר ע"י משיח שהוא משה בעצמו שהוא מוסר נפשו עדיין בשביל ישראל וסביל מרעין בעדם כל ימי הגלות עד שיגמור את שלו שימתיק כל הדינים מישראל ויבטל כח היצה"ר ויביא את הגאולה ב"ב וישיב כל ישראל להש"י באמת כי זה עיקר עבודת משה משיח להמתיק שורש הדין העליון למעלה למעלה עד שיתבטלו ממילא כל הדינין שלמטה וכל היצרין רעים שיונקים מהם ועי"ז ישובו ישראל להש"י ותבא הגאולה ב"ב כ"ש ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב ב"ב אמן:

 

ספר קול מבשר ח"א - פרשת קרח אות יג

והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם (במדבר י"ז כ). אא"ז הרה"ק החידושי הרי"מ זצ"ל אמר בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל, מפני מה תסור בזה תלונותם יותר מבכל המופתים? אולם, כאשר ראו בני ישראל שהשי"ת קירב הלוים ואהרן הכהן, היו סבורים כי נטרדו ח"ו. כמו שהיה ליצחק ולישמעאל - כן בהם, שנתרחקו ח"ו מהקדושה ונבררו הם. (השווה - "קול שמחה" פ' ויחי אות י"ד. - המבי"א). לזאת הראה להם השי"ת, כמו ענין אילן שיש בו עלים ונופלים אח"כ, ונולד הפרי, שעיקר המכוון - הפרי. ואף על פי כן, לולי אילן והעלים - לא היה פרי, ושייכים לפרי. כן במטה - פרח ציץ ויגמול שקדים, כמו כן כלל ישראל, עץ החיים שנטע בתוכנו. אף שנבחרו הלוים - מכל מקום על ידי כלל ישראל יגמור המכוון, וכולם שייכים להקדושה. ורצון השי"ת, שיהיו פשוטי בני ישראל, ומובחרים, והצדיק הכוללם ומאחדם - מזה נגמר המכוון שהוא הפרי.

 

(כא) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם:

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת קרח - שנת תרמ"ד

בענין אות המטה של אהרן בתוך מטותם לרמוז כי ע"י התכללות בנ"י אז עבודת הכהן העובד ה' עושה פירות. וז"ש בתוך מטותם שבאמת פעולת הצדיק אינו בכח עצמו רק שמאסף כל חלקי עבודת הפרטים ומוציא אותם מכח אל הפעולה. כי הכל עובדים ה' אך לזכות לעשות פרי למעלה לא כל אדם זוכה לכך. וז"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומדקדקין דהול"ל פרי מעלליו יאכל. אך באמת כולם צריכין להחזיק טובה להצדיק שהוא מוציא מעשיהם מכח אל הפועל שיזכו לאכול פרי מעלליהם כנ"ל. וזהו הי' נחמה לבנ"י שיש לכולם חלק במעשה הכ"ג. וכעין זה הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהרמז ויצץ ציץ ויגמול כו' כמו שיש באילן פרחים וציצים ופירות כן יש לכל ישראל חלק. זה בפרח וזה בציצים. אם כי הכהן הוא העיקר כו':

