נושאים

אור המאיר לפרשת האזינו - שמנת עבית

אור המאיר לפרשת האזינו - שמנת עבית

 

וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטש אלוה עשהו (דברים לב, טו), הכונה לעורר לבות בני אדם, איך לדבק פנימיות מחשבתם לרוממות אלהותו, אפילו לעת האוכל את לחמו, ופרטי מאכל שלחנו, כי באמת אין לך שום תענוג בעולם, אפילו מתענוגות בני אדם, שאין להם שורש למעלה בעולמות העלונים, וככה נתפשט להנבראים, להשיג במושכלות באמצעות הגשמיות, וחובת גברא לדרוש אחדותו ויחודו יתברך, באמצעות תענוגים הגשמיים, לשים את לבו ורוחו ונפשו, לבלתי יתענג את בשרו מבחינת התענוגים, כי אם ימצא מקום לה', למה ברא פרטי תענוגים אלו בעולם, הלא כולם בחכמה עשה, וכל פעל ה' למענהו, הכל בשביל קילוסו ושבחו,

וכן בהקרה לפניו איזה שמחה, אל יקל את ראשו לצאת מגבול הקדושה, כי שם הנחש הוא היצר הרע מצויה להקל את ראשו, כנרמז למעלה כי בשמחה תצאו ח"ו, חוץ לגבול לקלות ראש, אמנם זה נאמר מקלי הדעת, אבל אנשים המשכילים שיראת אלהים נגע על פניהם, כאשר שש לבם איזה שמחה, משיבים האמרים אל לבם, לא דבר ריק הוא בעולם, והכתוב רומז (נוסח ברכת נישואין אשר ברא ששון ושמחה, נמצינו למידים גם הששון והשמחה היתה להם בריאה ממש, הכל לתועלתו יתברך, שיעבדו בני ישראל את הקדוש ברוך הוא עמהם, ואם כן איך יתכן שישמח האדם את עצמו עם הששון והשמחה ושמחה בעצמה מה זה עושה, שאין לה שום הנאה ממנו.

ובארתי מאמרם ז"ל (כלה רבתי פ"א. סנהדרין קא, א) שהתורה חוגרת שק, ואומרת רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו כותים, והכוונה כי שמעתי מהמגיד זללה"ה, שהיה אומר, דרכים מבקשים תפקידם (איכה רבה פא, ל), כי באמת כל עילה רוצה בעילתו, לקבל הארה מלמעלה הימנה, וכל עצמה של הדרכים, נבראו בעולם בשביל הולכי דרכים, וידרך הדורך בהם תמיד, ומזה נמשך להם חיותם, ומבקשים תמיד דריסת רגלי בני אדם, שתעשה תפקודתם שנבראו בשביל זה, ודברי פי חכם חן, ומזה ידמה המשכיל לפרטי הנבראים והדוממים, וכן הענין בכנור, כל עצמו לא נתהוה רק שינגנו עליו בני אדם, אמנם עיקר הכונה שבא יבא איש נלבב ומיטב נגן, והיה כנגן המנגן ויגיע הנאה ממנו להכנור, להיות שיצא ממנו תועלת לעבודת הבורא ברוך הוא, ומשמח את האלהים ואנשים, ובזה יש עליה להכנור, ולהפך, כשמנגנים על הכינור לפני כותים, ירידה הוא להכנור, כי מה תועלת בשמחתם שנתעוררים מקול הכינור, וכל עצמה של הששון ושמחה לא נברא בעולם, כי אם לתועלת עבודת הבורא, שאיש צדיק ישמח עמה, וגורם שמחה להבורא ברוך הוא, וגם להשמחה בעצמה, לא כן אם האדם משמח את עצמו לשחוק והוללות, לעדן את בשרו, הכסיל הזה בחושך הולך ואין נוגה לו, וגם להשמחה יש צער גדול, שכל חפצה ורצונה לשמח אלהים ואנשים, ולא שהאנשים ישמחו את עצמם,

וזה הרמז שוש אשיש בה' (ישעיה סא, י), ירצה, השוש בעצמה לית לה מגרמה כלום, וזה לך האות, עינינו הרואות שאיש רשע, נוטל השוש ומשמח לקליפות עמה, ושתי רעות עושה, לו לעצמו וגם לשוש, כנזכר, לזה רמז שוש אשיש בה', אני מכניס שמחה בבחינת השוש, להיות לה שמחה ותענוג, דהיינו בשמחת מצוה לשמח אלהים ואנשים כמדובר, וככה כל פרטי התענוגים, כל עצמם ורצונם שאיש צדיק וחכם יתענג עמהם, והוא יודע מקום מוצאם במקום עליון, וישים לבו להעלותם למקום מוצאם ושורשם, והכלל, הכל תולה ועומד לערך פנימיות מחשבות אדם, לאנה פנה מחשבתו בדחילו ורחימו, לעשותם כתיקונם, הכל בעבור תיקון עליון, ואינו מרגיש מהנאת עצמו כלום, ואז כמו שעורך דביקות נפשו ועומק מחשבתו אליו יתברך, ככה מכניס הארה עליונה, באותיות לימוד תורתו ותפלתו ומעשה מצותיו, ובאיזה המעשה אשר יעשה מתענוגות בני אדם, נגררים ונמשכים אחר עומק מחשבתו הטהורה באשר הוא שם, ואז טוב לו, ולהם, לפרטי פעולותיו שנוהג בהם, יש להם שמחה שגורם להם עליה, ולהיפך גורם להם ירידה כנזכר, והכלל, פרטי הנבראים והתענוגים לית להם מגרמם כלום, כי אם ממתינין עת בואו של איש משכיל, להכניס בהם הארה בטהרת פנימיות מחשבתו, והט למשל אזניך, כנור נברא בעולם שינגנו עליו, ומחמת קולות היוצאים מהנימין יש הנאה, כי קולו ערב ונעים אל השומעים, ונתעורר שמחה בלבם, שנעשים קלים לרקד, ואם אישים משכילים, מגביהים את עצמם לרקד לקול הכנור, ישמח הכנור גם כן בשמחת הצדיק, ולהיפך אדם רשע נתעורר מקול הכנור, לדבר עבירה מניאוף וכדומה חס ושלום מקלות, אוי לו, ואוי לכנור שגרם לו ככה, כל זה מורה דלית להם מגרמם כלום, כי אם מה שאנו בני ישראל מכניסים בהם הארה כנזכר, ולזה רמזו במאמרם שהתורה חוגרת שק, ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו עכו"ם, והמה בודאי אינם מכניסים הארה לכנור, לגרום לו שמחה, ואדרבא צער הוא לו, שנתעוררו לדבר עבירה מנאוף וכדומה, וירידה לכנור...

