נושאים

שלח - המעפילים

במבט ראשון נראית ההעפלה אל ראש ההר, בניגוד לדעתו של משה רבינו, כמעשה פסול. אולם מסתבר שתורת החסידות ראתה במעשה זה מעשה של תשובה עמוקה, של מסירות נפש, ומעשה שביסודו הוא מעשה שהתקבל על ידי ה'. הראיה לקבלה הזו היא פרשת נסכים וחלה המוזכרת מיד לאחר מכן.

 

ספר במדבר פרק יד

(לט) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:

 

ספר שם משמואל פרשת שלח - שנת תרע"ב

ויובן עוד שכאשר נודע להם שכעס הש"י עליהם כמ"ש וידבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל ויתאבלו העם מאוד, ומכלל שעד כה חשבו שלא יחר אף הש"י בם, כי הם לא חשבו זה למרידה וכנ"ל שחשבו שנשתנה הענין מחמת שמשה לא יכנס עמהם לארץ כנ"ל, וכאשר שמעו שחטאו ושיהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם [שבודאי כ"ז ממאמר משה כמ"ש אח"כ וידבר וגו'], הבינו כי יהושע וכלב צדקו במאמרם אם חפץ בנו כנ"ל שהיו מעוררים מדת הרצון

 

ספר שם משמואל פרשת קרח - שנת תרע"ט

והנה ישראל עשו תשובה שלמה כמ"ש (במדבר י"ד) ויתאבלו העם מאד וגו' ויעפילו לעלות אל ראש ההר, אף שהיו יודעים שהולכים למות ביד העמלקי והכנעני כמו שהתרה בהם משה, לא השגיחו על עצמם מחמת מרירות לבם ומוטב הי' להם שינגפו לפני אויביהם כדי לכפר את חטאתם אלא שהי' גז"ד שיש עמו שבועה ע"כ לא נתקבלו. ומ"מ אף מחשבה טובה והרהור תשובה אינו אובד ח"ו, מה גם תשובה שלמה כזו. ולא עוד אלא שזכו להתנחם מפי הקב"ה כבתנדב"א (פ' כ"ט) שאמר הקב"ה למשה עניים הללו כבר יצא לבם לך ונחמם בדברי תורה פרשת נסכים ופרשת חלה. (תנדבא"ר פרק כט: "בא וראה מה עשו ישראל ומה הוציאו בשפתותיהם ואח"כ היו מבקשים לעלות אל הארץ שנאמר וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו מה כתיב בתריה ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח וגו' ויעפילו לעלות אל ראש ההר וגו' וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה מיד חזרו וישבו באבל כבראשונה שנאמר (שם) ויתאבלו העם מאד... באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם אמר משה לפניו רבש"ע במה ארצה אותם אמר ליה הקב"ה למשה לך ומרצה אותם בדברי תורה שנאמר (שם טו) ואמרת אליהם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וגו'")

 

ספר שם משמואל פרשת שלח - שנת תר"ע

ולפי האמור יובן מה שפרשת נסכים נאמרה אחר פרשת המרגלים, שישראל זכו לכך מחמת מסירת נפשם שהיתה להם אחר שילוח המרגלים שהתודעו שחטאו כמ"ש ויתאבלו העם מאד

 

(מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ:

 

ספר שם משמואל פרשת וזאת הברכה - לקוטים מלפני שנת עת"ר

וע"כ כשהגיד להם משה ענשם נתודעו שהחטיאו המטרה, ולא כן הי' רצון הש"י, וממילא הבינו שרצון הש"י הי' שיעלו במסירת הנפש, ואז אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ולא אמרו כי פשענו, כי באמת לא הי' כאן שום פשע חלילה, והתנצלותם היתה שהיו רק שוגגין כי חטא הוא שוגג, שהיו סבורין שזהו רצון ה', ומאחר שהתודעו שרצון הש"י שיעלו במסירת הנפש היו חפצים למסור נפשם, וע"כ לא היו משגיחים בדברי משה שהתרה בהם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, שחשבו אולי אמר כן בכדי שיעלו במסירת הנפש. כענין בחנני' מישאל ועזרי' שאמר להם יחזקאל בבואם לשאול לפניו אם יעמוד לחם ה' במסירת נפשם לכבשן האש, והשיב להם חי אני אם אדרש להם למען ימסרו נפשם שלא ע"מ לעשות להם נס, וכ"כ חשבו במאמר משה אולי כוונתו שימסרו נפשם ע"מ שלא לעשות להם נס, וזה יהי' תיקון על חטאם

