נושאים

וארא - גלות הדיבור

 

זוהר לפרשת וארא - גלות הדיבור

זוהר כרך ב (שמות) פרשת וארא דף כה עמוד ב

ת"ח כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב (והרי בתחילה כתוב) לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הוה אותיב ליה (והקב"ה היה משיב לו) מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן והשתא (תעלה על דעתך שלא היה כן, וכעת) אמר ואני ערל שפתים אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא (אם כן היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה בתחילה), אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא (אלא סוד הוא, משה קול, ודבו שהוא מילה שלו היה בגלות והיה הוא אטום לפרש דברים ומשום כך) אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה (שדיבור שלי הוא בגלות שלו שהרי אין לי מלה, הרי אני קול מלה גרועה שהיא בגלות ועל כן שיתף הקב"ה את אהרן איתו), ת"ח כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה ומלה הוה אטים בלא קול כד אתא משה אתא קול (בא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות קול הסתלק ממנו ודיבור היה אטום בלא קול כשבא משה בא קול), ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הדא הוא דכתיב (ומשה היה קול בלא דיבור משום שהיה בגלות וכל זמן שהדיבור היה בגלות משה הלך קול בלא דיבור וכך הלך עד שקרבו להר סיני וניתנה תורה ובאותו זמן התחבר קול בדיבור ואז דיבור דיבר הוא שכתוב) (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות קול ודבור כחדא בשלימו ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי בזמנא דכתיב (ואז משה נמצא שלם בדיבור כראוי קול ודיבור כאחד בשלימות ועל כן משה התרעם שהדיבור נגרע ממנו חוץ מאותו פעם שדיבר להתרעם עליו בזמן שכתוב) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך מיד וידבר אלהים אל משה, תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה בגין דעד לא מטה זמנא דכתיב (בא וראה שכך הוא ששרה עליו דיבור לדבר) וידבר אלהים וגו' ופסק ואשלים קלא הדא הוא דכתיב (ופסק והשלים הקול הוא שכתוב) ויאמר אליו אני ה', בגין דדבור הוא בגלותא ולא מטא זמנא למללא בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא דאיהו קול ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא (כיון שהדיבור הוא בגלות ולא בא זמנו לדבר משום כך משה לא היה שלם בדיבור בתחילה שהוא קול ובא בשביל דיבור להוציא אותו מהגלות), כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו (כיון שיצא מן הגלות והתחברו קול ודיבור כאחד בהר סיני השתלם משה ונרפא ונמצא קול ודיבור כאחד בשלימות), תא חזי כל יומין דהוה משה במצרים דבעא לאפקא מלה מן גלותא לא ממליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי (בא וראה כל ימים שהיה משה במצרים שרצה להוציא דיבור מן הגלות לא דיבר מלה שהיא דיבור, כיון שיצא מן הגלות והתחבר קול בדיבור אותו דיבור שהוא דיבור הנהיג את ישראל אבל לא דיבר עד שקרבו להר סיני ופתח בתורה שכך ראוי), ואי תימא (שם יג) כי אמר אלהים פן ינחם העם לא כתיב כי דבר אלא כי אמר דאיהו רעותא דלבא בחשאי והא אוקימנא (שהוא רצון הלב בחשאי וכך העמדנו):

ספר הזהר פרשת שמות דף ג ע"א

ר' יוסי אוקים להאי קרא כד נחתא שכינתא בגלותא דמצרים. ור"ש אמר האי קרא על רזא דיחודא דמהימנותא אתמר (ר' יוסי העמיד את הפסוק הזה כשירדה השכינה בגלות מצרים, ור"ש אמר פסוק זה על סוד היחוד של האמונה נאמר). אתי מלבנון כלה קול אמר לדבור אתי בגין דהא קול אתי לדבור ומדבר לה בהדיה למהוי כחדא בלא פרודא כלל בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט. וע"ד כלל אצטריך לפרט ופרט אצטריך לכלל. דהא לית קול בלא דבור ולית דבור בלא קול (קול אמר לדיבור אתי כיון שהרי קול בא לדיבור ומדברו עימו להיות כאחד בלי פרוד כלל כיון שקול הוא כלל ודיבור הוא פרט, ועל כן כלל נצרך לפרט ופרט נצרך לכלל, שהרי אין קול בלא דיבור ואין דיבור בלא קול). וע"ד אתי מלבנון כלה וגו' 

