נושאים

המגיד ממזריטש לפרשת מסעי - אלה מסעי

המגיד ממזריטש לפרשת מסעי - מסעות

 

תורת המגיד במדבר פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים [לג, א]. הרב הקדוש המפורסם מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר, שכל המסעות שנסעו ישראל והכל עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ועפ"י הענן, ובמקום שחנו ישראל שם נפלו אותיות הקדושות בשבירה. וכשחנו שם ישראל נתקן שם, וכשנסע הענן משם אז נסעו בני ישראל, למשל ויחנו בדפקה (לקמן לג, יב) או ברסה (לקמן לג, כא) שם נפלו אותיות דפקה או אותיות רסה בשבירה, וכשחנו ישראל שם, נתקנו שם אלו האותיות ונכתב בתורה ויחנו בדפקה או ברסה, או בשאר מסעות, וזהו תקנתם של האותיות. ולפעמים היו מתקנים אלו האותיות שנפלו בשבירה ונעשה צירוף אחר, וזה נקרא מוסבות שם, הנזכר במסעות, עכ"ד ודפח"ח.

(אורח לחיים, בשלח)

 

עבודת ישראל במדבר פרשת מסעי

והנה אדומ"ו הגאון מוהד"ב זלה"ה אמר כי כל המסעות שנסעו ישראל העיקר היה לתקן כל המקומות ולהגביה הניצוצין קדישין מהם, ולכן נכתבו בתורה שמות המסעות והמקומות אשר תקנום בתקנה. וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', שמשה כתב כל מה שהוציאו ניצוצין קדישין במסעיהם שנסעו, ושנסעו על פי ה' ולא נסעו במקום אחד זולת שהוצרכו לתקן, וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם, ודברי פי חכם חן:

והנה פרשה הזאת נקראת תמיד בין המצרים שהם נחשבים כ"א יום כמו שפירש רש"י (איכה א, ג), וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות לתקן הכל ולעבוד את ה'. הגם שהזמן גרמא להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה', עם כל זה יש לחזק את עצמו ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפילה בשמחה, בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות. ולהבין זה על פי משל ומליצה, מדרך מלך בשר ודם שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה וגם מנגנים בתוף ומחול וכנור ועוגב, ובודאי כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה אין מן הצורך לו אל המשוררים והמנעימים בקולי קולות כי בלאו הכי יש לו שמחת לב, אכן כאשר לפעמים בא עת עצב ויגון ממקרה אשר הקרהו, אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם לשמח לבבו ולהצהיל פנים. וכן הנמשל ודוגמא כביכול אל קדושתו יתברך, שבודאי משרתיו ברקיע מנעימים לו ומקלסים שמו, רק בזמן שבית המקדש חרב יש עצב בבתי בראי, אז צריכים מי אשר ה' בלבו להתחזק ולכנוס אל בתי גוואי ולהפשיט עצמו מכל מיני עצבות ולשמח כבוד המלך ולומר לפניו אתה מלכנו מעולם וגם עכשיו ותמלוך לעולם ועד והכל כאין נגדך, ועלו מושיעים בהר ציון ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה:

וכבר הקדים לנו אדומו"ר ז"ל הנ"ל רמז בפסוק (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים, דהיינו כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר דוקא בימים אלו בין המצרים. למשל כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת אשר לא כל איש ואיש יכול לבוא פנימה, מה שאין כן אם השר עובר בשוקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שועת כל הקוראים בשמו. וכן הנמשל לדעת כי בזמן הזה כי כצפור נודדת מקנה וגו' (משלי כז, ח), לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם והוא עונה אליהם, עכ"ל:

ועיקר הענין להתחזק ולאמץ את לבבו בעתים הללו לבלתי יפול ברשת ההתרשלות מעבוד ה' חלילה, ואפילו בתשעה באב שהוא חושך למראה עין, הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם:

 

תורת המגיד נ"ך משלי

מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ [כ, כד]. כי באמת מה שהצדיק אזיל מדוך לדוך. ומבואר בתיקונים (א ב) דאתתרך בתר קוב"ה ושכינתיה ומה שנוסעים ממקום למקום הוא משום שאחרי ה' ילך ודיו לעבד וכו'. וענין הדבר שכל הדברים שצריכין העלאה אין אדם נוגע מה שמוכן לחברו, כי באמת כל אחד עובד ה' לפום מה דמשער בלבו, וזה נקרא מ"ט שערים כללות כולם, וכל דבר צריך ליכנס בשער שלו ולא בשער אחר, נמצא אין אחד יכול ליכנס בשער שלו מה שמוכן לחברו, לפי שיעוריה דיליה, ולפיכך לפעמים צריך לטלטל משער לשער, כי שם יעלה דבר הצריך להעלות בשער שלו, וזהו הקדוש ברוך הוא מסבב אותו שם, וזהו מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהלים לז, כג), ר"ל הקדוש ברוך הוא חפץ כדרכו של עצמו כביכול, כי האדם בלתי מתבונן ויודע בלתי הקדוש ברוך הוא בעצמו חפץ שיתעלו הדברים, נמצא זה נוסע והקב"ה עשה מה שחפץ, דהיינו דרכו של עצמו כביכול, והטעם כי יפול לא יוטל ע"י אחר, ר"ל לא יוקש ולא יתנשא, כי אם ע"י השער שלו, וזהו דאזיל בתר קוב"ה ושכינתיה ויובן.

...

ונחזור לענין שהאדם נוסע ממקום למקום להעלות משם דברים הנוגעים אליו שהיה בחשכות, ועל ידו עולים, והוא ענין הדלקת נרות שהיו בבית המקדש שהיו מדליקין בחשכות ומאירים, וזה צריך להעלות עד שתכלה רגל מן השוק, ויובן לע"ל ומלאה הארץ דעה וכו'. ולא יצטרכו לזה רק כאשר היה בימי שלמה איש תחת גפנו וכו' דקיימא סיהרא אשלמותא ולא היה חסרון, כדכתיב (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, אמנם אף על גב דכתיב (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן שאמרו רז"ל (ויק"ר לד, י) יותר ממה שבעל הבית עושה עם עני, עני עושה עם בעל הבית, נמצא באמרו עני הוא משפיע לבעה"ב, ובעה"ב מקבל. ואילו היה האדם מבין זה לאמיתו היה רודף אחר העני לתת לו, כי הוא מקבל ממנו יותר. אמנם הדבר הזה שיבחין ענין הצדקה זו היא בגלות ובשביל זה רחוקה מצדקה, כי הוא בגלות, שאין מבין זאת באמת, אבל לעתיד ומלאה הארץ דעה וידעו הכל, כי יותר העני עושה עם בעה"ב, יצאו דבר הצדקה מגלות, ואו נמצא המקבל משפיע. וזהו אור הלבנה שהוא מקבל, כי כל מקבל הוא ענין הלבנה והנותן הוא אור החמה, ואז יהיה הלבנה המקבל כאור החמה, כי ידע שהוא משפיע לו יותר, כמאמר רז"ל, ונמצא אשת חיל עטרת בעלה כענין האמור, כי יותר ממה וכו' וכל התקרבות להקב"ה אי אפשר בלתי צדקה, כדכתיב בכל מאודך. ודייק בכל מאודך ולא מקצתו.

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]