ונחזור לענין, אשר לבחינת השמחה לית לה מגרמה כלום, כי אם כל עצמה תולה, לערך פנימיות מחשבה של המשמח עמה, ואישים פועלי און נאמר עליהם כי בשמחה תצאו, מגבול הקדושה, ואישים משכילים נרמז בכתוב, כללות היחוד, כי בשמחה תצאו, ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה (ישעיה לה, יב), וכל עצי השדה ימחאו כף, יש לרמוז בכאן בחינת היחוד של עשרה ספירות, על פי ההקדמות שזכרנו כמה פעמים, מהות עבודת אדם בעולם הזה, להעלות ולהגביה נצוצות קדושות ואותית התורה המלובשים בפרטי המדריגות, והם איברי השכינה השוכנת בהם להחיותם, על שם הכתוב (תהלים קג, ט) ומלכותו בכל משלה, ובהיות לוקחים לעצמם משם רמיזא דחכמתא לעבודת הבורא, בזה כחם יפה להוציא משם ניצוצות קדושות למקומם הרמתה, ובתנאי שכל מגמתם רק לצורך גבוה, ולא צורך עצמם, אזי גאולה יתנו לניצוצות קדושות המלובשים שם, וגם הם יצאו מבחינת גלותם של כל אחד ואחד מישראל העומד במיצר ים החכמה... כי הכל תולה בהתעוררות התחתונים, כללותם מסכימים להשפיע, מרום המעלות עד מדריגה התחתונה הכינוי בעצי השדה, ימחאו כף, משמעו לשון התחברות, כמו אלו קרעים שאין מאחין (מועד קטן כו, א), והכוונה, אפילו מדריגות התחתונים, ימחאו ויתחברו יחדיו ידבקו אל מדריגה יותר עליונה... ואז יבואו ימים המקווים לנו משומר ישראל, כמבואר לנו פירוש הפסוק (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא, ע"ש, ותוכן הדברים, ועמדו רגליו, המורים מדריגת התחתונים ונמוכים, יתעלו ויגביהו למעלה ראש, ביום ההוא עולם הנסתר, כנזכר בזוהר (ח"א קנד, ב) שדרש על פסוק (במדבר יח, כג) ועבד הלוי ע"ש, וכל זה בהתפשטות דעתן של ישראל, ויקרבו ימי משיחנו, כנזכר מאמרם (סנהדרין צח, א) זכו אחישנה, היינו לזכות עצמם אפילו מאכילה ושתיה, ופרטי תענוגות בני אדם, ימהרו ויחושו ימי משיחנו, עיין בפרשיות הקודמות.

ועתה נחזור להביאור אשר לפנינו, וישמן ישורון ויבעט, כלומר הכתוב מתמיה היתכן כזה, ואיך יעלה על הלב, וכי בשביל נערות כזה, היה תכלית הבריאה, לאכול ולשתות ולעדן בשרם בתענוגים גשמיים, ונשארים שקועים עם ראשם ורובם שם כל הימים, ומאת ה' שכוח לוח לבם, לומר מי נתן טעמים מתוקים במאכלים השינוים בטעמיהם, הלא הכל מאתו יתברך, מטעמים מתיקת התורה, אשר בה אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמא, כי אפס ותוהו בלתו, וכיון שכן, מראוי לעורר לבם בקרבם בעבותות האהבה, לעבודתו יתברך תיכף לעת האוכל, להשיג תענוגים הרוחניים מתענוגות הגשמיים, וזה עיקר רצונו יתברך בהתפשטות אורותיו הבהירים, במדריגות הנמוכים, בשביל תוספות תענוג שקבל מעם קרובו ישראל, בהיות לבבם זה להם, לדרוש אחדותו ויחודו יתברך, ומתרעם הכתוב נגד שוכחי אלהים, ומתענגים את עצמם, ולא לבחינת התענוגים שגם להם יגיע בחינת תענוגים כנזכר, וישמן ישורון ויבעט, כלומר מכיר רבונו ובועט בו, שמנת עבית כשית, ומרגיש בעצמך התחלקות טעמים מתוקים שונים זה מזה, שהכל נמשך מבחינת תענוגים העליונים, ומאת ה' היתה זאת, ואם כן מהראוי לעובדו יתברך עם אלו התחלקות פרטי התענוגים, ועם כל זה ויטש אלוה עשהו, מוסב על פרטי התענוגים, נשכח מלוח לבם שאלוה עשהו בחכמה נפלאה, הכל בשביל קילוסו לצורך גבוה, ולא רק לצורך תענוגות בני אדם, והשם ברחמיו יורינו דרך עבודתו, לטהר רעיונים לייחד שמו בעולמו בתמים ובאמת, אמן סלה נצח ועד,

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]