נושאים

פרשת ויחי - אפרים ומנשה

 

שכל את ידיו. שני בנים היו לו ליוסף. מהי ההבחנה בין שני הבנים? מהי המידה המאפיינת כל אחד מהם? ועל כל אלו, מהו עומק הויכוח המתקיים במעמד הברכה בין יעקב ליוסף. מדוע העדיף יוסף את מנשה, בעוד יעקב העדיף את אפרים? שתי דרכים בתורת הצדיק נחשפות בויכוח הזה. צדיק פרוש, צדיק שמימי, מול צדיק ארצי, צדיק מחובר.

ספר בראשית פרק מח

(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:

ספר נועם אלימלך - פרשת ויחי

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו כו' מימין ישראל וישלח כו' והוא הצעיר כו' שכל את ידיו כי מנשה הבכור ויש לדקדק הלא עיקר כוונת הכתוב הוא לפרש שהבכור היה מימין ישראל והצעיר משמאלו וימין ושמאל של יוסף הוא מיותר אך נראה שעיקר מחשבת יעקב אבינו עליו השלום היה להמשיך לישראל אחריו כל הימים השפעות והברכות כולם להיותם קיימים תמיד ורצה להמשיך על ידי ב' צדיקים הללו אפרים ומנשה כאומרו בך יברך ישראל כו' כאפרים וכמנשה והטעם למה דוקא על ידי אלו הצדיקים היות שהעולם צריך תמיד לב' מיני צדיקים האחד הוא שיחשוב תמיד בעולמות העליונים וביחודים להוסיף אור תמיד למעלה למעלה ואחד לחשוב בצורכי עולם מה שעולם צריכין פרנסה וברכה וחיים ושאר הצטרכותם. ובב' מיני צדיקים הללו הוא קיום העולם ולזה רצה להמשיך ולפעול זאת על ידם. כי מנשה הבכור היה במדרגותו לעלות תמיד ממדריגה למדריגה ולא לחשוב בעניני העולם הזה כלל. ואפרים היה צעיר ממנו בעבודה שלא היה כל כך הולך כי אם שהיה חושב תמיד המשכת השפעה על ישראל. וזה היה חשוב בעיני ישראל אבינו יותר כי עיקר מגמתו היה למשוך טוב על ישראל. וכוונת יוסף היה היפך שהיה סבר שמנשה חשוב מחמת רוב כוונתו ועלייתו ולזה לקח את אפרים לימין עצמו כי כוונתו היה גם כן בשביל ישראל להמשיך הברכות על ידי ב' הצדיקים הללו. אך שסבר שדי לאפרים כח ימינו במה שהעמידו לימין עצמו בזה יהיה די לפעול הברכות לישראל וכנ"ל ועיקר היה אצלו מנשה לפי שהיה עובד במדרגות גדולות ולכך העמידו לימין אביו. ולא כן היה דעת יעקב אבינו עליו השלום אדרבה להיפך לפי שהיה אפרים הצעיר לכך שכל את ידיו לברכו בימין כי זה היה עיקר פעולת יעקב להטיב אחריו לדורותיו שיהיו מזומנים כל טוב השפעה ורחמים וזה היה מדרגת אפרים. וזהו שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי פירוש שאמר ליוסף הידיעה של בני ידעתי מזה גם כן שמנשה הוא היותר גדול במדרגתו. ואולם אחיו הקטן במדרגתו יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים שיהיה כל העולם מלא מהשפעותיו וטובו ולכך הוא תביב בעיני יותר לזה וישם את אפרים לפני מנשה.

ספר עבודת ישראל - פרשת ויחי

אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אפרים כראובן בחסד ומנשה אותיות שמעון והעי"ן מתחלף בה' ולכן לקח יוסף אפרים בימינו, ומכל מקום יהיה מנשה מזומן לברכה. לפי מ"ש מ"ו בספרו כי מנשה הלך בצדקו הכל להבורא ואם כן שם מנשה ששכח בזה העולם אלא דיבק בכל מחשבתו להבורא והיה בבחינת אור חוזר כמ"ש שהוא כח גבורות החוזרת לשורשם, וזה היה בכור שעיקר שיצא בריאה היה אור חוזר שאם לא כן בכח בלי סוף אי אפשר לבוראה. וזה שאמר גם הוא יגדל אולם אחיו הקטן, כי הצדיק שרוצה להשפיע צריך בכל פעם להשגיח על העולם וצריך להתקטן והוא יגדל ממנו כי בתחילת הבריאה גם כן אהבה דוחקת הבשר ויעקב שכל ידיו.

