נושאים

אור המאיר לפרשת פנחס - אבינו מת במדבר

אור המאיר לפרשת פינחס - אבינו מת במדבר

 

בפסוק אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה, הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היה לו, למה יגרע שם אבינו, ויקרב משה את משפטן לפני ה', ויאמר ה' אל משה, כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ג ה), להיות הכלל מונח בידינו, שכללות סיפור התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן, ומוכרח לומר שטענות בנות צלפחד ישנם גם כן בעבר והוה ועתיד, ואם כן איך יכול האדם להמציא, דברי החכמניות ודרשניות בעצמותו, הנוגע לעבודתו יתברך,

והנראה בהקדם נעים זמירות ישראל (תהילים פט, ב) משכיל לאיתן האזרחי... והכוונה, להורות עיקר עבודת האדם, איזה עבודה שבלב זו תפלה, העומדת לנו עתה במקום הקרבנות... להוציא דבור לפני אלהים בשלימות, לדבק פנימיות מחשבתו, ותנועות איבריו אל האותיות היוצאים מפיו, במלוי הארה עליונה מקדימת המחשבה, וכתיב (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, ונודע פרטי אותיות, נקראים אבנים, ואם מצרפם ומחברם יחד אחד אל אחד, יחדיו ידבקו, בצירופי תיבות, נקראים בתים

ואיתא בתיקונים (תיקון יא כו, ב), ונהר יחרב ויבש (ישעיה יט, ה), ודרש יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני, ונראה לרמז בדבריו הקדושים, שקאי על המחשבה ובחינת הדבור, המורים שתי ההי"ן, בית ראשון ובית שני, בית ראשון אות ה' ראשונה משם הוי"ה ברוך הוא, ובית שני אות ה' אחרונה מלכות בחינת הדיבור, וצריך איש הנלבב, בהוציא דיבור לפני אלהים, לצרף שם הוי"ה ברוך הוא, באמצעות דיבורו, כמו שדברנו מזה כמה פעמים, ואם אין מחשבתו דבוקה לאותיות היוצאים מפיו, אזי האותיות המה חרבים ויבישים מכל טוב, ואינם פורחים לעילא, כי כלל זה נקוט בידך, והוא כלל גדול לתורה ולתפלה, רעיונותיו ומחשבותיו הטהורים שחושב איך להוציא הדבור, הן המה החיות של האותיות, ואם לאו כמתים נחשבו, בלא חיות כלל,

ולכן תנו לב להתבונן מה החטא גורם, באם מחשבותיו משוטטים בתערובות חצונים מהבלי עולם, כאשר עינינו רואות רובן דעלמא, אפילו בשעת תורה ותפלה, מחשבותיהם טרודים ובהולים, לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, ומאת ה' שכוח לוח לבם, ואינם זוכרים אם עומדים בבית או בחוץ, והרגל לשונם נקטו, ואוי לאותה בושה וכלימה, מתי יעוררו משנתם, כי יכול להיות שישנו שינת עולם, כל ימיהם החרוצים על פני אדמה, ולכן בעצה יגיד הכתוב, בחכמה יבנה בית

ועל כן מה מאוד צריך איש הישראלי, הרוצה לגשת אל עבודת הקודש פנימה, להתפלל לפניו יתברך, להתבונן בפנימיות מחשבותיו, טרם בואו אל בחינת הדבור, כמה רעות גורם בהוצאות אותיות יבישות מפיו, ואז אין רשומו ניכר, לא למעלה ולא למטה, ותועלתו נכזבה לפעול כלום, כי תורתו וגם תפלתו תועבה, והטה למשל אזנך, אם רוצה האדם לומר תיבת אדון, ידמה בנפשו כאלו אות א עומד במקום אחד, ואות ד במקום אחר, ואות ו גם כן במקום הרחק, מאוד ואות ן במקום אחר, מפורדים ומפוזרים, והוא רוצה ללקטם ולצרפם יחד, אחד אל אחד יחדיו ידבקו, כמו הבונה בית אבנים, צריך לחפש וללקט תחלה אבנים מהרבה מקומות, ואם יראה הרואה, שאין האבנים דומים זה לזה, אזי משוה ומחליק עד שיהיה העקוב למישור, ולפעמים צריך להשליך איזה אבן, וליקח אבן אחר תחתיו, להיותם שוים בדומה אחד, בכמות ואיכות, בכדי שלא יפריד בין הדבקים, ועתה תחזה לקחת מוסר השכל, אם לבנין הגשמי שאין בנינו בנין עולם, מעשהו בחריצות וזריזות ותחבולות רב, פשיטא וקל וחומר, בבנין עולם, היינו כשבונה בתים בתורה ותפלה, שגם שניהם חיי עולם וחיי שעה

ומעתה תשכיל לדעת דברי קודש התיקונים, ורזא דמלה, ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני, כי בודאי אם בסוד מחשבתו יחרב, בלא לחלוחית הארה, יבוש ודאי בבית שני, בחינת הדיבור, האותיות המה יבישים מכל טוב, ואינם פורחים לעילא, כמבואר, ומאומה אין בידו.

...

