נושאים

ויחי - שמרים

 

זוהר לפרשת ויחי - שמרים

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רטז עמוד ב

ויחי יעקב בארץ מצרים אמאי פרשתא דא סתימא (מדוע פרשייה זו סתומה), רבי יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהון דישראל (בשעה שמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל), רבי יהודה אמר דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון (שאז ירדו לגלות והשתעבדו בהם),

רבי שמעון אמר מה כתיב לעילא וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד וכתיב ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא מה אינון קיימי בתפנוקין דמלכין וקבילו ענוגא וכסופין לגרמייהו אוף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין בענוגא וכסופא לגרמיה לא אתפרש דא מן דא (שלא ראוי להבדיל בין זה לזה מה הם עומדים בתפנוקי מלכים וקבלו עונג וכיסופים לעצמם, אף יעקב גם כן עומד בתפנוקי מלכים בעונג ובכיסופים לעצמו. לא נבדל זה מזה) והכא אקרי ויחי, דהא כל יומוי לא אקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחן, עליה (וכאן נקרא ויחי שהרי כל ימיו לא נקרא ויחי כיון שכל ימיו בצער היו, בצער נמצאו, עליו) כתיב (איוב ג') לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז, בתר דנחת למצרים אקרי ויחי חמא לבריה מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקין וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהו כחמר טב דיתיב על דורדיי' כדין אקרי לאחר שירד למצרים נקרא ויחי, ראה לבנו מלך ראה לכל בניו זכאים צדיקים וכולם בתענוגים ותפנוקי העולם והוא יושב ביניהם כיין הטוב שיושב על שמריו, אז נקרא) ויחי יעקב ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב והכי אתחזי (ולא הבדיל בין ויפרו מאד לויחי יעקב וכך ראוי),

שבע עשרה שנה, מאי טעמא שבע עשרה שנה, אלא אר"ש כל יומוי דיעקב בצערא הוו בצערא אעבר לון בקדמיתא כיון דחמא ליוסף והוה קאים קמיה (כל ימיו של יעקב בצער היו בצער העביר אותם בתחילה, כיון שראה את יוסף והיה עומד לפניו) כד יעקב מסתכל ביוסף הוה אשתלים בנפשיה כאילו חמא לאמיה דיוסף דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל והוה דמי בגרמיה כמה דלא אעבר עליה צערא ביומוי וכד יוסף אתפרש מניה כדין אתקיים (כשיעקב מסתכל ביוסף היה משתלם בנפשו כאילו ראה את אימו של יוסף שיופיו של יוסף דומה ליופיה של רחל והיה דומה בעצמו כמי שלא עבר עליו צער מימיו וכשיוסף נפרד ממנו אז נתקיים בו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז דדא קשיא ליה ליעקב מכל מה דעבר ובזמנא דאתפרש יוסף מניה מה כתיב (שזה קשה לו ליעקב מכל מה שעבר ובזמן שפרש יוסף ממנו מה כתוב) (בראשית ל"ז) יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו' וכל יומין דיעקב לא הוה ליה צערא כהאי והוה בכי כל יומא לאינון שבע עשרה שנה דיוסף מאי קאתיבו ליה (וכל ימיו של יעקב לא היה לו צער כזה והיה בוכה כל ימיו לאותם שבע עשרה שנה של יוסף מה השיבו לו) (שם מ"ו) ויוסף ישית ידו על עיניך הא לך שבע עשרה שנה אחרנין בענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין הדא הוא דכתיב (הא לך שבע עשרה שנה אחרות בעונג ותפנוקים וכיסופים, הוא שכתוב) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו',

