נושאים

פרשת שמות - ותחיינה את הילדים

המלחמה בבנים ולא בבנות, הנסיון להטביע את הכל במים, מסמלים בהיבט הסמלי את הרצון לשקע את עם ישראל בגלות של פסיביות, של עבדות נטולת יוזמה. המילדות המחיות את הילדים, הנשים היולדות ללא מילדת, המושיע שאינו מוטבע במים, הם מהלכים הסותרים את המגמה של מצרים להטביע את הכל בים של פסיביות.

 

ספר שמות פרק א

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:

 

ליקוטי הלכות – הלכות תחומין וערובי תחומין הלכה ו

וזהו, "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". מילדות העבריות זה בחינת צדיקי הדור שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות, שהם תורה ומעשים טובים, כי עקר תולדותיהן של צדיקים הוא מעשים טובים... וזהו, אשר שם אחת שפרה ושם השנית פועה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שפרה, שמשפרת הולד. פועה, שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה, הינו בחינה הנ"ל. מה שהצדיקים מחזקים את ישראל על - ידי הדרכים הקדושים הנ"ל ומשפרין אותם על - ידי שמוצאין בהם גם עתה נקדות טובות... וזהו בחינת שפרה, שמשפרת את הולד כנ"ל. וזהו בחינת פועה, שפועה והוגה ומדברת לולד כדרך שמפיסין תינוק וכו', כי כן הוא ממש עסקי הצדיקים עם ישראל שפועין והוגין ומדברין עמהן ושורקין ומצפצפין ומרמזין אליהם לחזקם לעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני נפילות וירידות והשלכות שלהם שיזרזו בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטף.

 

ליקוטי תורה, פרשת צו טז ג-ד

ועמ"ש במ"א ע"פ למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה פי' ה' אחת היינו ה' ראשונה דשם הוי' שבה ועל ידה נמשך כח הלידה, וביאור ענין זה יובן ממ"ש ר"פ לך לך בענין ה' שנתוסף לאברם שיהא נק' אברהם כו' ע"ש). וזהו מ"ש ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כי ע"פ השתלשלות משכל למדות עד ממחשבה לדבור א"א להיות המשכה מבחי' האין בבחי' היש אלא ע"י גילוי הארת הסובב שמקיף לאבי"ע שכולם שוים קמי'. וז"ש רוח קדים כו' שעי"ז היה קי"ס כי הים המכסה ומסתיר אינו אלא בבחי' השתלשלות אבל בגילוי הארה שלמעלה מהשתלשלות הפך מים ליבשה כו'. וז"ש בזהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא שמשם נמשך הכח להיות בחי' לידה. 

 

(טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה:

 

ליקוטי הלכות – הלכות תחומין וערובי תחומין הלכה ו

ופרעה הרשע, שהוא הסטרא אחרא... שרוצה רק להגביר הרע חס ושלום... ועל - כן אמר למילדות העבריות אשר שם וכו', שגוזר עליהם לעשות בהפך מזה חס ושלום, וזהו, "אם בן הוא והמיתן אתו אם בת הוא וחיה". כי בן הוא בחינת ישוב הדעת, סטרא דדכורא שמשם כל הטוב והוא רוצה להמית ולהשפיל הטוב בחינת בן ולהחיות סטרא דנוקבא, שמשם עקר אחיזת הרע והדינים, כי הוא בחינת דעת שאינו מישב, בחינת עצבות ומרה שחורה שרוצה להגביר הרע על הטוב, להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד שלא יהיה נכר הטוב שבו ולהמית אותו על - ידי זה חס ושלום

 

ספר שם משמואל פרשת תזריע - תז"מ שנת תרע"ד

ובאשר ידוע שכל כחות הטומאה הם מתנגדים לישראל... ברצונם לעשות כל טצדקי למנוע לידת איש ישראל, ולולא שהקב"ה שומר את עמו ישראל... לא הי' אפשר שלא תפיל האשה עוברה... וזה שהמדרש מונה והולך ששה דברים שבכולם הוא ענין סכנה לעובר אלא שהקב"ה משמרו... אבל לנכרי שהוא מדידהו אינם עושין טצדקי למנוע ההריון, אלא דוקא בישראל מתאמצים לקטרגו, אבל הקב"ה שומר את עמו ישראל. ובזה יש לפרש גם סיום דברי המדרש וביותר אם הי' זכר, עפ"י מה שכתב מהר"ל בענין גזירת פרעה אם בן הוא והמתן אותו, דבאשר מצרים הם חומריים היו יותר מתנגדים לזכרים שהם שכליים יותר מהנקבות שהנקבות הן חומריות. ואף אנו נאמר שגם כחות הטומא' המתנגדים לישראל נמי מתנגדים יותר לזכרים מלנקבות. וחד טעמא הוא:

 

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הודאה הלכה ו

וזה בחינת מה שגזר פרעה כל הבן הילוד וכו' אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה, כי בן סטרא דדכורא בחינת שמחה בחינת בן חכם ישמח אב. ובת סטרא דנוקבא ששם עקר אחיזת העצבות... כי רצה להגביר סטרא דנוקבא בחינת עצבות שזה עקר תקף הגלות כנ"ל. וזה ותיראן המילדת את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן פרעה מלך מצרים ותחיין את הילדים, המילדות הם בחינת צדיקי הדור שהם מילדות, שהם מולידין תלמידים הגונים בישראל שנחשבו כאלו ילדם... שהם עשו בהפך מדעת הסטרא אחרא שהיא בחינת פרעה ומצרים שכל עסקיהם להגביר העצבות בכמה נכלים וערמומיות, העקר על - ידי טרדת הממון והפרנסה, ולפעמים על - ידי סברות ההפוכות שלהם... שמשליכין את האדם על - ידי התוכחה שאינה כראוי שלהם וכו'... אבל המילדות הנזכרות לעיל בחינת צדיקי אמת הם עושים בהפך, שלא די שאינם משליכין את האדם בדבריהם כרצון הסטרא אחרא חס ושלום, אף גם ותחיין את הילדים, שהם מחיין את הילדים שהם תלמידיהם הנלוים אליהם שמחיין אותם בדבריהם האמתיים ומשיבין את נפשם בשבעה משיבי טעם ומשמחים אותם בכחם ובדרכי עצותיהם העמקות וכו' וכנ"ל.

 

(יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

 

(31) ספר שם משמואל פרשת שמות - שנת תרע"ג

ויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים. יש לדקדק במה שאמר לשון עשיתן, שבמה שהחיו אותם זה הוא העדר עשי' שלא המיתו אותם, ואיך יצדק בזה לשון עשי'... ונראה לפרש עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם התוס' ב"ק (ל"ב) דלהכי כתיב גבי עריות ונכרתו הנפשות העושות אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה, מ"מ ההנאה נחשבת כמעשה. ולזה יש לומר שהצדיקות הללו במה שהחיו את הילדים היו מלאות שמחה ופניהן מצהילים מרגשת קודש... כי פרעה ידע כי שערי תירוצים לא ננעלו ובודאי יאמרו לו תירוץ שלא היו יכולות, אבל תפס עליהן במה שהיתה לכן שמחה בדבר שלא מלאתן את ציוויי.

 

(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:

 

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת וארא

ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וילדו... כבר נתבאר שאין עליה לתחתונים אם לא שיקבלו תחלה איזה אור מלמעלה לכן עתה שכוונתינו להעלות העולמות למעלה צריך תחלה להמשיך איזה אור מלמעלה כדי שיהיה להם כח להעלות למעלה... וזהו הענין גדלות ראשון וגדלות שני כמבואר למבין... וזהו ענין העבדות של כל אדם מדי יום ביומו בקומו בבקר לומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'. פי' התחלת העבדות של אדם הוא על ידי חלק הנשמה שהיא המעוררת אותו כי היא חלק אלהי ממעל... אך נמצאו כמה צדיקים בדור אשר לא המתינו על קבלת האור מלמעלה אך הם בעצמם המשיכו עליהם הקדושה והרצון לתפלה ועבודה כמ"ש דוד המלך ע"ה. (תהלים פח, יד) ובבקר תפלתי תקדמך. פי' שהיה מקדים עצמו להתעוררת התפלה בכל יום בבקר כמ"ש. (ברכות ד, א) אעירה שחר ואין השחר מעורר אותי כנ"ל... וזה מעלה יתירה מאד אצל הצדיקים. וז"ש. (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר. פי' אם האדם מתעורר למטה מקודם כמ"ש. (ברכות ס, א) אשה מזרעת תחלה אז וילדה זכר. פי' הוא בבחי' משפיע שנקרא דכר. וכן הוא בחי' משפיע כל טוב ע"י עבודתו לנכון... וז"פ הפ' כי לא כנשים המצריות וגו' כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. כמ"ש. (ויקרא יח, ה) וחי בהם אני ה' כביכול חיות הבורא ע"י התעוררת שלמטה. וזה בטרם תבא אליהן המילדת רמז להאור שלמעלה הוא בחי' מילדת. וילדו. הם עושים בעצמם ההולדה למעלה בהתעוררת והרצון שלהם בעצמם כנ"ל. וז"ש. (בקדיש שלם) תתקבל צלותהון ובעותהון כו' קדם אבוהון דבשמיא. פי' התפלות שלהם הוא טרם תבא האור שלמעלה כנ"ל:

