נושאים

בא - כחצות הלילה

 

ויהי בחצי הלילה בני ישראל יוצאים מארץ מצרים. יציאה זו עומדת בסימן חילוק הלילה לשנים. חילוק זה הוא בעל משמעות סמלית. המציאות הופכת להיות מאד מאד מוגדרת. לא יותר תערובת של טוב ורע, לא יותר ניצוצות פזורים בכל המציאות, אלא הפרדה ברורה ומוחלטת בין טוב לבין רע. חצות לילה, יציאת הניצוצות.

ספר שמות פרק יב

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

ספר מאור ושמש - פרשת בא ד"ה ואיתא

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל כלהו בחכמה אתברירו, ולאחר הבירור נשאר החשך לבדו ולא היה בו שום ערבוב מהאור. ולזה... כתיב וימש חשך, שהיה חשך ועב בלא שום אור. ו'לכל ב'ני י'שראל ה'יה א'ור ב'מושבותם ראשי תיבות עולה כ"ו כמנין הוי"ה, רצה לומר שהיה להם אור הקדושה משמו יתברך שהוא כולו טוב, שעליו אמרו חז"ל ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. וזה שפירש רש"י כחצות כהחלק לילה שאין חצות שם דבר של חצי, פירוש שלא היה דוקא בחצי לילה כי באמת כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה משמע שכל הלילה היה מכה מצרים, לזה פירש רש"י כהחלק לילה לומר שכל הלילה היה מתחלק למצרים חשך ולישראל היה אור, כדאיתא במדרש שהאיר להם כל הלילה כיום של תקופת תמוז ובכל הלילה כשהיו ישראל מקריבין הפסח ואוכלין אותו היה מכת בכורים למצרים. ובזה יתורץ קושיית הגמרא מה שלא אמר בחצות כי לא היה בחצות ממש. ומה שכתוב ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו', גם כן אין פירושו חצי לילה ממש רק כל זמן שהיו ישראל אוכלין הפסח ועל ידי זה היו מבררין ומבדילין בין האור ובין החשך. וכשהיו אוכלין בשכונה זו היה להם אור ולמצרים שבשכונה זו היה חשך ומגפה. וזהו בחצי הלילה פירוש שנחלק כל הלילה למצרים חשך גמור ולישראל לילה כיום יאיר:

 

וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

ספר באר מים חיים פרשת בא - פרק יא

וה' הכה כל בכור, ואמרו חז"ל (תנחומא בפרשה זו ז') הקב"ה בכבודו ובעצמו והוא מקום גבוה ונורא בחינת הוצאת חמה מנרתקה שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) ובבחינה זו היה רחמים ודין... כי אם היה שם בחינת הדין לא היה אפשר להוציא ישראל מפני הקיטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל כן היה מוכרח הקב"ה בכבודו ובעצמו להתגלות שם ולהאיר באורו המופלא בבחינת הוצאת חמה מנרתקה, אשר לא כסדרו תמיד שה' בהיכל קדשו, ובכאן יצא מהיכלו ולא היה שום דין ואף על פי כן היו ישראל מתרפאין בו ורשעי מצרים נידונין בו עיין שם. והנה נודע אשר המלכות נקרא לילה וכשהיא נחלקת לחצאין בבחינת רחמים לבד ודין לבד יקרא חצות לילה שנפלגה לחצאין וזה שאמר הכתוב כאן כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כלומר כבחינת חצות הלילה שהוא רחמים לזה ודין לזה כן אני יוצא עתה בכבודי ובעצמי בתוך מצרים, הגם שלא שייך אצלי בחינת הדין כלל מכל מקום נעשה כבחינה זו שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה כאמור:

ספר פרי צדיק לחג הפסח - אות לו

וכן כתב האר"י הקדוש שיד החזקה וזרוע הנטויה הם תרין דרועין דאריך אנפין שהם במדה א' ימינא ושמאלא ובזרוע נטויה זו החרב, היינו גם כן על מכת בכורות ומביא מפסוק וחרבו נטויה ושם כתוב וירא את מלאך ה' וגו' וכאן כתוב ועברתי בארץ מצרים ודרש בעל הגדה אני ולא מלאך כו', רק בפסוק ועבר ה' לנגוף וגו' ולא יתן המשחית לבא וגו' ומשמע שהיה מלאך ואחר כך כתוב וה' הכה כל בכור וכל מקום שנאמר וה' נדרש הוא ובית דינו כו'... דלפעמים מגלה השם יתברך אורו וממילא יוצא כל הקדושה וכל החיות שבהם והם מתים וזהו ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' שכיון שגילה השם יתברך קדושתו יצאו כל הניצוצין קדישין וכל החיות מהבכורות ומת כל בכור ועל זה נאמר ועברתי וגו' והכיתי כל בכור וגו' אני ה' וממילא נתקדשו בכורות ישראל שקשורים בשורש בראשית במאמר ראשון וזהו ביד חזקה שהוא גבורה שבחסד וגם היה בזרוע נטויה שהוא חרב גבורה ממש שהוא מלאך ה' ועל זה נאמר וה' הכה הוא ובית דינו... ועל זה נאמר ולא יתן המשחית לבוא וגו'