תנא כל אינון שנין שכינתא יקרא דקודשא בריך הוא עמיה אשתכחא ובגין כך חיים אקרון (כל אותם שנים שכינת כבודו של הקב"ה נמצאה עימו, ומשום כך נקראו חיים), ת"ח כתיב ותחי רוח יעקב אביהם אתחזי דהא בקדמיתא מית הוה ההוא רוחא דיליה ולא הוה מתכוין לקבלא רוחא אחרא דהא רוחא דלעילא לא שריא בריקניא (נראה שבתחילה מתה היתה אותה רוח שלו ולא היה מתכוין לקבל רוח אחרת שהרי רוח עליונה לא שורה בריקים), אמר רבי יוסי שכינתא לא שריא אלא באתר שלים ולא באתר חסר ולא באתר פגים ולא באתר עציב אלא באתר דאתכוון באתר חדו ובגין כך כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבוי ויעקב הוה עציב לא שריא ביה שכינתא (שכינה לא שורה אלא במקום שלם ולא במקום חסר ולא במקום פגום ולא במקום עצוב אלא במקום שנתכווין במקום שמחה, ומשום כך כל אותם שנים שיוסף נפרש מאביו יעקב היה עצוב ולא שרתה בו שכינה), תנא אמר רבי אלעזר אמר רבי אבא כתיב (תהלים ק') עבדו את יי' בשמחה באו לפניו ברננה לאפקא דלית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חדוה דאמר רבי אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות דכתיב (להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך חדוה שאמר רבי אלעזר אין שכינה שורה מתוך עצבות שכתוב) (מלכים ב' ג') ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן, מנגן מנגן תלת זימני אמאי בגין לאתערא רוחא משלימותא דכלא דהוא רוח שלימא (שלש פעמים מדוע, כדי לעורר רוח משלמות הכל שהוא רוח שלם)

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב

ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים - רבנן, ידעי העתים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! - אמרו: היכי נעבד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה: דכתיב (ירמיהו מח) שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף ריא עמוד ב

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', אמר רבי יוסי לבא חמא בנבואה במצרים דיהון בנוהי בכמה גלוון עד הכא ועד עדנא דקץ משיחא ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים והיא נבואתה מעלייתא לא אתנביאו דכוותה ולא מטא להו שום איניש מן בני נביאה (ראה בנבואה במצרים שיהיו בניו בכמה גלויות עד כאן ועד עידן קץ משיח ולא הגיע לנבואה של ויחי אלא במצרים והיא נבואה מעולה שלא התנבאו כמותה ולא הגיעה להם שום אדם מבני הנביאים) אלא הוא ומשה, במשה כתיב (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי ביעקב כתיב ויחי יעקב, ויחי נבואתה דנחתא מאספקלריא' דנהרא

אורות מה

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

אורות כ

מחלוקת הדעות ע"ד הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהי להם שום יחש עם פורקי-העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל, - כל עקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית, שעדיין לא נגמרה הטהרה לגמרי ביסוד האופי של האומה, מצד חיצוניות נפשה, והיא מטהרת והולכת. אלה הכתות יחדו הנן בזה במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה: הדבור "הביאו חרב" נסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל: אותה הראויה להדחות, היא הטוענת: "גזורו", ובהתמרמרה מבלטת היא את אמתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק "גם לי גם לך לא יהיה, - גזורו!", והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת : "תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו", ורוה"ק צווחת : "תנו לה את הילוד החי, היא אמו!". אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע"פ שפרוד גמור כהעולה על לב המנתחים באכזריות אי אפשר הוא והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקים, "אשר אתם אומרים : היה נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ד' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם!" וככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה - אפילו כשלא באה ולא תבא לידי מעשה. יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמך הוא גם ע"י הרשעים, שעם כל רשעתם כ"ז שהם דבוקים בחפץ לבם לכללות האומה, עליהם נאמר, "ועמך כולם צדיקים", וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה היא לאמץ כחם של צדיקים "כדורדיא לחמרא", והפרוד המדומה חותר הוא תחת יסוד הקדושה כולה, כמעשה עמלק שזנב את הנחשלים, פליטי הענן, "שלח ידיו בשלומיו, חלל בריתו".

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com