 

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:

(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:

 

ספר ערוגות הבושם - פרשת שמות

ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים. הלא היה צריך לכתוב ויעש להן, וכן מקשה בקול שמחה, (בשלח אות יב') על הפסוק ותען להם מרים. ואיתא שם בקול שמחה, שכמו דכתיב ואת תדבר אלינו, ואיתא התשתם את כחי כנקבה, כן היה בקריעת ים סוף להיפך, שנתעלה כחם להקרא בבחינת זכר. וכן כאן שעברו פי המלך. וכדאיתא ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו', להן מבעי ליה וכו', מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. והרי אשה קרקע עולם ואף על פי כן לא נתרצו ומסרו נפשם. על ידי זה זכו לבחינת דוכרא. איתא בקול שמחה, שמדרך הטבע על ידי ההרהור בדבר דוחים המעשה, אולם למילדות לא היתה הרגשה כלל למעשה זה, שהיו אחוזים בבחינת חכמה, וזהו ותחיין את הילדים, בבחינת החכמה תחיה בעליה. למילדות היה יראה עילאה, כדכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכל שכן שיראה עילאה נקראת חכמה. ועל ידי זה זכו שיהיה להם כח להכניס גם באחרים יראה בבחינת דוכרא המשפיע. וזהו ותען להם מרים. (אמרי אמת גור, שמות תרצ"ג):

 

(כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:

 

תורת מנחם, כרך ג - תשי"א ח"ב, 23-24

וצריך להבין הטעם שבעל ההגדה מביא גם חציו השני של הפסוק – "וכל הבת תחיון" – דלכאורה: כיון שהגזירה היתה רק על הבנים [וכמ"ש בפיסקא "צא ולמד" ההפרש בין לבן לפרעה, ש"פרעה לא גזר אלא על הזכרים"], הרי הראי' שהיתה צרה בנוגע לבנים היא רק ממש"נ "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ותו לא? וכיון שבעל ההגדה מביא גם חציו השני של הפסוק, "וכל הבת תחיון", עכצ"ל, שגם זה בכלל הצרה, ואותה הצרה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

וההסברה בזה:

ההפרש בין בן לבת, הוא, שבן הוא משפיע, כמארז"ל "איש דרכו לכבוש", כלומר, שבבואו לאיזה מקום שיהי', לא זו בלבד שאינו מושפע מהסביבה, אלא אדרבה, שמשפיע על הסביבה לשנותה, ואילו בת היא מקבל, כמארז"ל "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה".

ועפ"ז יש לבאר גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון": "הבן", איש שדרכו לכבוש – "היאורה (לנילוס, העבודה-זרה של מצרים תשליכוהו" – לנצל את כח ההשפעה ("איש דרכו לכבוש") לענינים דלעו"ז; ו"הבת", מקבל – "תחיון" – כדי שיהיו כלים לקבל את ההשפעה מלעו"ז, דכיון שבקליפה (לעו"ז) אין כלים [כי, קליפה מצד עצמה היא העדר המציאות, שהרי כל מציאותה אינה אלא בשביל ענין הבחירה, ואילו מצד עצמה היא העדר המציאות, ובמילא, אין בה כלים], לכן, רצה פרעה שישארו הכלים דקדושה ("כל הבת – מקבל, בחינת הכלים – תחיון"), אלא שיקבלו ההשפעה דלעו"ז.

