נושאים

רבי צדוק הכהן לפרשת תצוה - שמו של משה

רבי צדוק הכהן לפרשת תצוה - שמו של משה

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - דובר צדק עמוד סח - ע

ומעתה יתבאר כי הנך מאן דאמר דפרק במה מדליקין (שבת ל"א ב) מר אמר דבר אוריין עדיף ומר אמר דדחיל חטאן לא פליגי רק מר כי אתריה ומר כי אתריה וכן אין מחלוקת בין מאמרים דאין להקב"ה בעולמו וכו' דבהאי נקט ארבע אמות של הלכה ובהאי אוצר של יראה. ופירוש ארבע אמות הוא מקום המוגדר כי שיעור בית לכל דבר היא ארבע אמות כמו שאמרו בפרק קמא דסוכה (ג' ב) דבפחות מהכי לא הוה בית. אבל אוצר הוא דבר המכיל מטמונות רבים לאין שיעור כמו שנאמר בברכה יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. כי יש שני מיני השראת ה' יתברך בעולם וכמו שנאמר (ישעיה ס"ו, א') איזה בית אשר תבנו לי וגו' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' כי ה' יתברך מלא כל הארץ כבודו ואציעה שאול הנך ואם יסתר איש וגו'. אלא שהוא בהעלם כמו שאמרו סוף פרק מקום שנהגו (פסחים נ' א) זה שמי לעלם כתיב לא וכו' אבל לעולם הבא וכו' והיינו כי שם הוי"ה מורה היה הווה ויהיה והיינו שאין לו תחילה ולא סוף ואם כן אינו מוגדר בגבול והוא מלא הכל. ושם א"ד מורה אדנות וממשלה ואין ממשלה בלא עבדים ואם כן ממשלה היא מוגבלת שהרי יש כח עבד וכח אדנות וכן אלקים מורה אדנות ותקיפות וזהו בגבול. ולכן שם הוי"ה מורה חסד שהוא התפשטות עד אין קץ כמו שאמרו (שבת ק"ד א) אורחיה דגומל חסדים דרדיף בתר דלים. והיינו כי מאחר שמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו אם כן גם כל פעולות ומעשה האדם הוא כוחו שם בהעלם ומאחר שהוראת שם ההוי"ה על גילוי ההעלם הזה אם כן מקום לדון לאדם על מעשיו ואין כאן מקום להאריך בזה. אמנם לפי שאין מלך בלא עם הוכרח להיות שם הוי"ה בהעלם ולתת מקום לצמצום התגלות שכינתו יתברך שלא יהיה נגלה כוחו. איך מלא כל הארץ כבודו ויהיה מקום לכח עבדים ובחירתם ויהיה מקום למלכות ואדנות שהעבד בכוחותיו יהיה סר למשמעתו. וזה כח הדין כמו שנאמר (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ וכל משפט הוא מוגבל במשפטים ודינים קצובים ולכך שם אלקים וכן א"ד:

והן הם שני יחודים עילאה ותתאה דשמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שמובא בזוהר (ח"ג רס"ד א) דשמע הוא אחדות ממש שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה בכל גופים וברואים זהו יחוד עליון. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד תתאה במדריגת מלכותו יתברך שאין מלך בלא עם ויש כוחות נפרדים רק שהוא בעל הכוחות כולם כהוראת שם אלקים והוא אדון ומלך להם. והדברים ארוכים ומבואר קצת למעלה ועוד במקומות אחרים מקונטרוסיי. ולכך לא נכתב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בתורה כי בכתב נכתב שם הוי"ה רק בעל פה אין יכולים לאומרו וכן לעולם הבא יהיה נאמר כנ"ל כי עולם הבא כולו יום שיהיה שם שמים גלוי בבהירות לכל ואין לו גבול וכמו שנתבאר לעיל שפיר נקרא כן. [וכן כהן גדול ביום הכפורים במקום קודש קדשים במקום האור עצמו אותו האור גם כן אין לו גבול רק הגבול הוא גדר המקיפו מסביב בפני הרואים שלא  יתפשט לכל אבל מצידו במקומו אין לו גבול והבן זה]:

... וזה שאמרו (בראשית רבה א', ד') התורה קדמה לעולם היינו תורה שבכתב והיינו כי העולם הוא גילוי דברים גדורים ומצומצמים והתורה אינה גדורה שאף על פי שיש בה מצוות גדורים זהו כפי הלבוש. וכבר איתא (זוהר ח"ב קכ"ד א) התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא והיינו תורה שבכתב שעליה נאמר ארוכה מארץ מדה וגו' שאין לה גבול כפי ההעלם שבה שהוא עצם התורה כפי מה שהיתה כתובה... טרם שנתלבשה:

ולכך בשעת מתן תורה היו כל העם רואים הקולות ומתן תורה היה במדבר שהיה רשות הרבים בשעה שהיו ישראל שם כדאיתא פרק קמא דשבת (ו' ב) לאמר דאין מקום גדור. אבל אחר כך היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מאוהל מועד (יומא ד' ב) שהיה מוגדר רק במקום השראת שכינתו יתברך ביחוד שהוא באוהל מועד:

וזהו גם כן ענין השראת שכינה דבית המקדש מצד הצמצום כמו שאמרו (תנחומא ויקהל ז') צמצם שכינתו בין שני בדי ארון. והיינו מכח ההעלם בכח שם אלקים אבל מצד הגלוי וכח שם הוי"ה מלא כל הארץ כבודו ואיזה בית וגו'.

והן הם גם כן שתי המדריגות בעבדות האדם וכמו שאמרו (מכות כ"ד א) שתים מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה. והם שני יסודות לשתי דרכי עבודת ה' אנכי מצד הגילוי וההכרה הברורה שאנכי וגו' ולא יהיה מצד ההעלם. רק על כל פנים לא יהיה לך וגו' ותהיה מוגדר ומצומצם בגדרים שדבר זה אסור וזה וזה:

ובזה יובן דברי האר"י ז"ל בספר הגילגולים כי שמאי היה ממדת הגבורה והדין [ולכך היה קפדן (שבת ל"א א)...] והלל ממדת החסד. והיינו על פי מדריגתם הנזכר לעיל כי מדריגת החכם שמצויין בדבר הלכה ומוגדר על פיה ואמרו ז"ל איזהו חכם המכיר את מקומו שיש לו מקום מוגדר שהוא בו. וזהו מדת הדין כנ"ל. אבל החסיד [לשון חסד] והוא הירא שמים שאמרו ז"ל פרק קמא דברכות (ו' ב) על פסוק (קהלת י"ב, י"ג) את האלקים ירא וגו' כל העולם כולו לא נברא וכו' שהוא כולל כל העולם כולו ואין לו מקום מוגדר השייך לו שממנו לא יזוע. והיינו כנ"ל על פי מדריגתו בהכרת ה' יתברך הברורה שמלא כל הארץ כבודו והוא דבוק בו לגמרי שהכל אחד לגמרי אם כן גם הוא כולל כל העולם כולו:

...

וזהו ארבע אמות של הלכה רצה לומר השראת שכינה בדרך צמצום ומקום מוגדר. ועל כן איתא שם (בברכות) רק משחרב בית המקדש דהשראת השכינה על דרך זה היה בבית המקדש כלפי כל העולם וכנ"ל.  [ועל כן איתא כי מציון תצא תורה דהיינו דבר הלכה מלשכת הגזית ועיין מה שנתבאר לעיל] זהו רק ארבע אמות רצה לומר אותו מקום מוגדר של הלכה וכנ"ל. אבל אוצר אין לו אלא של יראת שמים ועל זה איתא הן יראת ה' שיחידה היא בעולם מה שאין כן דבר הלכה מכיון שהוא מקום מוגדר אינו יחיד כי האחדות האמיתי היינו שהוא אחד לגמרי בעולם כי זהו כולל כל העולם כולו וכמו שנתבאר לעיל וכמו שכתבתי לעיל על פסוק הן יראת ה' היא חכמה דרצה לומר במדריגה הנזכר לעיל:

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - אור זרוע לצדיק חידושים על הרמב"ם עמוד עד

ובירושלמי (פרק א' דחגיגה הלכה ז') מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועל מאסם בתורה (לא) מאי טעמא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים לא כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי. אך עיין בבבלי (נדרים פ"א א) דריש לקרא דעל עזבם את תורתי על ברכת התורה עיין שם. ועוד נראה לי דתלמוד תורה שוה לעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים מהא דאמרינן בבבא קמא (ס"א א) כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו עד כאן. משמע דאיסורא מיהא ליכא ואילו בכל העבירות דעת רבינו (פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה א') דאסור למסור עצמו להריגה ואם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו. הרי דעדיף משאר מצוות:

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת תצוה

ובבעל הטורים כתב דלא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו מפני שאמר מחני נא מספרך וקללת חכם אפילו על תנאי באה וכבר שאלנו דלמה נתקיים דוקא בפרשה זו. אך הענין על פי מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצוקללה"ה על מה שאמרו (בבא קמא ס"א א) לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה והלא אמרו (ברכות ס"ג ב) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה והיינו מסירות נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נ"ז סוף ע"ב) על פסוק (תהלים מ"ד, כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום עיין שם דמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פיקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני.

