נושאים

פרשת שלח - הבחירה לרגל

 

בדבריו של ר' זאב וולף מז'יטומיר, קיבלה פרשיית המרגלים משמעות של התמודדות עם עולם החומר והיכולת לראות בעולם החומר את המציאות העליונה. לדעתו, הכל הוא ענין של בחירה. אם האדם בוחר לראות את המציאות כמשקפת עולמות רוחניים, הרי שזה מה שהוא יראה, ואם לאו, לאו. סיפור המרגלים נוקב ויורד לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, משום שלעולם הבחירה בידינו להרגיש טוב, לראות טוב, ולמצוא את בורא עולם בכל.

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ושא עיניך וראה איך שלא פסק ענין בחינת המרגלים, כמאז כן עתה, כי הבחירה צריך להיות חפשית ביד האדם, ובדרך שהאדם רוצה ללכת מוליכין אותו (מכות י, ב), ולכן תמצא אשר חכמים הגידו (סוטה לד, ב) על פסוק (במדבר יג, ב), שלח לך אנשים, שלח לך לדעתך, והקשו וכי אדם בורר חלק רע לעצמו, ופירש"י בגמרא, כלומר אם הקדוש ברוך הוא צוה, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה, היינו דכתיב וייטב בעיני הדבר, אמר ריש לקיש בעיני ולא בעיני המקום, ונמצא היה הבחירה ביד משה רבינו עליו השלום, אם לשולחם או לא, והוא שלחם מדעתו, וכמו שפירש רש"י, בחומש שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר (דברים א, כב) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, עכ"ל, ונמצא נרמז בכאן איך שסיפור מעשה המרגלים תולה בענין הבחירה, וכן גזרה חכמתו יתברך ליתן להם מקום לטעות, והחכם אשר עיניו בראשו להסתכל על דרכיו, לבלתי לכת אחר עצת המרגלים, את נפשו הציל, והכסיל אשר לא יבין זאת, נופל בעצת מרגלים, ולזה פירש רש"י על פסוק (במדבר יג, ג), וישלח אותם משה על פי ה', ברשותו שלא עכב על ידו, כלומר את זה נתן בידו, להיות הבחירה חפשית לעשות כאשר עם לבבו ונפשו:

ומעתה תשכיל לדעת בגמרא (סוטה לד, ב) אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, מיכאל שעשה שונאו מך, אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר, נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא, ופסי שפסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, ובין והבין הדברים שהעמיקו בדבריהם לרמוז על העתיד, אשר ענין המרגלים נוקב והולך מדור לדור עד ביאות הגואל, כנזכר בפתיחת דברינו, ולזה רמזו מרגלים על שם מעשיהם נקראו, כלומר כמו שהוא בענייני מעשה מצותיו ופעולותיו, ככה קונה שם לעצמו כל ימי חיים חיותו, והצדיק אשר יושר הלך, קונה שם קדוש לעצמו, לערך מעשיו

 

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:

(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:

(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ (במדבר יג, כז כח), הכוונה, כלפי דברינו אשר כוונת משה לתור את ארץ כנען, ללמד את ישראל איך שיתורו כללות האותיות המלובשים בארציות כמודבר, לזה השיבו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, בודאי רצוננו לראות את מלכנו, ולהשיג אלהותו יתברך, אפילו מבחינת ארציות ותענוגות בני אדם, לבלתי עשות מלאכתינו מלאכת ה' ברמיה, לעשות מעשינו זר ונכריה עבודתינו, אמנם קשה עלינו המעשה אשר יעשון, כי לאו כל מוחא סביל דא, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, וקרוב הדבר שיפול הנופל ונשאר שקוע שם עם ראשו ורובו, ולא די שאינו מעלה משם כלום, כי אם אדרבה הגבוה השפיל, מוריד לשם חס ושלום אותיות התורה, ועושה צרופים בקליפות, כי בני עליה מועטים, אשר כח בהם להעלות אותיות מארציות:

 

