נושאים

נבוא אל המלך אשר לא כדת

אחד המסרים החזקים ביותר של יום הפורים הוא האפשרות להגיע אל המלך 'אשר לא כדת'. גם מי שבמהלך השנה התרחק, ומרגיש את עצמו מנותק משהו צריך לנצל את ההזדמנות היקרה הזו שפורים מעניק לנו ולבוא אל המלך. כל הפושט יד בפורים, נותנים לו. אין מי שישאר מחוץ לחצר הפנימית. כיון שכך, חובה עלינו לנצל את ההזדמנות. 

ובכן, נבוא אל המלך אשר לא כדת...

 

יום צום היום. יום תענית אסתר. יום צום מטבעו הוא יום של התבוננות וחשבון נפש גם במישור האישי. כיון שכך הבה נפנה לקריאה של סיפור המגילה בפן האישי ביותר. הדברים שייאמרו להלן מבוססים על דברים שכתב תלמידו הגדול של ר' נחמן, ר' נתן.

האשמה הכללית המרחפת מעל לראשם של ישראל במהלך פתיחתה של המגילה היא אשמת השינה:

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד אותו שנא' בו (דברים ו') ה' אחד ישן לו מעמו (אסת"ר, פר' ז אות יב)

ד"א ישנו עם אחד. ישנים הם מן המצוות (מדרש פנים אחרים נוסח א פרק א)

במישור הלאומי אנחנו מדברים כאן על עם שהיה בשיא תפארתו, גלה מארצו, איבד את השלטון ואת הזיק הלאומי. ובמישור האישי, הפרטי, אנחנו מדברים כאן על היהודי שלנו, היה בשלטון אבל איבד אותו. וכעת אחרים שולטים, והוא ישן. מצב זה בו האדם ישן הוא המצב האידיאלי לאבד אותו מן העולם.

שאלו תלמידיו את רבן שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שהיו באותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (ילקו"ש, אסתר פרק א רמז תתרמח)

ההנאה מסעודתו של אותו רשע היא האובדן המוחלט של חוש הביקורת האישי. סעודת היצר, היא סם הרדמה לכל מנגנוני האזהרה. האדם הולך ויורד. אם חוזרים אנו אל המישור הלאומי הרי שהיתה סיבה לאותה סעודת יצר, לסעודתו של אותו רשע:

כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי (מגילה, יא ע"ב)

שוב, במישור הלאומי, לפנינו מסיבה לאובדנה של מלכות ישראל. כיון שלא נגאלו עד עתה, שוב לא יגאלו. ובמישור הפרטי והאישי זוהי ההרגשה הנוראית שאין כבר יותר סיכוי. אם לא יצאתי מהמקום הזה עד כאן, כבר אין לי סיכוי יותר. זו השמחה לאיד שבסיומו של קרב אגרוף כשהשופט סופר עד עשר, ומי שלא קם עד סוף הספירה, כבר לא יקום יותר. שם בעומק הירידה האדם חש כיצד התרדמה הזו שהביא הוא על עצמו עלולה לעלות לו בחייו. האחרים כבר חוגגים את אובדנו.

צריכים לשוב אל המלך. אבל מה אפשר לעשות אם כל מה שעבר עלינו במהלך השנים פשוט כבר די סגר לנו את הדרך חזור? פשוט זה לא שייך אחרי כל כך הרבה נפילות ואחרי ריחוק שכזה לגשת אל המלך...