וכן משה רבינו מסר עצמו בשביל כלל ישראל במה שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת שנדרש (ראש השנה ט"ז ב) על ספרן של רשעים ושל צדיקים ושל בינונים וזהו ענין מסירות נפש שמסר עצמו בעד כלל ישראל לתקן פגם ועוון העגל. וכתיב (דברים ט', כ') ובאהרן התאנף ה' ומכל מקום אמר משה לאהרן קרב אל המזבח וכתב רש"י מתורת כהנים למה אתה בוש לכך נבחרת ופירשו שעל ידי הבושה שהיה לך מענין העגל לכך נבחרת להיות מכפר על ישראל. וזה פעל המסירות נפש של משה רבינו לתקן פגם העגל שנעשה אהרן כהן מכפר. וכן כל ענין כתר כהונה שזכה אהרן ונטלו היה על ידי משה רבינו ע"ה שאמר שלח נא ביד תשלח וכמו שאמרו (זבחים ק"ב א) אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי עיין שם והיה גם כן כעין מסירות נפש שלא היה רוצה ליכנס בתחומו של אהרן שהיה נביא קודם (שמות רבה ג', ט"ז) ובאמת משה רבינו בעצמו זכה לכל השלושה כתרים דכולם נכללים בכתר תורה ועל כן כתוב ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' שהקדושה לאהרן הכהן באה רק על ידי משה רבינו ע"ה וכן הקדושה דבגדי כהונה שעל ידיהם כהונתם עליהם בא גם כן על ידי משה רבינו (כמו שנתבאר מאמר ב') אבל מכל מקום כיון שבא על ידי מסירות נפש של משה רבינו ע"ה על כן לא נזכרו בשמו שהם בלתי לה' לבדו כנ"ל ואין להם שייכות לפרט נפשו. רק נזכר בלשון ואתה ו' בריח התיכון אתה. ולא חס ושלום לעונש רק להורות גדולתו של משה רבינו ע"ה שהוא נכלל במקורו ולא היה לו כלל הויה בפני עצמו. ומשה רבינו היה מרכבה לכל קו האמצעי. כתר עליון תפארת יסוד מלכות.

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת פינחס

ובזה יובן מה שמובא בזוה"ק (רכ"א ב) אשר הכה פנחס מיבעיא ליה ולא המוכה אשר הוכה וכו' כיון דסלקיה לפנחס לכהנא רבא לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש וכו' עד דלא סלקיה לכהנא רבא אדכר ליה ואמר וירא פנחס וכו'. וקשה להבין מאי נפקא מינה שנכתב באורח סתים אבל באמת פנחס הרגם ואינו ראוי לכהונה גדולה. אך יובן על פי מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצלה"ה במה שאמרו (בבא קמא ס"א א) על הפסוק (שמואל - ב כ"ג, ט"ז) ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ולמה זה העונש למוסר עצמו למות על דברי תורה שלא לאומרם בשמו. ואמר רבינו הקדוש ז"ל שאין זה לעונש רק כיון שמסר עצמו למות על זה אין לו עוד שייכות להדברי תורה זו רק הוא מה' יתברך ומשום הכי אמרינהו משמא דגמרא וזה הפירוש ויסך אותם לה' שהוא רק מצד ה' יתברך ולא מכוחו. וכן כאן כיון שזכה לכהונת עולם לו ולדורות בשביל המסירת נפש כמו שנאמר תחת אשר קנא וגו' משום זה לא נקרא ההריגה על שמו כי אם על שם ה' יתברך. וזה שנאמר המוכה אשר הוכה בלשון סתים שהוכה על ידי ה' יתברך וכן ושם האשה המוכה גם כן באורח סתים שהיה על ידי ה' יתברך כעין מה שנאמר ויסך אותם לה' כנ"ל:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]