נושאים

יום העצמאות תשעג - אני ישנה ולבי ער

 

אני ישנה וליבי ער

 

קיימות גישות רבות ביחס לפרשנות שיש להקמת מדינת ישראל. יש הרואים במדינה מעין פתרון טכני לשאלת היהודים, שאלה שהטרידה לא רק את עם ישראל אלא גם את אומות העולם. גישה זו מאופיינת במשפט "אין לי ארץ אחרת" אותו ניתן למצוא מודבק כסטיקר על לא מעט מכוניות. יש בה בגישה זו הרבה מן ההתבוננות בעבר, הרבה מן הסבל שעבר עם ישראל במהלך הגלות. מכאן גם לקישור עמוק של מעמדה של השואה למדינת ישראל. הסבל הגדול מחד וההגעה למדינת ישראל מאידך.

אולם מסתבר שיש אפשרות אחרת, והיא העמדתה של מדינת ישראל כשלב בתהליך הגאולה האחרונה והדחיפה לביאת המשיח, בנין בית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות והנבואה. מסתבר שעל האספקט הזה היה נטוש הויכוח בראשית הופעת הציונות, האם מותר והאם כבר הגיעה השעה, והאם אין בכך דחיקת הקץ.

על חטא המעפילים כתב ר' צדוק הכהן מלובלין:

ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך... והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא... שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא. (צדקת הצדיק, מו)

ר' צדוק הכהן משתמש בביטוי "שאכלוה פגה", המתייחס אל אכילת התאנה. מסתבר שיש בדימוי זה מימד עמוק. אמר שלמה בחכמתו: "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיה"  (משלי כז, יח). יש צורך לנצור את התאנה ורק אחר כך להגיע לאכילת פריה. וכמאמר חכמים:

נוצר תאנה יאכל פריה למה נמשלה תורה בתאנה שרוב האילנות הזית הגפן והתמרה נלקטין כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט (במדב"ר, כא אות טו)

פירוש לדברים נוכל למצוא בדברי הירושלמי (ברכות, כ ע"א) המספר אודות קבוצת חכמים שהייתה יושבת ולומדת מתחת לתאנה ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו. אמרו החכמים הבה ונשנה את מקומנו שמא בעל התאנים חושדנו שאנו אוכלים את פרותיו. מה עשו הלכו וישבו להם במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאן הלך וחזר אחריהם עד שמצאן אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשין למנעה ממני. אמרו לו חס ושלום. שאל האיש, ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו החכמים, משום שחששנו שמא אתה חושדנו. אמר להם, חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמה זורחת על התאנים הן מתליעות.

הנה לפנינו הקונפליקט במילואו. מצד אחד שלא לאכול פגה, ומצד שני כשהשמש זורחת עליהן הן מתליעות. משמעות הדברים בהקשר לגאולתנו היא ברורה. מצד אחד שלא לאכול פגה, שלא לדחוק את הקץ, ומן הצד השני שלא להחמיץ את השעה.

שאלה זו עמדה לפני גדולי עולם עת הופיעה הציונות בשמי העולם היהודי, והללו פסקו כי כבר הגיעה השעה. חלקם הורו כך משום שראו בהתעוררות הלאומית הפנימית והחזקה מעין אות וסימן כי כבר הגיעה השעה וכי התאנה כבר חנטה פגיה וכי הגיעה השעה ל"קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך"...

אולם מסתבר כי החשש מפני החמצה לא פג. אמנם זכינו בחסדי שמים להקמת המדינה, אולם במערך הכולל של ביאת הגואל עדיין לא הגענו לכלל גאולה שלימה. וכיון שכך, סכנת ההחמצה במקומה עומדת. סכנה זו נראית לנגד עינינו בראש ובראשונה בדמותם אלו המסרבים להכיר בגודל השעה, ובגודל הנס שנעשה לנו, ומתוך כך מקטינים בערך האירועים, ומתוך כך גם לא הופכים להיות שותפים בהנעתם ובהבאתם אל חוף מבטחים.