(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:

שפת אמת ספר בראשית - פרשת ויחי - שנת תרמ"ט

וזהו ענין הפסוק שיכל את ידיו כי מנשה הבכור ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. והוא כדכ' שאו ידיכם קודש. וזה ענין נשיאת כפים בברכה כמ"ש וישא אהרן א"י. כי הידים הם המקבלים וכלי נק' יד. אבל עיקר הברכה כשמעלין הכל אל השורש. ובוודאי גם יוסף ראה והבין כי מנשה יש לו קדימה אבל ברכת יעקב אע"ה הי' בעולם שלמעלה מזה ושם יש לאפרים קדימה. והרמז כשנושאין כפים נעשה עליונים למטה ותחתונים למעלה וע"י ששיכל את ידיו הקדים אפרים. [וכזה נמצא בגמ' בברי' דריב"ל שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה ואמר עולם הפוך ראיתי והשיב לו בני עולם ברור ראית] כי באותו מדרגה שלמעלה יש לאפרים קדימה.

ספר שם משמואל חלק המועדים - ראש השנה שנת תרע"ח

ויש לומר דפלוגתא זו אתיא כפלוגתא של יעק"א ויוסף הצדיק, דיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב שכל את ידיו והקדים את אפרים ברישא, כי שם מנשה ע"ש נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, נמצא שם מנשה ע"ש סילוק חלק הרע, ושם אפרים ע"ש התפשטות וריבוי חלק הטוב, ויוסף סבר שסילוק חלק הרע קדום, ויעקב אבינו סבר שהתפשטות וריבוי חלק הטוב קדום

ספר שם משמואל חלק המועדים - שנת תר"פ ערב יוה"כ

והנה הרי כתיב סור מרע מקודם ואח"כ ועשה טוב. אך כבר הגדנו הענין מה שבין יעקב אבינו ליוסף שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, כי מנשה ע"ש (בראשית מ"א) כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' היתה מהותו ועבודתו סור מרע, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים וגו' היתה מהותו ועבודתו התפשטות הקדושה ע"י עשה טוב, ויוסף רצה להקדים את מנשה כסדר הכתוב, אבל יעק"א שכל את ידיו, כי להמתין עם עשה טוב עד שיסור מקודם מהרע אי אפשר, אלא העצה להקדים את עשה טוב כמו שהוא אם אך רוצה לסור מהרע, אף שעדיין אינו יכול, מ"מ עשיית הטוב תהי' לעזר לו להועיל לבוא לידי סור מרע, וקם דינא כיעק"א כי מעשה רב שהקדים את אפרים לפני מנשה:

 

(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

ספר פרי צדיק לחנוכה - אות כה

וכן הקדים יוסף בחינת מנשה לאפרים מטעם האמור שאדם רוצה בקב שלו. ובאמת העיקר שהשם יתברך דורש מהאדם הוא שיברר את עצמו ביראה וכמו שנאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ואמרו (שבת לא ע"ב) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו כו', וזה עיקר פעולת האדם מצדו כמו שאמרו (ברכות לג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך יעקב אבינו ע"ה שהיה שפל בעיניו כמו שנאמר קטנתי מכל החסדים וגו', ונאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. חידש שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. דהיינו שהם ביררו את עצמם בהשתדלותם אברהם במדת האהבה ויצחק במדת היראה והפחד. האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שעל עצמו אמר שאין לו מהשתדלותו כלום רק שהשם יתברך מנהיגו ורועו. והכל הוא מהשם יתברך אף מה שקונה בהשתדלות למראה עין ואין לו כלל קב שלו. ולכן הקדים הוא אפרים למנשה לפי ערך הקדושה שהשם יתברך משפיע מלמעלה הרבה יותר מהקדושה שנראה שקונה בעמלו