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ויהם כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה (במדבר יג, ל), ופרש"י השתיק את כולם, להיות שכלב רוח אחרת היתה בו, ולבו תמים באמת את האלהים, נפשו יודעת מאד, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בני אדם, כי אם לכל אחד ואחד כאשר יוכל שאת, לערך הכרתו ותבונתו, כמו כן מכביד עליו העבודה, החזק הוא הרפה, ובלבד שיכוין את לבו לשמים, גורם גם כן בחינת עליה, ומעלה גם כן איברי השכינה למקומה הרמתה, וזהו שרומז הכתוב ויאמר עלה נעלה, לא כמו שאמרתם אפס כי עז העם היושב עליה, ומי שאין הכרתו חזקה הרי הוא כעץ יבש, ותועלתו מעט להעלות מדריגות התחתונים, כי אם עלה נעלה, והכליל עצמו עמהם, אשר כולנו יתכן לנו כל אחד ואחד לערכו כמו כן מעלה את השכינה, וזהו עלה נעלה וירשנו אותנו, כלומר כולנו איש אחד נחנו, לירש אות ה' אחרונה, כי אין לך אחד מישראל שלא יהיה לו אחיזה בקומת השכינה, ולערך אחיזתו כמו כן יכול לתקן במקום עליון, ונקל לו המעשה אשר יעשה, כי לא נברא בעולם יותר על כחו ממה שנברא בעולם לתקן, כנזכר לנו זה הענין במקום אחר להדורש מקומו, ולזה השתיק את כולם, ואמר כי יכול נוכל לה, ואין הקדוש ברוך הוא מכביד העבודה על בני אדם:

 

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

והאנשים אשר עלו עמו אמרו, לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא), כמבואר למעלה עיקר טענותם, אשר קשה עליהם העבודה נשגבה, ולא אוכל לה, ולזה פירש"י חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה אמרו, הוא הדבר אשר דברתי, שמתרעמים כלפי מעלה, לומר שהכביד עליהם העבודה יותר מכחם כנזכר,

 

(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

וזהו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה (שם, לב), ושמעתי מהמגיד זללה"ה שביאר, סגולת הארציות שמכלה אותם היושבין ושוהין שם, להתענג את נפשם בתענוגי הארציות, כי מלת יושביה, משמעו לשון עכבה, כמו (דברים א, מו) ותשבו בקדש לשון עכבה... בהיותו מעכב את עצמו לשהות בבחינת ארציות, כי אם אפילו מה שהורשה לעשות שבלתי אפשרי זולתו, כי מוכרח לקיום גופו, עם כל זה החכם יעשה בדעת ובהתקשרות, ולקדש את עצמו במותר לו, לשום מגמתו להעמיק למעלה, ולהיות שעבודה כזה קשה מאוד, ולא כל אדם זוכה, זהו דבתם רעה להתרעם, ובאמת קדימת רצונו הפשוט בבריאה העולם, תכלית המכוון רק בשביל זה שצפה התענוג שיקבל מעם קרבו ישראל, ושמח לקראת הפקחים, שיעלו מדריגות התחתונים למרום שבתם, ויבררו וילבנו ניצוצות קדושות ואותיות התורה מארציות ומקליפות, ובזה תולה שכר ועונש, להיות שיש טוב ורע בעולם, לדעתם מאוס ברע ולבחור בטוב, כמבואר לנו מהות הענין כמה פעמים,

וזהו תכלית החפץ והרצון בעבודת בית המקדש בפרטי הקרבנות, רק להעלות ולקרב המדריגות לשורשם, ועכשיו שנחרב בית המקדש, זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת (ויקרא ז, לז) ונתעוררו חז"ל (מנחות קי, א) תורתו של אדם עומדת לו במקום עולה ומנחה, וזהו זאת התורה, לא עולה ולא מנחה ולא חטאת, ומי שיש בו מדעת קונו, תועלתו נשגבה לתקן ולקרב המדריגות בתורה ותפלה, כמו שאנו אומרים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ומי שנותן רפיון לנפשו ומתרשל מתורה ועבודה, אזי דוחק אותו הקדוש ברוך הוא באמצעות מעיקים וחוחים, על דרך ופרעה הקריב (שמות יד, י) קרב את לבן לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה), והכל לטובתו ולהשלמת נפשו את האלהים, לכן דוחקים אותו בעל כרחו אל העבודה:

...