זאת ועוד, הרי מדברים אנו על המלחמה שלנו עם עמלק. ואומנותו של עמלק היא דווקא עם אותם החשים שהם כבר אבודים:

כל הנחשלים אחריך ר' יהודה ור' נחמיה אחד מהם אומר כל מי שהיה הענן מניחו ומשילו ואחד מהם אומר כל מי שהיה הענן פלטו וחבטו... ר' יצחק אומר מהו כל הנחשלים אחריך כל מי שהיה קורא תגר אחר הקב"ה היש ה' בקרבנו (פסיקתא רבתי, פרשה יב)

עמלק תופס את כל אלו שנפלטים מן הענן. שיש להם הרגשה של חוסר שייכות. אלו הם קרבנות עמלק, אנשים שאבדו את התקוה מעצמם. אנשים ששואלים את עצמם 'היש ה' בקרבנו אם אין', הם כבר לא יודעים באמת האם הם שייכים אל ה' או לא...

אנו רואים לעיתים אצל בני נוער תחושה כל כך עמוקה של תסכול ממאבקים חוזרים ונשנים עם היצר, מאבקים שלא תמיד נגמרים לצערנו בנצחון, מאבקים שמביאים את בני הנעורים לשאול את עצמם אם הם בכלל שייכים לקדושה, אם הם בכלל שייכים לעבודת ה'. לעיתים אנו עדים לכך שהפתרון הוא דווקא נטישה מוחלטת של כל השייכות הזו לעבודת ה', משום שהקונפליקט הוא כל כך חזק ועמלק הרי מחפש את הנחשלים...

וכאן מתעורר לפתע כוח פנימי, כוח שחש את הנפילה הגדולה ואת הסיכוי שאולי בכל זאת קיים:

וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם. וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ. (אסתר, ד פס' ז-ח)

אנחנו חייבים לחזור אל המלך. אנחנו חייבים לבקש, להתחנן, על עצמנו, על מעמדנו, שאם לא כן, הרי פתשגן כתב הדת ניתן כבר בשושן הבירה, וגזר הדין כבר תלוי ברחובות.

אבל:

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי. כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם: (אסתר, ד פס' יא)

היהודי שלנו חושש לגשת אל הקודש. הוא לא נקרא אל המלך כבר שלושים יום. הוא חש ריחוק. הוא לא שייך בעניינים של קדושה. האם ביאתו אל המלך תהיה מוצלחת? האם במקום לקבלו באהבה, ידחה אותו המלך ואולי אף גרוע מכך, יגזור עליו גזר דין מוות?

התשובה על הטיעון הזה לא מאחרת לבוא:

כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר (אסתר, ד פס' יד)

אין יהודי שאין לו תקווה. גם יהודי שננעלו בפניו כל שערי תשובה, גם יהודי שהגיע עד הדיוטא התחתונה, עדיין יכול להכנס לפני ולפנים במהלך של 'ממקום אחר'.

חז"ל מספרים לנו על מנשה שעשה את כל הרעות שבעולם ובסופו של דבר רצה לעשות תשובה ולהתקרב אל בוראו

והיו מלאכי השרת סותמין את חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו לפני המקום ואומרים לפניו רבון העולמים אדם שהעמיד צלם בהיכל כלום יש בו תשובה, אמר להם הקב"ה אם איני מקבלו בתשובה הרי הדלת נעול כנגד כל בעלי תשובה, מה עשה הקב"ה חתר לו כמין חתירה אחת תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו, הה"ד ויתפלל אליו ויעתר לו... וישיבהו ירושלם למלכותו (ילקו"ש מל"ב כא רמז רמו)

יש לכל יהודי מהלך של 'ממקום אחר', גם אם כל הנתיבים סגורים, אין אפשרות שיהודי ישאר בחוץ. אין כל אפשרות אחרת, היהודי שלנו צריך לבוא אל המלך ולנצל את ההזדמנות, אולי...

אבל היהודי שלנו עדיין איננו רגוע, הוא חש את ההרגשה של

וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר, ד פס' טז)

חז"ל דורשים על המילים 'אשר לא כדת', אשר לא כדת של תורה. היהודי שלנו מרגיש שמצד מידת הדין אין הוא ראוי לעמוד לפני המלך. מידתה של תורה אומרת שמי שחטא אינו ראוי ואינו זכאי לחסדי שמים, לקרבת אלקים. אבל למרות כל זאת מתגברת אצלו ההכרה שיש אפשרות לבוא אל המלך גם אם אין זה כדת של תורה. גם אם אין הוא ראוי, אבל בכל זאת...