 

(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

(לא) וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה

ספר ערבי נחל - פרשת בא

תו יש לדקדק הרבה עמ"ש משה רבינו ע"ה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך והא לקמן כתוב בקרא ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו כו' וכמבואר במדרשים שפרעה עצמו הלך בכל העיר בלילה וצווח היכן משה שרוי ומצאו ודיבר עמו ואיך אמר לא אוסיף עוד ראות פניך:

ונראה שיובן כל זה עם מאי דאמרינן (מגילה כ"ח ע"א) אסור להסתכל בצלם אדם רשע, והסתכלות אינו כולל ראיה בעלמא בהעברה, אלא פירושו להסתכל בו בצורתו בקביעות ולשום מחשבתו ולבו עליו, כי הוא סכנה כי מסתכל בפני הס"א ממש המתלבש ברשע ההוא, ויש בו סכנת מות באותו הסתכלות...

ואמנם בקדושי עליון כמו התנאים והאמוראים ודומיהן מצינו שהיו מסתכלין בפני הרשעים כמשארז"ל (ברכות נ"ח ע"א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. הענין הוא, כי אותן הצדיקים היו מתהלכים לפני ה' תמיד והמה אינם משימים מחשבתם לשום דבר גשמי כלל, ובהסתכל בדבר גשמי משימים לבם ומחשבתם אל הניצוץ הפנימי הרוחני אשר בגשם ההוא שהוא נפשו ונשמתו המקיימו, ולכן בהסתכלו בפני רשע רוחו ונשמתו אליו יאסוף, כי בהשים כל מחשבתו ואור שכלו אל הניצוץ ההוא המקיימו ומחייהו לאותו הרשע אז אותו הניצוץ שהוא חלק מהכלל ונמשך החלק אחר הכלל ולכן נעשה גל של עצמות כידוע:

... ואז אמר לו הש"י עוד נגע א' אביא על פרעה, 'אביא' דייקא, ר"ל האמת שאותה מכה אני אעשה ולא השליח. ואז אמר משה רבינו ע"ה אל פרעה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, נודע ממ"ש האר"י ז"ל בביאור פ' אני ראשון ואני אחרון, כי מדה האחרונה נקרא אני, ומדה הראשונה... נקרא ג"כ אני, אותיות אין, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וידוע כי כל ניצוץ הוא בערך אותו אבר שנתלבש בתוכו להחיותו, ממילא... אותן הניצוצות הם בחינת... הנקרא אני, והיינו 'אני' יוצא דייקא, והפשוטו והסוד א' הוא כי הפשוטו אשר הש"י בעצמו יתגלה במצרים ועי"ז יצאו הניצוצות קדושות כי אין בכח אדם להוציא... וזה עצמו הכוונה אנ"י יוצא, שיצאו הניצוצות שהם בחינת אנ"י... וממילא מתורץ מה דהוה קשיא לן איך אמר לא אוסיף עוד ראות פניך ואח"כ דיבר עמו כי לא היה הכוונה אלא על ההסתכלות בו להוציא הניצוצת קדושות וכאמור ודו"ק:

 

וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:

שפת אמת ליקוטים - פרשת בא

קומו צאו וכתיב התם בסדום קומו צאו, הרמז שהי' באותו לילה בחצות כמו שכתוב בנוסח ובכן ואמרתם זבח פסח, וי"ל עוד כי גם שם הי' הכוונה להוציא הארות הנמצאים בסדום כענין שכתבו מצאתי דוד עבדי היכן בסדום, רק שחתניו לא הי' להם שייכות לזה הבנין שבנותיו היו מיוחדים לו, כמו כן הרמז כאן קומו צאו על הניצוצות קדושות שהיו במצרים שכולן עלו עם בני ישראל כמ"ש במקום אחר:

 

(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:

שפת אמת ליקוטים - פרשת בא

קחו כאשר דברתם כו' וברכתם גם אותי כו', פירש רש"י ז"ל כאשר דברתם גם אתה תתן כו', פירוש זה כי נתבטל והרגיש כי גם מה שיש לו [הוא] רק מפסולת הנשאר ואין לו בפני עצמו כלום, וזה שאמר לו משה רבינו ע"ה גם אתה כו' זבחים ועולות כו' לומר כי גם עליותיו והמשכותיו שיש לו, רק על ידינו, וכמדומה לי ששמעתי זה מאא"ז מו"ר זצלה"ה ג"כ, וכאשר דברתם הוא שאין הוא יודע דרך הנכון כלל, ובטל מה שאמר לא כן לכו נא כו' כאילו הי' מבין ויודע דרך הטוב, וכאשר דברתם היא שאינו יודע וכל מה שיש לו [הוא] רק על ידי ישראל (ג"כ), ונמצא כי זהו שאמר גם אתה תתן בידינו כו'

 

(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:

ספר באר מים חיים פרשת לך לך - פרק יג

וכן בצאת ישראל ממצרים שקיבצו אליהם כל הניצוצים הקדושים ממצרים, שהעיד הכתוב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט' ע"ב) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. והוא רומז על העלאת הניצוצות שלקחו אתם כנודע מדברי האר"י ז"ל. וממילא פרעה ומצרים נלקח מהם כל אלה ונכנסו ישראל להיות ברוכים לה' והם נעשו ארורים יהיו ונתרחקו זה מזה ואין ארור מדבק וכו' על כן ותחזק מצרים על העם וגו' כי אמרו כולנו מתים, אמרו האמת שנעשו בבחינת המתים ממש שלא היה להם עוד שום ניצוץ הקדוש הנקרא חי, ולא חיו כי אם מן הקליפות הנקראים מתים ובסוד אומרם (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוין מתים. ועל כן אין אנו יכולים לסובלם עוד ועל כן גורשו ממצרים ואך מסבב הסיבות שרצה שיטבעו בים נתן בלבם לרדוף אחריהם אבל בשעת מעשה גרשום בלבבות שלימות כי אין ארור מדבק בברוך:

 

(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:

(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:

ספר תולדות יעקב יוסף פרשת בא - אות ח

בפסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וגו', ויעשו כן וגו', וינצלו את מצרים. והקושיא מפורסמת וכי צריך בקשה וכו'. ב' קשה דהוה ליה לומר וישאלו ממצרים, ל"ל מאת רעהו אשה מאת רעותה:

ונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך. דראיתי במפרשי התורה... דאיש מאת רעהו ר"ל שישאל עני מן עני כמותו וכו' יעו"ש:

ולי נראה יותר פנימי, כמו שיש כוונה בדברים רוחניים בתורה ותפלה ועשיית המצות, שהכל יסובב על קוטב א' לברר הניצוצין, וכמ"ש בכתבי האר"י יעו"ש. כך הכוונה בדברים גשמיים גם כן, באכילה ושתיה וכל מיני מלאכה, הכל לברר... וז"ש בכל דרכי"ך דעה"ו, לשון יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, על ידי העלאת מ"ן מברורי הניצוצות והבן:

והנה כתוב בכתבי האר"י זלה"ה טעם מצוה שלא לשוב למצרים לעולם, כי כבר ביררו כל הניצוצות, כמ"ש וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). וטעם כל הגליות, כדי שיבררו הניצוצות. וכאן במצרים אין צריך לברר עוד וכו' יעו"ש. ומאחר שכל עניני אדם לברר הניצוצין, ויש להבין אם כן מאי טעמא יברר העני במעט סחורה מעט ניצוצות, והעשיר יברר על ידי הרבה סחורה הרבה ניצוצות, למה ישונה זה מזה:

ונראה לי כי נודע מ"ש בסוד מדת ימי, כי אל דעות ה' היודע כמה ניצוצות צריך לברר כך נותן לו מדת ימיו, והעני כבר בירר נצוציו בגלגול הקודם ונשאר לו לעת עתה לברר מעט, והעשיר בהיפך:

ומעתה מאחר מה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב הוא לברר ניצוציו, אם כן זה שהוא עני ויש לו לברר מעט ניצוצות, אם ילך אצל עשיר למצוא עושר לרוב בודאי לא ישאלנו שאין בו צורך לזה, ואם כן יהרהר אחר מדותיו יתברך שאמר שישאל איש כלי כסף ועכשיו אין משאלין להם:

ובזה יובן דבר נא לשון בקשה, שלא יהיו רודפים אחר ממון והון רב, רק וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, עני מן רעהו עני כמותו, ועשיר מעשיר כמותו, ובזה וינצלו את מצרים וק"ל:

והיוצא מזה מוסר, שלא יקנא עני לעשיר, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ולא ישנא אומן אומנתו, חנווני לחנווני ומוזג למוזגים וחכם לחכם