ספר הזהר פרשת ויקהל דף רל ע"א-ע"ב

רבי אבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון. אמר ליה הא דכתיב (רבי אבא היה רגיל אצל רבי שמעון אמר לו מה שכתוב) (שמות כח) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים ותנינן. אורים דנהרין במלה דאצטריכו תומים דאשלימו במלייהו. תו אנן צריכין למנדע (ושנינו אורים שמאירים בדיבור שצריכים תומים שישלימו בדיבור, עוד אנו צריכים לדעת). אמר ליה ודאי והכי איהו חשן ואפוד לקבל אורים תומים ודא רזא דתפלין וקשרא דתפילין לקבל תרין אלין (אמר לו ודאי וכך הוא חשן ואפוד למול אורים ותומים וזה סוד תפילין וקשר של תפילין אל מול שני אלו). פתח ואמר (שם לג) וראית את אחורי ופני לא יראו. וראית את אחורי הא תנינן. דאחזי ליה קודשא בריך הוא למשה קשר של תפלין. ופני אלין תפלין ממש. ופני אינון תפלין דאינון רזא עלאה שמא קדישא. אחורי איהו רזא דקשרא דתפלין. והא ידיעא לגבי חברייא (הרי שנינו שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין ופני אלו תפילין ממש. ופני הם תפילין שהם סוד עליון שם הקודש. אחורי הוא סוד קשר של תפילין, והרי ידוע אצל החברים). בגין דדא אספקלריאה דנהרא. ודא איהי אספקלריאה דלא נהרא. לקבל דא אורים דנהרין במלייהו. תומים דאשלימו במלייהו, דא פנים. ודא אחור. ורזא דא קול ודבור. קול אנהיר לדבור למללא דבור אשלים מלה ותדיר דא בדא סלקן ולא אתפרשן דא מן דא לעלמין ובג"כ חשן ואפוד דא פנים ודא אחור. וכלא רזא חדא בלא פרישו כלל (כיון שזה אספקלריה המאירה וזה הוא אספקלריה שאינה מאירה לעומת זה אורים שמאירים בדבריהם תומים שמשלימים בדבריהם, זה פנים וזה אחור. וסד זה קול ודיבור. קול מאיר לדיבור לדבר, דבור משלים הדבר ותמיד זה בזה עולים ולא נפרדים זה מזה לעולם ומשום כך חשן ואפוד זה פנים וזה אחור. והכל סוד אחד בלא הפרדה כלל). אמר ליה אי הכי דלא מתפרשן לעלמין ומאן דאפריש לון הא תנינן דכתיב (אמר לו אם כן שלא נפרדים לעולם ומי שמפריד אותם הרי שנינו שכתוב) (משלי טז) מפריד אלוף. מהו דכתיב (שמואל א בג) ויהי כברוח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה אפוד ירד בידו ואילו חשן לא קאמר. אמר ליה ודאי הכי הוא. כל מה דהוא חשיב איהו טמיר וגניז ולא אדכר כל כך. כגוונא דא נושאי אפוד בד. מה דאיהו באתגליא יתיר איהו אדכר בגין דיתכסי מה דאיהו בגניזו וטמירו . וע"ד אדכר מה דאיהו באתגליא יתיר. (ואילו חשן לא אמר, אמר לו ודאי כך הוא כל מה שהוא חשוב הוא נעלם וגנוז ולא נזכר כל כך. כך גם נושאי אפוד בד. מה שהוא בגילוי יתר הוא נזכר כדי שיוסתר מה שהוא בגניזה והעלמה. ועל כן נזכר מה שהוא בגילוי יתר) ובג"כ שמא עלאה איהו רזא בטמירו וגניזו. ולא אדכר אלא בשמא דאיהו באתגליא. דא אדכר ודא אגניז. דא באתגליא. ודא בסתירו וכל מה דאתגליא איהו אדכר לעלמין (ומשום כך שם עליון הוא סוד בהסתר ובגניזה. ולא נזכר אלא בשם שהוא בהתגלות. זה נזכר וזה גנוז. זה בגילוי וזה בהסתר וכל מה שנתגלה הוא נזכר לעולמים). שמא דגניז איהו ידו"ד שמא דאיהו באתגליא איהו אלקי"ם. וע"ד אכתוב באתוון טמירין ואקרי באתוון אלין ואתכסי דא בדא למהוי יקרא עלאה טמיר וגניז לעלמין דכל (צט א) ארחי דאורייתא הכי הוא אתגליא וסתימא. וכל מלין דעלמא בין דעלמא דין ובין דעלמא דלעילא כלהו איהו טמיר וגליא (שם שהוא גנוז הוא יהו"ה, שם שהוא בהתגלות הוא אלקים. ועל כן נכתב באותיות נסתרות ונקרא באותיות אלו והתכסה זה בזה להיות כבוד עליון נסתר וגנוז לעולמים שכל דרכי התורה כך הם גלויים וסתומים. וכל דברי העולם בין עוה"ז ובין עולם העליון כולם הם נעלם וגלוי). 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]