 

(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

ספר פרי צדיק פרשת ויחי - אות טו

אך יעקב אבינו ע"ה שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל הרגש הנאת עצמו (כמו שנתבאר כמה פעמים) ולא התחיל לשמוע כלל ליצר הרע רק השליט מתחלה מלאך טוב שהוא היצר טוב על היצר הרע אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. מלאך בעלמא דקאי על היצר טוב. ומכל מקום אמר הוא יברך את הנערים. דמלאך, היינו שלוחו של השם יתברך וכמו שמצינו (מדרש תנחומא ויגש ו) היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו', והיינו שמכל מצוה נברא מלאך כמו שאמרו פרק ד' דאבות ומדרש (רו"ת סוף פרשת משפטים) ומלאך שלוחו של השם יתברך. ומצינו שהמלאכים אומרים בשמו של השם יתברך כמו באברהם אבינו ע"ה בעקידה ועל כן יתכן לומר על המלאך הוא יברך. ועל הפרנסה ומזונות שיהיה בקדושה אמר יעקב אבינו ע"ה האלהים הרועה אותי וגו', שלזה נצרך שהשם יתברך יתן המזונות שיהיו בקדושה. ועל ידי כן יסתעף המלאך הגואל שיוכל להגביר המלאך הטוב היצר טוב על היצר הרע. ויעקב אבינו ע"ה שהקדים אפרים למנשה שהמכוון שהעיקר היה אצלו הקדושה ששולח השם יתברך מצדו באתערותא דלעילא שעל זה מורה בחינת אפרים. ובמה נחשב נגדו מה שאדם קונה מיגיעו להנצל מרע ולהגביר על היצר הרע שעל זה מורה בחינת מנשה. וכיון שהכיר שהכל מהשם יתברך לכן הקדים אפרים למנשה (וכמו שנתבאר חנוכה מא' כה באורך) ועל כן הקדים האלהים הרועה אותי שהוא העזר מהשם יתברך שהוא המפרנס שיהיה המזונות בקדושה ואחר כך המלאך הגואל אותי מכל רע שהמכוון על ידי שהרגיז המלאך הטוב יצר טוב על יצר הרע כאמור שאף שזה מצדו הוא הכיר שאף השתדלותו הוא רק על ידי עזר השם יתברך.

 

(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:

(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:

(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת ויחי

וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. הנ"ל בפי' הפ' הזה עפ"י מ"ש בפ' (ויקרא כא, י) והכהן הגדול מאחיו. רמז למעלת הצדיק המשפיע כל טוב ומעורר חסד העליון עי"ז שכל מגמתו וחפצו לראות בטובת בנ"י וכמ"ש במשה רבינו ע"ה (שמות ב, יא) ויגדל משה ויצא אל אחיו. פי' שזה היה גדולתו מה שהיה מצטער בצרת ישראל וכולם היו כאחיו ממש עי"ז בא לו הגדולה להיות מנהיג הדור ומשפיע. כי כן עיקר העבדות של בנ"י להיות בבחינת הערבות כל אחד בעד חבירו כמ"ש במ"א (בתפילת קדושה) משרתיו שואלים זה לזה. פי' הם המשרתים ההולכים בדרך הישר בעבודת ה' ב"ה כאשר הם שואלים ומבקשים זה בעד זה ומצפים לטובת זולתו והוא בבחי' שואל שכל הנאה שלו. וז"ש (שה"ש ב, יד) השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. פי' אם קול תפלתך הוא בבחי' ערב בחבירו כנ"ל. עי"ז מראך נאוה להתקבל תפלתך ברצון למעלה. והנה זה הרמז בדברי יעקב. ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. פי' שהוא בבחי' צדיק כזה המשפיע טובות לעם ומתפלל עליהם ועי"ז הו"א יגד"ל הוא רומז לעולם הנסתר אשר שם רחמים גדולים... ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. פי' הוא יוציא כל הני"ק שנפלו בין העובדי כוכבים ע"י זה יוצמח הגאולה שלימה מקבץ נדחי ישראל בונה ירושלים ה' (תהלים קמז, ב), והבן:

ספר ליקוטי הלכות - הלכות שותפים בקרקע הלכה ה

ועל - כן יצאו מיוסף מנשה ואפרים, שהם בחינת כלליות הדעת הנ"ל, שהוא בחינת הדעת של בחינת בן ותלמיד, כי מנשה זה בחינת השגת הדעת הבן שהוא בחינת מה חמית מה פשפשת, בחינת איה מקום כבודו וכו', שזהו בחינת מנשה, בחינת כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי, הינו בחינת איה הנ"ל, בחינת מה חמית וכו', כמו שכתוב בזהר, בתר דחמא ופשפש וכו' אחווין לה, מה חמית? מה פשפשת? כי עדין אין יודעין כלל שזהו בחינת כי נשני ה' וכו', כי עדין אינו יודע כלל כאלו הכל נשכח ממנו וכמו שראינו זאת בכל פעם מרבנו הנורא זכר צדיק וקדוש לברכה שבכל פעם אמר שאינו יודע כלל וכמו שמרמז זאת בהתפארות של העור שאמר שזוכר כל אלו המעשיות ואינו זוכר כלל, עין שם היטב והבן. ואפרים זה בחינת השגת התלמיד, שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, שאפלו בשאול תחתיות, ואפלו בעצם ענינו ודחקנו בגוף ונפש וממון גם שם נמצא ה' יתברך ועוזר לנו בכל עת וזה בחינת אפרים, בחינת כי הפרני אלקים בארץ עניי שאפלו בעניי ומרורותי העצום גם שם הפרני ה' ומקרב אותי ומרחם עלי בכל עת כי מלא כל הארץ כבודו, וטובו וגדלו ורחמיו לא כלים לעולם:

ועל פי זה יש להבין איזה רמז קצת בענין הפלפול והשנוי דעות שהיו בין יעקב אבינו, עליו השלום, ובין יוסף אם להקדים את מנשה לאפרים או את אפרים למנשה, כמבאר בפרשה, כי יוסף רצה להקדים את מנשה, כי הוא הבכור, כי הוא בבחינת השגת הבן הנ"ל, שזה עקר ההשגה, בחינת השגת הרב, כמו שמבאר שם שזאת ההשגה גבה יותר, אבל יעקב מאן בזה ואמר, "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וכו'. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וכו'". כי אף - על - פי - כן עקר שעשועיו יתברך ועקר קיום העולם הוא על - ידי בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, שמודיע ומגלה אלקותו יתברך לכל שוכני עפר המנחים למטה מאד וכו', כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. שזה עקר שעשועיו יתברך, כי יש לה' יתברך מלאכים ושרפים וכו'. ועל - כן העקר הוא מה שמאירין בדרי מטה הנמוכים מאד בבחינת ואבית תהלה מגושי עפר וכו'. ועל - כן הקדים יעקב את אפרים לפני מנשה, כי זאת ההשגה של בחינת אפרים להאיר בדרי מטה בחינת מלא, זה יקר יותר כנ"ל. וזהו שאמר, "וזרעו יהיה מלא הגוים", 'מלא' דיקא.

 

(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

ספר ליקוטי הלכות - הלכות שותפים בקרקע הלכה ה

נמצא, שאפרים ומנשה הם בחינת כלליות הדעת של בן ותלמיד, שזה כלל כל הברכות שרצה לברך את בניו, על - כן הקדים לברך אותם תחלה. וזה שברכם, "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה". שכל הברכות שירצה אחד מישראל לברך את חברו, שהוא המשכת הדעת הקדוש הנ"ל, שהוא עקר הברכה, כל הברכות יהיו כלולים במה שיברכו ישמך אלקים כאפרים וכמנשה שהם בחינת הארת הדעת של בן ותלמיד, שהם כלל הדעת הקדוש שהוא כלל כל הברכות כלם כנ"ל:

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]