נושאים

רבי צדוק הכהן לפרשת שמיני - פה אוכל ופה סח

רבי צדוק הכהן לפרשת שמיני - פה אוכל ופה סח

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד סז

ובפה יש שני כוחות האכילה וכח הדיבור מסתמא הכל אחד ואכילה מזון גופני ודיבור דדברי תורה מזון נפשי כמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ב, כ"ח) כל אכילה ושתיה בדברי תורה

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ט

ועל זה נצטוו באכילת הפסח. כי הקנה וושט סמוכים זה לזה זה מוציא דיבור וקול וזה מכניס מאכל והם נקראים סימנים שבהם סימן החיות, בקנה הוא שואף החיות ברוח דלולי זה אין לו חיות ובאדם על ידי זה יש בו כח הדיבור להיות רוח ממללא ובאכילה דושט הוא קיום החיות, ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושה' יתברך שוכן בקרבו ואתה מחיה את כולם, והחיות שמקבל מאכילה הוא גם כן רק ממה שרצון ה' יתברך היה שיאכל ויקבל מזה חיות וכמו שנאמר (דברים ח', ג') כי לא על הלחם לבדו וגו' על כל מוצא וגו':

ורצה לומר לא לחם לבד נפרד מה' יתברך רק בצירוף המוצא פי ה' עם הלחם זה הוא המחיה דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ט) על פסוק (בראשית כ"ז, כ') כי הקרה ה' אלקיך לפני אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן, כי השולחן דומה למזבח (חגיגה כ"ז א) וכן איתא (יומא ע"א א) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים, כי היכל ה' ומזבח ה' המה ועדיפי ממזבח אבנים הגשמיי, ואמנם לזה צריך שלימות הכוונה לשם שמים שלא יאכל לתאותו רק לפי שה' יתברך קבע כן בבריאה דקיום חיות הוא על ידי מאכל על כן זהו רצונו, וכדרך שאמרו פרק קמא דחולין (ז' א) אני הולך לעשות רצון קוני על הילוך הטבעי של הנהר כיון שקבע ה' יתברך הטבע כך זה רצונו ואיכא נמי מצוה על זה נשמה שנתתי בך החיה כמו שאמרו בתענית (כ"ב ב), ועל זה תיקנו חז"ל הברכה לפני כל אכילה להכיר שה' יתברך הוא שיצר המאכל להחיותו:

וזהו אף בחול ומוסיף עליה שבת ויום טוב דהאכילה מצוה דאז אף מה שאוכל מותרות הכל הולך לקדושה כידוע מהאריז"ל כיון שהכל מצוה כשמתענג מזה, ועדיין גם זה אינו מצוה גמורה שהרי מי שהתענית עונג לו רשאי להתענות גם כן וגם אין מברכין עליה אשר קדשנו במצוותיו וצונו וגם אין אותו מאכל פרטי מצוה, מוסיף עליה אכילת פסח ומצה וכיוצא שגוף אכילת אותו מאכל מצוה גמורה שאינו רשאי להתבטל ממנה ומברכין עליה אשר קדשנו במצוותיו וצונו דכולו קודש ממש לה'. וכאכילת כהנים קרבנות דעל ידי זה בעלים מתכפרים כמו בגוף ההקרבה לה' בזריקת דמים והקטרת אימורין דכהנים משולחן גבוה קזכו והם שלוחי דרחמנא. וכך כל אכילות מצוה:

ובזה מתקדשים אברי הושט וקרביים ומעיים כקדושת מקדש ומזבח להיות משכן לקדושתו ושכינתו יתברך בקרבו ולהיות המאכל נותן חיות ודם ללב וממנו מתפשט החיות לכל איברים, על ידי זה מתקדש הלב בקדושת בית קדשי קדשים כמו שמובא בזוהר (ח"ג קס"א ב) ומתפשט הקדושה בכל הגוף עד שמגיע לכלי הדיבור ונפתח הפה לומר הלל שאומרים חציו אחר כך מטעם זה, ועל ידי זה פקע איגרא פירוש שבוקע ועולה עד לרקיע והוא כאילו נפקע הגג המפסיק וחוצץ בינו לרקיע השמים, ואף על פי שעיקר העליה הוא ההלל הוא דייקא על ידי כזית פסח הקודם, ואפילו אוכל הרבה אותו כזית שהוא חובה הוא הנותן כח בהלילא שיפקע איגרא

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית קונטרס עת האוכל בעניני האכילה