 

ספר שם משמואל פרשת שלח - שנת תרע"ב

וכאשר שמעו שחטאו ושיהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם [שבודאי כ"ז ממאמר משה כמ"ש אח"כ וידבר וגו'], הבינו כי יהושע וכלב צדקו במאמרם אם חפץ בנו כנ"ל שהיו מעוררים מדת הרצון, ע"כ חשבו לתקן זה באמרם הננו ועלינו ואח"כ ויעפילו לעלות וגו', אף ששוב לא הי' להם חשבון ודעת לנצח אעפ"כ חשבו לעשות רצון הש"י שחשבו שכן הוא רצון הש"י, וכמו שאמרו ז"ל (חגיגה ט"ו.) באחר ששמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והכוונה היתה שאעפ"כ ידחוק ויכנס בתשובתו, וכן חשבו הם. ובזה חשבו לעורר מדת הרצון כנ"ל, אך הי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע:

 

ספר פרי צדיק פרשת שלח - אות יג

ובגמרא (שבת פ"ט.) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר קשרים לאותיות וכו' אמר לו היה לך לעזרני מיד אמר לו ועתה יגדל נא וגו'... הענין מה שאמר הלשון קושר כתרים, היינו כח בחינת תורה שבעל פה כמו שמצינו (מנחות כ"ט ע"ב) כלשון זה אמר לו מי מעכב וכו' אדם אחד וכו' שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. וכן מצינו בגמרא (מגילה כ"ח ע"ב) ודאשתמש בתגא וכו' במי ששונה הלכות כתרה של תורה. דכתרים, היינו הלכות בחינת תורה שבעל פה. וזה הפירוש אמר לו היה לך לעזרני שזה הוא כח תורה שבעל פה כביכול בא והאיר לי כי לא בשמים הוא כמשל הסומא והפקח (במ"ר בהעלותך) מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדנ"י שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ופסוק זה נכתב בתורה אחר חטא המרגלים ואמר לו ועתה ואין ועתה אלא תשובה (כמו שאמרו ב"ר פ' כ"א) שבודאי יעשו תשובה וכמו שאמרו באמת תיכף הננו ועלינו וגו' רק הגזירה לא נתבטל מפני שהיה גזר דין שיש עמו שבועה (כמו שאמרו ר"ה י"ח.) ועל ידי זה יגדל נא כח אדנ"י שיתפשט ויתרבה כח השם א"ד שהוא בחינת תורה שבעל פה שנצרך התורה שבעל פה... וזה כאשר דברת לאמור דבור... מורה על בחינת תורה שבכתב כמו שאמרו בגמרא (מכות י"א.) ואמירה הוא בחינת תורה שבעל פה... ועל זה נאמר ועתה יגדל נא כח אדנ"י שאחר תשובה יתרבי חילא כח תורה שבעל פה כאשר דבר"ת לאמו"ר שיהיה כח תורה שבעל פה כעין כח תורה שבכתב... ונכתב הפסוק הזה בענין נסיון המרגלים... ובגמרא נאמר הלשון מיד אמר לו ועתה יגדל שכיון שאמר לו השם יתברך היה לך לעזרני בענין תורה שבעל פה שהיה קושר כתרים וכו' כנ"ל מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדני שמן הסתם אמר לו משה רבינו אז תיכף יגדל נא כח אדנ"י שיתרבי חילא, היינו כח תורה שבעל פה רק הפסוק נכתב אחר כך במרגלים וכאמור.

 

(מא) וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהֹוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח:

 

ספר צדקת הצדיק - אות מו

לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ' ט"ז). ועל דבר זה ידוו וכו' כי העובר על דעת סופרים נקרא רשע כמו שאמרו ביבמות (כ'.) אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פ"ו ע"ב) כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח אשר כבר האמינו בדברי משה ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו' אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא:

ועיין בזוהר (ח"ג ק"ס.) המליץ כל ענין מרגלים על התורה והיה העונש שלא ישיגוה, ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) חוצפתא מלכותא בלי תגא [ולמדוה מבלעם שאחר כך הסכים השם יתברך. כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא, ולכך ידע סוד זה] פירוש כידוע מלכות הוא כנסת ישראל וכתר הוא שורש רצון השם יתברך ורצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים. והתקרבות כנסת ישראל מעצמם.

והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו] ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא:

 

(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

 

ספר שם משמואל פרשת וזאת הברכה - לקוטים מלפני שנת עת"ר

ואף שמשה התרה בם שלא לעלות לא השגיחו ועלו, ונראה שרצו לתקן מה שקלקלו מתחילה שלא היתה להם מסירת הנפש רצו עתה למסור את נפשם ועל מנת כן הלכו שאם לא יחפוץ בהם ה' שיהרגו כולם. אבל באמת גם זה נחשב להם לחטא שמאחר שמשה הזהירם שלא לעלות הי' להם לבטל דעתם מפני הציווי של משה, אף שלפי דעתם מצוה גדולה עשו שהרי מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. ובאמת שוה הי' נסיון גדול להם, שהיו דור דעה וכל מעשיהם בדעת שלימה ואעפי"כ יבטלו לגמרי דעתם, שהי' נחשב כמו שמבטלים את כל מהותם, ולא עמדו בנסיון זה ונחשב להם לחטא עד שנאמר עליהם (דברים א' מ"ג) ותמרו את פי ה' ותזידו וגו', ותיכף נענשו וירד העמלקי והכנעני וגו'. אך מ"מ את חלק מסירת הנפש שהי' להם והרצון הטוב שהי' להם במעשה זה לא אבד מהם, ואפי' מחשבה והרהור טוב שבאדם אינם הולכים לאיבוד, ואחר שקבלו את ענשם למרק את צד החטא שבמעשה זה שוב נשאר צד הטוב שבו נקי ומלובן, וע"ז נאמר כי כבר רצה האלקים את מעשיך, כעין (ישעי' מ' ב') כי נרצה עונה, ומסירת הנפש שלהם אולי היתה באמת סיוע לביאת ישראל לארץ שהיתה צריכה להיות ע"י מסירת הנפש דוקא כמו שכתבנו במאמר הקודם, שבאמת תקנו בצד מה את החטא הקדום, ואף שהם בעצמם לא זכו לזה, מפני שהי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, הניחו זכותם לבניהם אחריהם, ולא היו צריכין עוד לנסיון זה, וזה שאמר במדרש הנ"ל כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ:

 

ספר פרי צדיק פרשת ואתחנן - אות א

אך הענין על פי שאמרו (כתובות קי"א.) שש שבועות הללו למה וכו' ושלא ידחקו את הקץ ופירש רש"י שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, והיינו שיש שהיה כח בידם להרבות בתפלה והיו פועלים בתפלתם לקרב את הקץ כעין שמצינו בר"ח ובניו (ב"מ פ"ה ע"ב) ועל זה היה השבועה שלא ידחקו את הקץ. וכן הפירוש כאן רב לך בידי לעולם הבא, היינו בעד דבר זה שלא תפציר בתפלה, כי אם היה מפציר בתפלה היה כח ביד משה רבינו לפעול בתפלתו לבטל הגזירה אבל רצון השם יתברך היה שישאר משה רבינו ע"ה בחוץ לארץ כדי שעל ידי זה יכניס גם דור המדבר לעתיד כמו שנאמר ויתא ראשי עם וגו' וכמו שאמרו (מ"ר חקת) תהא בצידן ותבא עמהם. וזה שאמר רב לך בידי לעולם הבא לא בעד שכר המצות רק בעד זה שלא תרבה בתפלה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה כיון שכן הוא רצוני. וכן המכוון בהשבועות שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות העולם ולכאורה למה צריך שבועה על זה כיון שלא יהיה הזמן והרצון מהשם יתברך בודאי לא יהיה בכחם לעשות מאומה וכמו שמצינו שנאמר אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו'. אך הפירוש שלא יעלו בחומה, היינו אף שיעלה על דעתם שהם ראוים לגאולה וכמו שאמרו (פסחים פ"ז.) אני חומה זו תורה וכו', וכן נדרש (שהש"ר פ' ח') אם חומה הוא זה אברהם וכו' אם מעמיד הוא דברים כחומה וכו' אני חומה וכו' ואעמיד מעשים טובים כחומה. וזהו שלא יעלו בחומה שלא ירצו דוקא לעלות בכח החומה אפילו כשיראו שהם ראוים ויש להם תורה ומעשים טובים כחומה על זה היתה השבועה שלא יעלו בחומה. ושלא ימרדו באומות העולם, היינו גם כן כשיראו שכבר גדלה רשעת הגוים עד שראוים להגאל על ידי זה על זה בא השבועה שכיון שהקץ לא נגלה וכל זמן שלא עלה ברצונו אין אתנו יודע אם ראוים לגאולה מצידם כנ"ל. וכן אם נתמלא סאתם של האומות העולם שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות עד שעת שילוחה (כמ"ש סוטה ט'.):