ספר אור המאיר - פרשת בא

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ופירש"י דבר נא אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק, אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם... כי נודע עיקר הגלות ושעבוד ששעבדו בבני ישראל במצרים, היה רק להוציא משם נצוצות קדושות הנבלעים בקליפות, ובלתי אפשרי היה לצאת משם כי אם באמצעות העוני ועבודת פרך, כמו דאיתא בספרים, ואחר שהוציא בני ישראל כל טוב מצרים, אסור לעבור בה איש הישראלי, לבלתי תת כח עוד לבחינת מצרים

ומעתה תחזה מה שהעמיק רש"י בדבריו דבר נא אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך וכו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ובודאי אותו צדיק אברהם אבינו לא דאג לבו לקיים בהם רכוש גדול וכלי כסף וכלי זהב להעשירם עושר מופלג, ומצינו שלמה המלך ע"ה אמר (משלי ל, ח) ראש ועושר אל תתן לי, אמנם כוון אל האמור, רכוש גדול מכל טוב מצרים ניצוצות קדושות ואותיות התורה המלובשים בהם, זהו עיקר הרכוש, לזה בקש להזהירם על כך, כי זה עיקר עבודת בני ישראל, ובזה תולה יציאתם ממצרים, כמו אז כן עתה להוציא כל רכוש המלובש בקומת הסטרא אחרא, לבלתי השאיר שום ברכה, בכדי שאל יצטרכו לשוב עוד לבחינת מיצר שלהם, להוציא עוד הטוב המעורב ברע, מול דברינו הנ"ל בא הרמז בתורה, ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, בכאן העיד בו שיפרוש את עצמו מפרעה מכל וכל, ובפרט שכבר הגיע סמוך לזמן מכה אחרונה, שבה יצאו בני ישראל, ומסתמא כבר ניתקן ונברר הכל, וכיון שכן אזי אין להם לישראל לעשות עוד אצלו, ולכן העיד והתרה אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות כמבואר, מול דבריו מגיד משנה השיב משה רבינו ויאמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך... וכבר הגיע העת והזמן לבלתי ראות פניך עוד כמבואר, ולכן נסמך תיכף הדבור אחר זה, דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כלי כסף וכלי זהב, להוציא יקר מזולל, לבלתי תשאר שום ברכה אחריהם, ודו"ק כי עמוק:

 

(לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

ספר בעל שם טוב על התורה - פרשת ויצא

ולהבין זה יש לומר דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה בפרי עץ חיים די"ב ודף מ"ה כי על ידי חטא אדם הראשון נפלו כל הניצוצות של הנשמות קדושות בתוך הקליפות ונתערב טוב ברע, וצריך לבררן על ידי התורה והעבודה והמצוות של בני אדם בעזר וסיוע העליון, השכינה אשר עמהם... ואז מתבררין ועולין בבחינת מיין נוקבין וכו', ולכן הוצרך גלות ישראל בכל שבעים אומות שנפלו שם הניצוצות, וצריך כל אחד מישראל לגלות שם במקום שיש שם הניצוצות משורש נשמתו להוציאן ולבררן, רק במצרים נאמר (בפ' בשלח) לא תוסיפו לראותם וגו' לפי שנאמר (בפ' בא) וינצלו את מצרים ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות ד"ט ע"ב) כמצולה שאין בה דגים, שלא נשאר בה שום ניצוץ קדושה

ספר קול מבשר ח"ג - פסח

רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, וגו. הרה"צ הקדוש מוה"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא זי"ע אמר לפרש, כי הרשע חושב, שעיקר עבודת השי"ת הוא רק בתורה ותפילות ותעניתם וסיגופים. ולשיטתו, אין לעבוד את השי"ת בתענוגי עולם הזה, כגון אכילה ושתיה וכד', שלכאורה ענינים אלו הם רק "לכם" ולא לו, וטוען הוא כלפי צדיקי הדור וחכמיה, באכילה ושתיה אין כוונתכם כלל לשמו יתברך, אלא הכל הוא "לכם". ולדבריו, עצם בריאת הקב"ה את עולמו, הוא לעשות רצונו בלבד, ואין מהראוי לאכול כלל וכלל. ועל כן הוא כופר בעיקר הבריאה, שברא הקב"ה את העולם לתקן דומם צומח וחי, ועל ידי אכילת הצדיקים מתקנים הם באכילתם את הדצ"ח להגיע בהם לעולם הבא. ולכן, ואף אתה הקהה את שיניו, מאחר שטוען שאין צורך באכילה, אינו צריך לשיניו! ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, להוציא הניצוצות הקדושות, כמו שנאמר, וינצלו את מצרים. ועל כן המצוה לאכול. לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל.

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]