וזה טעם שדרשו חז"ל (פסחים ל"ו א) שעונין עליו דברים הרבה. כי על ידי העוני מוליד בנפש עניית דברים הרבה. ונקרא ענייה לפי שסיפור ההגדה הוא לתשובת שאלה וגם כמו שאמרו ז"ל (סוטה ל"ב ב) דענייה בקול רם. וכן סיפור יציאת מצרים כמו שאמרו (פסחים פ"ה ב) כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא שהיה בקול. וזכר זיתא פסחא דהוא הגורם אכילת פסח ומצה לקול הרם. כי ודאי אי אפשר הרמת הקול אלא כאשר צעק לבו אל ה' מקירות הלב. ומצה הוא הולדת העניות בנפש שעומד ומצפה לרחמי שמים כעני בפתח. ואחר כך פסח הוא בשר שאמרו בחולין (ט"ז ב) על פסוק (דברים י"ב, כ') כי ירחיב וגו', דמורה על עשירות והרחבת גבול. וכך נרחב בלב חיות הנפשי. וזה ענין סיפור יציאת מצרים דרך שאלה ותשובה דוקא, כי ישאלך בנך וגו', ואפילו חכם שואל לעצמו. שהשאלה הוא העוני ואחר כך ענני במרחב יה הוא הענייה דברים הרבה הנולד מתוך העוני. ובזמן הפסח שבית המקדש קיים היה נולד חיות יתר בנפש על ידי אכילת קרבן פסח עד דפקע איגרא מתוך הרמת קול בכל כוחו וחיותו.

ובזוהר וארא (ח"ב כ"ה ב) דבמצרים הדיבור בגלות. פירוש שהיו טובים בלבבם רק ביציאה לפועל במעשה לא כן. וכדרך ששמעתי על אויל שפתים ילבט (משלי י', ח') דפירושו שאין יכול להוציא מכח לפועל כדרך שאמרו בסוטה (מ"ז ב) על פסוק (הושע ד', י"ד) ועם לא יבין ילבט על העדר כח מי סוטה להוציא פעולתן. והדיבור הוא גילוי מה שבלב בפירוש על זה תיקנו סמיכת גאולה לתפילה דיש שבלבו צועק לה' ובפה אין יכול להוציא נקי כל כך ובלי שום מחשבה זרה ולהיות יוצא מלב ממש וזהו גאולת מצרים וגאולתן הוא גאולת אותו כח. ועל ידי הזכרתו הוא נפעל כך בקרבו שיוכל לדבר דיבורין דתפילה בכל לב. ועל זה הוא אכילת לחם עוני כטעם תפילה לעני דעטיף כל צלותין ובקע רקיעין. כי העני מגודל חסרונו ישפוך שיחו בשפיכת נפשו כדרך ותשפוך נפשה דחנה ולא יוכל כלכל בלב עד כי ידבר בפה וירעיש בקול. ובכח אותה האכילה להוליד כח הדיבורין היוצאין מלב ועיקר החיות כפי גודל העוני והרגשת הצמאון ורק לילה ראשונה חובה ואז מצות סיפור יציאת מצרים תיכף לחזק כח הדיבור על ידי הדיבור זה עצמו דיציאת מצרים שבו חיזוק כח הדיבור ויציאתו לפועל ואחר כך אין צריך יותר כדרך שנאמר (תהלים נ"א, י"ז) ה' שפתי תפתח ופי יגיד וגו', כי רק בהתחלה תפתח דכל התחלות קשות ואחר כך ופי יגיד ממילא מעצמו כטעם השיבנו אליך ונשובה ממילא גם אנו. דלהתחלה צריך סייעתא גדולה. ולכך נקבע אז מצוה דאכילה שאינו בכל השנה כולה, כי על ידי האכילה הוא הוספת חיות בפועל ממש בגלוי. וכאשר הוא אכילה דמצוה הרי ההוספת חיות דמצוה בקרבו. וזה שהוא בפועל ממש הוא מועיל לענין כח הדיבור שהיא גם כן כח הגילוי לפועל ממש:

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית קונטרס עת האוכל בעניני האכילה