ועפ"ז מובן שגם "כל הבת תחיון" הו"ע של צרה, ובאותו ענין ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ועוד גרוע ממנו – כי, ההשפעה דלעו"ז ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") אינה יכולה לבוא לידי פועל (כיון שבלעו"ז אין כלים), אא"כ ישתמשו בהכלים דקדושה (שזהו"ע "וכל הבת תחיון"), ונמצא, שקיומה של הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (ההשפעה דלעו"ז) תלוי ב"כל הבת תחיון" (ענין הכלים).

 

ספר נועם אלימלך - פרשת שמות

דהצדיק צריך להיות גם כן במדרגה זו להשפיע על ישראל ולבטל מהם כל הרעות והשפלות והוא על ידי שהצדיק מעלה אותו הדבר עד מדרגות חכמה ושם נעשה אין וכלא היה וזהו החכמה מאין תמצא והצדיק הזה נקרא בשם דוכרא כי כל דבר שבקדושה יש לו דכר ונוקבא והצדיק המשפיע נקרא בשם זכר אבל הצדיק שאינו במדרגה זו להשפיע נקרא בשם נוקבא וזה שאמר פרעה כל הבן הילוד כו' כי פרעה אמר לי יאורי דהיינו שהיאור היה לו לאלקות והקליפה אין כח בידה להיותה יונקת מהקדושה רק מצד הנוקבא של הקדושה כי הקליפה נקרא גם כן בשם נוקבא אבל מצד דוכרא אין לה רשות כלל וכלל לנגוע ולינק והיה פרעה רוצה להכריח חלילה להיות יונק מצד דוכרא ואמר כל הבן הילוד דהיינו צד דוכרא היה רוצה לכפות ולהכניע חלילה וזהו היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון דהיינו צד הנקבות משם הוא מקום חיותו:

 

ספר ליקוטי הלכות - הלכות פסח הלכה ג

ועל - כן גזרו, "כל הבן הילוד היארה תשליכהו"... "וכל הבת תחיון", כי הבת היא בחינת דעת שאינו מישב... וזהו בחינת מה שאמרו מצרים, נתחכם למושיען של ישראל לדונו במים וכו', כי עקר התגברותם היה למושיען של ישראל, שהוא משה רבנו, בחינת צדיק הדור אשר ממנו תוצאות הרוח, כי הם רצו לבלע... את הרוח חיים של הצדיק הדור, בחינת משה, אבל באמת משה רבנו היה כלו טוב, בחינת ותרא אותו כי טוב הוא, ומבאר במאמר הנ"ל שהצדיק שהוא בבחינה זו, בחינת כלו טוב, שאין בו שום רע מהארבעה יסודות, הוא יכול לירד לתוך הצנור של הרשע לקלקלו ולהכניעו ולהשפילו ואינו מתירא ממנו כלל... וזה בחינת מה שהיה מכרח משה רבנו, עליו השלום, להיות בתוך יאור מצרים, ודיקא בת פרעה הוציאה אותו משם וקראה אותו משה "כי מן המים משיתיהו", ונתגדל בבית פרעה דיקא, כל זה מורה על תקף הכח של משה רבנו שהיה כלו טוב, שעל - ידי זה היה יכול להכניע את פרעה ומצרים להוציא את בני ישראל משם

...

וזה מרמז במה שתכף אחר לדתו השלך לתוך יאור מצרים, לרמז שמשה רבנו שהוא כלו טוב כנ"ל, הוא יכול לירד לתוך היאור מצרים, שהם בחינת מצולת ים שרוצים לבלע את ישראל ואין מי שיוכל להוציא ישראל משם כי אם זה הצדיק שיכול לירד לתוך יאור מצרים כמו משה, כי הוא יכול לירד לתוך תקף הרע שלהם ולהכניעם ולהשפילם ולהוציא ישראל משם, כי הוא כלו טוב כנ"ל, ומחמת שתכף שנכנס משה לתוך יאור מצרים, שהוא בחינת הרע שלהם, תכף נכנע ונשבר ונתבטל הרע לגבי הטוב, על - כן תכף נתגירה בת פרעה ויצא טהור מטמא, שמתוך תקף טמאת פרעה בעצמו, משם דיקא נתהפך ויצאה בת פרעה ונתגירה והיא דיקא הוציאה את משה, כי הרע נתבטל לגבי הטוב, ועל - ידי זה יצא כל הטוב שהיה בלוע בהם בבחינת חיל בלע ויקיאנו.

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]