וכל זה נרמז בכתוב שהשיבו המרגלים למשה, וכבר זכרנו שכללות תורתינו הקודשה ישנה בכל אדם ובכל זמן, כי התפשטות משה בכל דור ודור (תיקו"ז תי' סט קיד, א), וגם המרגלים בחינתם נוקב והולך בכל דור ודור עד ביאת הגואל, ויספרו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו כמדובר, וגם זב"ת, נוטריקון "זבול "בית "תפארתנו, חל"ב, נוטריקון "חוחים "לעבדו "ביראה (קרובן לפורים), הוא הדבר אשר דברתי, שרמזו בדבריהם להתרעם כי קשה עליהם המעשה אשר יעשון, לבלתי ירפו את עצמם מהעבודה אפילו כמעט רגע, ונרמז בשלשה תיבות זב"ת חל"ב ודב"ש, כלומר, הגם שהארץ אשר שלחתנו לתור אותה טובה היא מאד מאד, ובזה תולה תשלום שכר הצפון לצדיקים, הראוי ליתן להם מבית המלך בזרוע ידם מכשרון פעולתם ובחינת עבודתם מעותד להם תמיד בלתי הפסק, בין לפני הבית במעשה הקרבנות, ובין לאחר הבית ברוח שפתם בתורה ותפלה, העומדת להם במקום הקרבנות, ואין לך טובה גדולה מזה מטובותיו יתברך העודפים על בני אדם, וחפץ ביקרם להטיב להם כל הימים, וזה נרמז במלת זבת "זבול "בית "תפארתינו, בחינת עבודתו אינה נפסקת עולמית כמדובר, אמנם יש לנו להתרעם על בחינת הדין להמתרשלים, ונרפים הם נרפים מתורה ועבודה, אזי דוחקים אותנו, עם מעיקים וחוחים לעובדו ביראה, וזה נרמז במלת חלב, נוטריקון "חוחים "לעובדו "ביראה וגמרו במאמרם ודבש היא וזה פריה, כלומר הגם שמזה מגיע להם המתיקות, להטיב להם בעולם הבא, הראוי ליתן מזרוע ידם לבלתי יאכלו מנהמא דכסופא, וזה פריה, מוסב על פרי מעללם, בהטיבם לכת בדרכי אל, אזי טוב הארץ יאכלו בלא כסופא, עם כל זה קשה עלינו המעשה, ומי יוכל שאת, כי אם אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, ומחזקים את עצמם יומם ולילה בלי רפיון אפילו כמעט רגע, והכסיל לא חפץ בתבונה ונותן רפיון בעבודתו, ולזה אמרו המרגלים שבחינתם ישנה תמיד בכל דור ודור, אפס כי עז העם היושב בארץ, כלומר גם אנו חפצים לישב בארץ עליונה, כי אם חלשה נפשנו לעלות בהר ה', אשר לזה צריך אימוץ רב להיות עז בכל מיני עיזוז, וזה אפס כי עז העם, מוסב על הצדיקים, עזים הם בעבודתם, היושב בארץ מוסב על השכינה, להם דייקא יש ישיבה ואחיזה במלכות, ולא לנו:

ואם עיני שכל לכם תבינו לדעת שהאמת אתי, אשר כן דרכי של המון, כל אחד ואחד רוצה להיות מצדיקים וחסידים, ובלבד שלא יקשה עליו המעשה, ותיכף שאומרים לו את ה' אלהיך תירא, והתמיד בעבודתו, מיד פירש ומדחה ממנו בשתי ידים את התורה והעבודה, ומעתה תבין איך שהעמיק רש"י ברוח קדשו, זבת חלב ודבש היא, כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו, כמבואר הגם שידעו נאמנה שהארץ זב"ת כנזכר וחל"ב ודבש, וזה פרי מעללם להטיבם באחריתם בעולם הבא, וזה האמת בודאי, ופיהם ענה בם שכן הוא, אמנם להיות רוח שקר בפיהם, ולא חפצים בתבונה לעמוד על תכלית האמת, כי אם שפתיהם אתם לדבר משפה ולחוץ, ולכן אין מתקיים בסופו, ודוק הטיב:

 

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ורומז הכתוב, מאין קנו להם הטעות אשר נגד פניהם, ושם ראינו את הנפילים בני ענק, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (במדבר יג, לג), הכוונה בזה אנשי לצון כשרואים לפעמים היראים ושלמים נפלו ממדריגותם, כי באמת בלתי אפשרי להיות עומד תמיד בצדקו, כי אם בסוד רצוא ושוב כנודע למשכילים, ולמדו ממעשיהם לעשות כמותם, וכסיל לא יבין את זאת, כשיפנה הצדיק דעתו ומחשבתו אל הבורא ברוך הוא, אזי תמותו במקומו עומדת לו לעבוד עבודת קונו, והכסיל יפרוש את עצמו עם האולת שראה עד עולמי עד, ואם כן מה לתבן את הבר, ולמה לו להסתכל במקום הגבוה, לסמא את עינו בהסתכלות כזה, וגורם רעה לעצמו, וזהו שרומז הכתוב, ושם ראינו את הנפילים, כלומר אפילו העם היושבים בתוכה, מאנשי מדות שמדבקים את עצמם במדותיו יתברך, ראינו גם כן הנפילים ממדריגותם,וממציאים לעצמם מקום לדבר על איש צדיק כנזכר, ונהי בעינינו כחגבים, כחגבים ודאי, וכן היינו בעיניהם של אנשי המדות ההולכים בתורת ה', רק כחגבים, והאמת כן הוא,

 

...