 

ספר פרי צדיק פרשת עקב - אות יט

מה שאין כן אחר שיצאו ממצרים זכו שאף שעשו חטאים מכל מקום ממרים הייתם עם ה', היינו שהשם יתברך לא נשכח מאתם לגמרי אפילו בשעת העבירה על דרך מה שנאמר בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה. וכן אמר אחר כך ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, היינו מפני שהוא משה רבינו ע"ה היה המורה והרב שלהם והוא היה שורש בחינת הדעת והכניס בהם גם כן בחינת הדעת ולכן נקרא דור המדבר דור דעה וזה הפירוש מיום דעתי אתכם. והועיל על כל פנים שאף כשהייתם ממרים היו עם ה' שלא נשכח ה' מהם. וכן הוא הענין שנזכר עליו ולא האמנתם לו, היינו מה שאמרו הננו ועלינו שהיו ממרים שהרי משה אמר להם אל תעלו כי אין ה' בקרבכם וגו'. אך לפי דעתם היו סוברין שכיון שעושים תשובה ורוצים לעלות יתרצה להם השם יתברך ויהיה עמהם. וזהו מה שאמר ממרים הייתם עם ה'. וכן דוד המלך ע"ה בשעה שעשה אותו מעשה דבת שבע לא עלה על לבו כלל שהוא חטא וכמו שאמרו (סנהדרין ק"ז.) ראויה היתה בת שבע לדוד וכו' אלא שאכלה פגה. ואף שאמר בחנני ה' ונסני וגילה לו השם יתברך שיהיה ענין הנסיון בזה לא עלה על לבו שזה נסיון. ואף שאחר כך ששמע מהנביא אתה האיש וכן אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' וגו' וידע שהוא חטא אמר גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי שבשעת החטא גם כן לא נסתר השם יתברך מנגד עיני והיה עם ה' ובטוח הוא שיהיה והוא יישר ארחותיך שהשם יתברך יתקן דרכיו ואף אחר שנאמר לו קבל עליך יסורין כמו שאמרו בגמרא (שם) אמר שבטך ומשענתך המה ינחמוני שמהשבט יהיה לו משענת שיזכה אחר כך למשענת וזה המה ינחמוני:

 

(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶם:

(מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:

 

ספר הנהגות צדיקים - הנהגות ישרות מרבי אברהם מסלאנים

מח. להיות נזהר שלא יהיה מאותן שעליהם נאמר ויעפילו לעלות, כ"א כפי כחו ומוחו לפי העת ולפי הרצון השי"ת:

 

(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:

 

ספר שם משמואל פרשת שלח - שנת תרע"ב

אך להנ"ל יש לומר דהנה בתרגום אם רעוא בנו, שהוא לשון רצון, וידוע שרצון הוא למעלה מן השכל והטעם כמו שאמרו אין טעם לרצון, וחידשו הם לומר עוד טעם שיהי' מספיק אפי' לפי שיטתם, והיינו כי ידוע שהבחירה בישראל היא למעלה מן הטעם, וכמ"ש המהר"ל שע"כ לא נאמר באברהם קודם המאמר אליו לך לך שהי' אברהם צדיק, שא"כ הי' במשמע שהבחירה בו היתה בשביל צדקתו, ואם ח"ו בטלה דבר בטלה האהבה, לזה לא הקדים הכתוב כלום, להורות שהבחירה בו היתה למעלה מהטעם. וזאת היתה טענת יהושע וכלב כי אפי' יהיבנא לכו שיטתייכו, מ"מ מחמת חפץ ה' שהוא רצון למעלה מהטעם יביא אותנו אל הארץ הזאת ואז אין שום קטרוג כמובן. וא"כ אם אנו עולים, אף שהעלי' איננה לפי השכל והטעם, רק מחמת שמירת מצות הש"י בתמימות, בזה עצמו נעורר גם למעלה מדת הרצון למעלה מהטעם, ואף גם אם אנו בלתי ראויים ח"ו, הלוא אין טעם לרצון, אך בה' אל תמרודו ואז יתנהג בנו במדת הרצון:

 

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]