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות נזקי שכנים הלכה ד אות טז

וְעַל - כֵּן אַחַר בְּלִיעַת קֹרַח צִוָּה ה' יִתְבָּרַךְ לִקַּח הַמַּטּוֹת וְמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם, מַטּוֹת דַּיְקָא לְהַרְאוֹת גֹּדֶל כֹּחוֹ שֶׁל מַטֵּה אַהֲרֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ הַנַּ"ל כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן וְכוּ' וַיָּצֵץ צִיץ. כִּי גִּדּוּל שֶׁל כָּל הַצְּמָחִים הוּא עַל - יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְכָל עֵשֶׂב הַשָּדֶה טֶרֶם יִצְמַח וְאָדָם אֵין וְכוּ'". וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל וְכוּ'. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה הִיא בְּרֹב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ, הַיְנוּ עַל - יְדֵי קִבּוּץ הַרְבֵּה נְפָשׁוֹת שֶׁנִּתְרַבִּין הַצֵּרוּפִין וְנִבְנִין בָּתֵּי הַתְּפִלָּה בְּרִבּוּי עָצוּם וּכְמוֹ כֵן צוֹמְחִים צְמָחִים רַבִּים וְעַל - כֵּן הֶרְאָה ה' יִתְבָּרַךְ פֶּלֶא גָּדוֹל וּמוֹפֵת נוֹרָא עַל - יְדֵי מַטֵּה אַהֲרֹן דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה שֶׁל רִבּוּי הַנְּפָשׁוֹת כַּנַּ"ל וְהֶרְאָה שֶׁהַמַּטֶּה פָּרַח וַיָּצֵץ צִיץ וְכוּ' לְהוֹרוֹת שֶׁכָּל הַצְּמָחִים שֶׁבָּעוֹלָם גְּדֵלִים רַק עַל - יְדֵי דְּבַר ה' שֶׁהוּא הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת מַטֵּה אַהֲרֹן כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן בְּעַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לְהוֹדִיעַ וּלְגַלּוֹת שֶׁמִּשָּׁם כֹּחַ כָּל הַפְּרָחִים וְהַצְּמָחִים עַל - יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלּוֹת שֶׁהַמִּשְׁכָּן כָּלוּל מֵהֶם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַטֵּה אַהֲרֹן כַּנַּ"ל, וְעַל - כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לִפְרֹחַ בְּעַצְמוֹ מֵאַחַר שֶׁמִּמֶּנּוּ כֹּחַ כָּל הַפְּרָחִים וְהַצְּמָחִים כַּנַּ"ל:

 

(כב) וַיַּנַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת: (כג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד

אַךְ צָרִיךְ לְקַבֵּל הַחֶסֶד בְּהַדְרָגָה, כִּי רב הַחֶסֶד אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל, כִּי הָיוּ בְּטֵלִים בַּמְּצִיאוּת מֵחֲמַת רב הַחֶסֶד, כִּי אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל רב טוֹבָה (תַּעֲנִית כ"ג), וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּלִי וְצִנּוֹר לְקַבֵּל עַל יָדוֹ הַחֶסֶד וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי יִרְאָה, כִּי עַל-יְדֵי יִרְאָה נַעֲשֶׂה חֲקִיקָה וְצִנּוֹר לְקַבֵּל עַל יָדוֹ הַחֶסֶד... הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי יִרְאָה... נַעֲשֶׂה חֲקִיקָה וְצִנּוֹר לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הַחֶסֶד וְזֶה בְּחִינַת (בַּמִּדְבָּר י"ז): "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרן לְבֵית לֵוִי" הַיְנוּ שֶׁהַחֶסֶד- בְּחִינַת אַהֲרן, צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ עַל-יְדֵי הַכְּלִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה סִטְרָא דְּלֵוִי, וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים כ): "בִּגְבוּרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ":

 

ליקוטי הלכות חשן משפט הלכות שומר שכר הלכה ב

וזהו בחי' כהנים בעבודתן ולווים בדוכנם וישראל במעמדן, כהנים ולווים זה בחי' אור החסד שמקבלין ע"י היראה שזהו בחי' כי פרח מטה אהרן לבית לוי כ"ש שם

 

(כד) וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהֹוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ:

 

ספר קול מבשר ח"ב - וערטער - המשך

חבילות - כשיזרקום - כל אחד יחטוף שלו:

ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו (בראשית מ"ב לה). והרי זה כמו שאומרים בשם הרבי ר' בונם ז"ל, שכל אחד מישראל יש לו חבילה ממה שעובר עליו. ולעתיד יערבו כל החבילות, וכל אחד יכיר חבילתו וירצה בה. ואיתא בחובת הלבבות, שלא יחשוב אדם, שאילו היה באופן אחר היה יותר טוב, כי כל דבר הוא כמו שצריך להיות. ולא יאמר אדם שאילו היה לו ג' עינים היה רואה יותר טוב, כי זה צביונו של הקב"ה, וכך ראוי להיות. וכמו כן, כל המאורעות שעוברים על האדם - צריכים להיות כן. וזה שכתוב, והיה האוכל לפקדון, עד לעתיד, שכל אחד יכיר חבילתו. [אמרי אמת גור, פ' מקץ תרצ"ו]:

ויראו ויקחו איש מטהו (במדבר י"ז כד). בילדותי שמעתי בשם הרבי ר' בונם ז"ל, באם יניחו יחד החבילות של כל אחד ואחד, יקח כל אחד את חבילתו בחזרה. [אמרי אמת גור, קרח תרע"ו]:

 

(כה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ:

(כו) וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com