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד, אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו וגו' (במדבר יד, ז ח), נראה הענין, כי הנה כבר זכרתי כמה פעמים, זאת תורת האדם לבלתי ירפו את עצמו מעבודת הבורא אפילו כמעט רגע, ואם אמר יאמר העובד את הבורא ברוך הוא, האיך יתכן כזה, והרבה בטילים יש לו לאדם המונעים אותו דביקותו, ממקרי ופגעי הזמנים וכדומה, אמנם כבר אמרנו ודברנו, כי לא נגרע מעבודת בני ישראל שום דבר, ואדרבה הכל שייך אל ענייני העבודה, וממה שקורה לו, שם שם לו חק ומשפט מעשיו לתקן בענין זה הקרה לו, מאת ה' היתה זאת, כי הוא יתברך יודע עניינו יותר ממנו, ולכן מכניס אותו בענין כזה, ובא וראה מה דאיתא בספר הקדוש ראשית חכמה (שער אהבה פ"ג לב), חייב אדם לעבוד אותו יתברך בג' בחינות אלו, דביקה, חפיצה, וחשיקה, ומביא את המדרש (בראשית רבה פ, ז), ושלשתן אנו למידין מפרשתו של אותו רשע, חשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית לד, ח), חפיצה. כי חפץ בבת יעקב (שם, יט), דביקה, ותדבק נפשו וכו' (שם, ג), ע"ש, והנה למד לנו הקדוש ראשית חכמה, שצריך האדם ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא, והתעוררות לנפשו לעבודת הבורא אפילו מגשמיות וחיצונית כזה, אם יש חפיצה ודביקה וחשיקה לדבר גשמיות, שסופה בטלה, ויראה המשכיל שימלא לבו בשלשה בחינות אלו לעבוד עבודת בוראו, ומכל פרטי הדברים הקורים לו, לראות ולהסתכל ולשמוע דיבור איש לרעהו, ידע נאמנה שלא לחנם אירע ככה, הכל בכדי לעוררו אל התורה ועבודה, מדביקה וחפיצה וחשיקה וכדומה:

 

(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְדֹוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

אם אם חפץ בנו ה', כלומר שהעבודה תהא כל כך חזקה בידינו, בבחינת חפיצה, להתעורר למעלה גם כן בחינת חפיצה, שיחפוץ בנו ה' כנזכר, אז והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש, כלומר מדריגה כזאת, המורה שיש בחינת הרגשות מציאות הארתו והשפעתו, כיון שיש בחינת מציאות יחוד בעולם, ממילא כל טוב לא יבצר

 

(ט) אַךְ בַּידֹוָד אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַידֹוָד אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:

 

ספר אור המאיר - פרשת שלח

ומזהיר הכתוב אך בידוד אל תמרדו, והכוונה, כי הנה נודע אינו דומה מי שמכיר רבונו ומורד בו, למי שאינו מכיר את רבונו ומורד בו, עונשו כפול ומכופל, בשם האדם ללבו רוממות עוצם יכולתו יתברך אין סוף ואין תכלית, ולגודל רחמנותו ודרכו הטוב להיטיב לנבראיו, ציצמם עצמותו כביכול בכמה צימצומים, והכל לטובת עם קרובו ישראל, שיוכל רעיונם להשיגו באמצעות מדותיו הקדושים, והתפשטותם במדריגת התחתונים, מאכילה ושתיה ושינה ושאר תענוגות בני אדם הגשמיים, הכל נמשך מאורות העליונים הבהירים ככה נתפשטו למטה, בכדי שאפילו חומר הגוף העכור והגשם, טועם מאורות עליונים ומכיר את רבונו באמצעותם, ואם מכיר ומרגיש בהטבה ומקבל תענוג לעצמו, ואף על פי כן אינו עובד עבודת רבו בהתעוררת והתלהבות לערך הכרתו, אזי נקרא מורד, שמכיר הטבת רבונו, ועם כל זה אינו מתמיד ומתאמץ בעבודתו יומם ולילה, ולזה מזהירם הכתוב, כיון שבאתם אל המנוחה ונחלה, ארץ זבת חלב ודבש, התלבשות מאורות עליונים להכירו באמצעותם, לכן בא הצווי אך בה' אל תמרדו, כי בכאן שייך לשון מורד, להיות שמכיר בטובות רבונו, ודו"ק:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com