כאן צף ועולה מעמדו המיוחד של היום שאנחנו נצבים בפניו, יום הפורים. פורים הוא יום שבו נבוא אל המלך אשר לא כדת. אין מי שלא שייך. אין מי שישאר בחוץ. כל יהודי באשר הוא, זכאי לקירבה של פורים. גם אם אין זה כדת, אבל הרי למדנו שבפורים

אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול, נותנים לו (קצשו"ע, קמב סעיף ג)

כל אחד יכול לקבל, ואם זה כך אז הרי המהלך של 'אבוא אל המלך אשר לא כדת', הוא חלק מהותי מכל עבודת הפורים.

על דרך זו צריכים אנו להבין גם את סיומו של הפסוק 'וכאשר אבדתי אבדתי'. ידוע הוא הסיפור על הבעש"ט שברך יהודי פשוט בברכה שלא היה ראוי לה, ובשל כך נגזר עליו בשמים שיאבד את כל שכרו וחלקו לעולם הבא. מששמע זאת הבעש"ט, שמח שמחה גדולה, וקיבל על עצמו לעבוד כעת את ה' רק מצד אהבתו אותו, וללא שום פניות ואף לא למחשבת עולם הבא. אין אנו באים בשמו של העולם הבא, אין אנו בשמו של השכר הגנוז לצדיקים. אנו באים בשמה של אהבת ה' שאיננו מוכנים לוותר עליה. אנו משליכים את הכל מעלינו ונגשים אל המלך.

וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט. (אסתר, ה פס' ב)

כמה קשה לאסתר להגיע אל המלך. הנגיעה הזו בראש השרביט. איזה מרחק. חז"ל חשו במרחק הזה

כשראה אותה האירו עיניו והושיט לה השרביט שבידו, ולא היה כח באסתר ליגע בו, ויש אומרים מיכאל משכה והגיעה בראש השרביט (ילקו"ש, אסתר ה המשך רמז תתרנו)

לא היה כח באסתר לגעת בראש השרביט. מה יכולות שנים של ריחוק לעשות ליהודי שלנו. מה יכולות שנים של חוסר אמון עצמי לעשות לקירבת האלקים שלנו. צריכים אנו למלאך מיכאל הממונה על הניסים כדי שידחף, כדי שיחבר, כדי שיגשר, כדי שיתן לנו את האומץ לעשות את הצעד הכל כך חשוב הזה.

'ותיגע בראש השרביט'. אמרו חכמים

שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנא דבי אליהו רבה, פרק כה)

וכבר תמה ה'שפת אמת' על כך

כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח (שפ"א, במדבר תרל"א)

גם אם אין לי אחיזה של ממש בשרביט, אבל נגיעה יש לי. מבניהם של אברהם יצחק ויעקב אני. נגיעה יש לי, והנגיעה הזו היא שנותנת לי את החיים, היא שנותנת לי את הבטחון שאצליח למרות הכל, למרות שלא נקראתי אל המלך זה שלשים יום, למרות שישנתי, למרות שהייתי ממש ממש רחוק, אבל נגיעה בראש השרביט, יש לי.

ועדיין היהודי שלנו ממתין, ממתין ליום המחר

וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי. אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. (אסתר, ה פס' ז-ח)

היום עסוקים אנו במהלך של צום והכנה לקראת. אבל מחר, המחר שייך לנו, 'מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה', 'מחר אעשה כדבר המלך', 'ינתן גם מחר כדת היום', אנחנו מחכים למחר. המחר הוא מחר של 'אבוא אל המלך אשר לא כדת', זוהי המתנה שפורים נותן לנו, ואנחנו נהיה שם...

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com