ומעתה תשכיל לדעת, שטענו בנות צלפחד שישנה תמיד בכל אדם ובכל זמן, אבינו מת במדבר, ואיתא בזוהר (ח"ג ר"ה, ב) בדברי הינוקא, אבינו, הא טעמא לעילא, אריך מלה ומשיך לה, אי חסידין קדישין, כמה משיכו דצערא במקרי אבינו, לית צערא, ולית כאיבא דרוחא ונפשא, אלא כד קראן הכי, אבינו, בכאיבא מלבא, מת במדבר, וכי אחרינין לא מיתו במדברא, דהכא רשים ליה, ואמר דאיהו מת במדבר, והא אלף ורבבן מיתו במדברא, אלא כמה בני נשא ערטלאין על דא, מנהון אמרו דההוא מקושש עצים הוי, דכתיב כי בחטאו מת, ומנהון אמרי הכי, ומנהון אמרין הכי וכו', אבל טענה דאטעינו אינון בנתן, דמית במדברא, איהו הוה צלפחד, ומגו דלא הוה ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות, לא הוה נשיא והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה וגו', בגין דחב במדבר במלולא ממש וגו', אמר ההוא ינוקא, אהדרנא למלין קדמאין, אבינו מת במדבר אבינו האי טעמא, דמי לנחש תלייא על קדליה, ומשיך זנביה בפומיה, בטעמא, ההוא דאתמשך עליה לעילא, מת במדבר, במלולא דפומיה... נשמע מדברי קודש הזוהר, שקורא לבחינת הדיבור מדבר, וגם הפרש ושנוי יש שקונה שלימות באמצעות דיבורו הטוב, ולהיפך אם אינו שומר פיו ולשונו, מת בדיבורו, ע"ש לעניינו,

ולפי עניינינו יתפרש הענין, אבינו מת במדבר, עת בא דיבורו להוציא לפני אלהים בתורה ותפלה, לא די שלא החיה את נפשו, לקנות שלימותא כנזכר בפתיחת דברינו, אדם השלם במדותיו ובעובדותיו הטובים, הם המוסיפים לו כח ועוז באמצע תורתו ותפלתו, וגרונו נעשה כמעין המתגבר, אלא עוד זאת, מת במדבר, במלולא דפומיה להוציא אותיות ריקנים ויבישים מכל טוב, כנזכר דברי התיקונים, ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני, וגמרו בדבריהם, מה הגורם ככה שנפל הנופל ומת, בבחינת הדיבור, ונתנו טעם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על הוי"ה, כלומר שיצא מכלל עדה הקדושה, הנועדים יומם ולילה כל מגמת נפשם בתורה ותפלה, לקשור הדיבור לקדימת המחשבה בקשר אמיץ וחזק, בכדי שתבנה ותכונן צירוף שם הוי"ה ברוך הוא, באמצעות הדיבור כמבואר לנו כמה פעמים, אשר בזה תולה במעשהו בחוץ, בעובדותיו הטובים לעשותם בהתקשרות ודביקות הבורא, וכיון שיצא מכלל העדה הנועדים, לצרף צירוף שם הוי"ה ב"ה, בחטאו מת לעת בא דיבורו בתורה ותפלה... ולזה רמזו, למה יגרע שם אבינו, ולכאורה יש לדקדק, מהראוי לומר נחלת אבינו, אשר כל עצמם באו בהלכות טוען ונטען עבור נחלת אביהם, וכלפי דברינו יתפרש שפיר, למה יגרע שם אבינו, שם ממש, מוסב על צירוף שם הוי"ה, שהיה ראוי שתבנה ותכונן באמצעות הדיבור, עתה שמת במדבר, יגרע שם הוי"ה מאבינו ודאי, ולזה כאב לבם של חכמניות, לשאול לפני משה רבינו, תנה לנו אחוזה, לנו דייקא, שיהיה להם אחיזה בהוי"ה ברוך הוא, ולא יגרע מהם, וכדברי הינוקא אי חסידין קדושין כמה משיכו דצערא במקרי אבינו מת לית צערא ולית כאיבא דרוחא ונפשא אלא כד קראין הכי אבינו בכאיבא מלבא מת במדבר ואין תבונה בו להחיות נפשו בדיבור, אם כן תורתו וגם תפלתו תועבה, ומאומה אין בידו להיות רשימו ניכר למעלה, ולמטה בדיבורים פחותים בלי לחלוחית הארה, מה כתיב ויקרב משה את משפטן לפני הוי"ה, ונתעוררו חז"ל (סנהדרין ח, א), ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, והכוונה להיות שהרגישו מה החטא גורם, בנעדר שמירת הלשון וטהרת המחשבה בפרטי העובדות, אזי נעשה מת בדיבור, ולכן זכו וטהרו את עצמם בבית ובחוץ לעשות, הכל בהתקשרות ודביקות הבורא ברוך הוא, וזאת הגורמת הערכות מחשבות טהורות וקדושות, להוציא דיבור לפני אלהים, ונעשה צירוף שם הוי"ה ברוך הוא, ולזה בא הרמז, ויקרב משה את משפטן לפני הוי"ה, דייקא... ולזה בא הרמז, כן בנות צלפחד דוברות, ותרגום יאות בנת צלפחד ממללן, וקנו שלימות בעצמותם, להוציא דיבורים נאים בצירופים טהורים וקדושים, עד שזכו לעשות צירוף פרשה בתורה באמצעות דיבוריהם, ודו"ק ותבין הענין:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]