[טז] טיבול ראשון דכרפס ידוע סודו מהאריז"ל דרומז למוחין דקטנות. הכוונה מקביל למה שאמרו חז"ל (פסחים קט"ו ב) כדי שיכירו תינוקות וישאלו. השאלה מיוחס לתינוקות ולקטנים, כי מצד הקטנות הוא העדר הידיעה. ומכל מקום הוא קצת דעת וצריך למוחין דקטנות שיכיר לשאול. וכך קבעו חכמים מלשון הכתוב כי ישאלך וגו', דסיפור יציאת מצרים הוא דרך שאלה ותשובה והוא שואל לעצמו. והיינו דכך הוא סדר השגת אור בלילה זו על ידי השאלה משיג התשובה. ועל ידי הקטנות הקודם מאיר בו אחר כך הגדלות. ואור הקטנות דשאלה הוא משיג על ידי אכילת הירקות בטיבול ראשון דאמרו ז"ל (שבת ק"מ ב) דירקא גריר ליבא. רק דמכל מקום הוא בקטנות וכמו שאמרו (שם) לא בעתירותי וכו' דבאתרא דליעול ירקא וכו'. והיינו בעשירות הדעת. כי כפי הענין דמאכל בגשמיות כך גם כן במה שהוא מזין לרוחניות הנפש כדרך שאמרו במרובה (בבא קמא ע"א ב) הא דלא אמרי לך באורתא משום דלא אכילנא בשרא דתורא שהוא מרחיב הדעת כמו שנאמר (דברים י"ב, כ') כי ירחיב וגו' אוכלה בשר וגו', דהוא מאכל עשירים בעתירותי וכו' כנ"ל. וכך בעשיר בנפש. וירק מזון בקטנות ובכוחו גריר ליבא להתאוות ומוליד השאלה שהוא התאוה לדעת התשובה. וכל ענין ליל פסח וכל קדושת הפסח הוא לקדש הדיבור על ידי האכילה שהמאכל מזון הנפש בענין שיפתח שפתיו בסיפור דיציאת מצרים. וכל מאכל מוליד דיבורים מיוחדים וכן כל כוס. וקורין בשנים פשוטות אחר הפסח פרשת שמיני שנאמר בה זאת החיה וגו', דפרשה זו מלמדת גם כן הגדרה בעניני האכילה. ועל ידי קדושת אכילת מצה זוכה אחר כך לבירור הרע שבאכילה, כי כל דבר על ידי שמתקדש באותה קדושה זוכה לבירור הרע אחר כך כענין אנכי ואחריו לא יהיה לך וגו'. וכן פרשת שמיני עצמה התחלתה בבחירת אהרן לכהן גדול וקדושת הכהנים. ודרשו חז"ל בויקרא רבה (ח', ב') מהאוכל יצא מאכל זה אהרן הכהן שאוכל כל הקרבנות ונקרא אהרן בשם אוכל סתם, כי זה עיקר קדושת הכהונה קדושת האכילה שיהיה כל מאכלו משולחן גבוה ושיירי הקדשים ועל ידי זה סיום הפרשה בבירור הרע שבאכילה דזאת החיה וגו' וסיים ולהבדיל וגו' ובין החיה וגו':

 

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת שמיני דף מא עמוד א

וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם זאת החיה אשר תאכלו וגו'... רבי אבא פתח ואמר (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו' וכתיב (משלי כא) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים... ומאן דבעי יומין עלאין לאתדבקא בהו ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא ומרחקא לבר נש מאינון חיין ומאינון יומין וינטר לישניה ממלין בישין דלא יסתאב בהו ויתרחק מנייהו ולא יהא ליה חולקא בהו, ת"ח פומא ולישן אתר עלאה הכי אקרי ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה וכ"ש לאסתאבא נפשיה וגרמיה בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא והא אוקימנא:

 

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת שמיני

ובזוה"ק (ח"ג מ"א א) על הפסוק (ויקרא י"א, ב') זאת החיה וגו' פתח רבי אבא מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע (תהלים ל"ד, י"ג - ט"ו) וכתיב (משלי כ"א, כ"ג) שומר פיו ולשונו. מביא פסוק זה ממשלי אף שכאן לא נזכר רק נצור לשונך מרע. וכתיב מי האיש החפץ חיים וגו'... ואמר אחר כך ומאן דבעי יומין וכו' ונטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשיה וינטר פומיה ממלין בישין דלא יסתאב בהו וכו' אף שהפסוק אומר רק נצור לשונך וכאן אמר ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא הכוונה שזה תליא בזה שאם רוצה לקדש הלשון צריך לשמור הפה ממאכלות שאינם בקדושה. ומשום הכי מביא הזוה"ק הפסוק שומר פיו ולשונו ששם גם כן עיקר הכוונה לשמירת הלשון וזכר פיו דזה תלוי בזה... ובספר יצירה איתא (פרק ד') דבשבת בשנה פה בנפש ופה כולל שניהם. מפרש פה על אכילה בקדושה שבשבת אכילת האדם בקדושה ודיבור היינו דבשבת הוא תורה שבעל פה וזהו לשון... והוא שתלוי זה בזה על דרך מה שכתבו בתוס' (כתובות ק"ד. ד"ה לא) בשם המדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך פיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו...

והביא זה הפתיחה לפרשת זאת החיה אשר תאכלו דשני סימני טהרה, אחד פנימי מעלה גרה, ושני חיצוני מפריס פרסה, ואיתא במדרש רבה (ויקרא רבה י"ג, ה') את הגמל זו בבל כי מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה וכו' ואת השפן זו מדי וכו' שמקלסת להקב"ה ואת הארנבת זו יון כי מעלת שמקלסת להקב"ה וכו', והוא שעל זה מורה סימן טהרה באכילה, על הלשון שמקלסת להקב"ה, ואת החזיר זה אדום והוא גרה לא יגר שלא היתה מקלסת להקב"ה ולא דיה וכו' אלא מחרפת ומגדפת...

וכמו שמצינו באחשורוש יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה וכו' אבל עכו"ם משאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפלות וכו' כדאיתא במגילה (י"ב ב)...

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]