כך כתב הרב סולובייצ'יק בדרשתו הגדולה 'קול דודי דופק':

אוי לו לבעל הנס אם אינו מכיר בניסו, ואזנו אטומה לשמוע את הד האימפרטיב הבוקע ועולה מתוך המאורע המטא היסטורי... כשנס אינו מוצא את הדו הרצוי במעשים ממשיים, חזון נעלה מתנוון ומתמזמז, ומדת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס כפוי הטובה. "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמר מדת הדין וכו' חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? (קול דודי דופק עמ' 14-15)

חזקיהו שאינו חש בעצמת האירועים אינו ראוי להיות משיח משום שכדי להביא את הגאולה צריכים להאמין בה. צריכים להיות חלק ממנה. צריכים לסייע לה להבשיל ולהביא את עצמה לידי ביטוי. יש חזון, יש רוח גדולה, יש מהלכים היסטוריים, אבל אין עשייה. או אז החזון הגדול מתמוסס.

התיאור הדרמטי ביותר של החמצת השעה מבוטא בשיר השירים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי: (שה"ש, ה פס' ב-ח)

הנה לפנינו ההחמצה. הרי קול דודי דופק. הרי הוא שולח ידו מן החור. אבל תירוצים מתירוצים שונים מונעים את הרעיה לפתוח את הדלת.

בספר הכוזרי קשר את החמצה זו הנזכרת בשיר השירים, עם עליית עזרא ונחמיה ובנין הבית השני:

אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו אני ישנה ולבי ער כינה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער ובאמרו קול דודי דופק כיוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ המלים שראשי נמלא טל הן כנוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש פשטתי את כתנתי מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל דודי שלח ידו מן החור רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים. (כוזרי, מאמר שני אות כג)

נראה שהכוזרי פסק בדבריו כדברי ריש לקיש שהיתה בפיו טענה על שהעולים מבבל לא הפכו את העליה הזו למהפכה גאולית אלא העדיפו להסתכל על המהלך כולו כמהלך טכני, פוליטי:

ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא אמר ליה אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו (יומא ט ע"ב)

מסתבר שאפשר לעלות לארץ ישראל אבל עדיין להחמיץ את המהלך ההיסטורי של ביאת הגואל. העליה כחומה היא זו שחשובה. שינוי התפיסה, המחשבה שעם ישראל אוזר כוח והופך את עצמו לגואל של עצמו. אם התפיסה היא שונה הרי שזה מחזיר אותנו אל ההאשמה הנוראית של הכוזרי המגדיר את כל תפילותינו לגאולה כצפצוף הזרזיר וכדיבורי התוכי, אמירה ללא כוונה פנימית.

אם חוזרים אנו אל התיאור בשיר השירים אנו מוצאים כי המשך הדברים שם מעורר למחשבה. " הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". נשאלת השאלה, איזה מן חולי הוא זה, חולי האהבה? ואפשר ויש לשאול שאלה גדולה מזו, איך יכולה הרעיה להצהיר כי חולת אהבה היא אם בהגיע דודה, לא פתחה לו את הדלת?

בפחד מסוים, אולי ניתן לטעון כי החולי הוא חולי האהבה הבלתי ממומשת. הגעגועים כדרך חיים. קיבוע התפיסה של הגלות המתגעגעת כדרך של חיים היא החולי הזה, חולי האהבה. אפשר לחשוב מה נעשה ביום בו יבנה בית המקדש ושוב לא נוכל לשיר את ה"ממקומך" המפורסם שאנו שרים מידי שבת, המרטיט את כל נימי הלב. אבל מחשבה מן הסוג הזה היא מחשבה פסולה. את מקומם של הגעגועים עתידים לתפוס חיים נורמליים של מיצוי וסיפוק. צריכים אנו להודות כי למרות כל הרומנטיקה הגנוזה במשפטים אלו צריך לומר כי הקטע הזה אינו מתאר משהו חיובי אלא משהו שלילי. הקטע הזה מתאר חיים לא נורמליים של זוג שלצערנו אינו מצליח להגיע לידי מימוש אהבתו.

אמרו חכמים בפסיקתא:

אני ישינה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל וגו' (שה"ש ה' ב') אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולם אני ישינה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אני ישינה מן הקרבנות ולבי ער במצות וצדקות אני ישינה מן המצות ולבי ער לעשותן אני ישינה מן הקץ ולבי ער לגאולה אני ישינה מן הגאולה ולבי ער להקדוש ברוך הוא לגאלני (פסיקתא רבתי פרשה טו)

בהשקפה ראשונה ועל פי הגישה המקובלת יש במדרש הזה משהו יפה האומר כי למרות השינה החיצונית יש עדיין איזה סוג של עירנות פנימית המקיימת בכל זאת את המציאות הרוחנית היהודית אף בתקופת הגלות. אבל האמת היא שאל לנו לנתק את דברי המדרש מן ההקשר, וההקשר הוא הקשר ביקורתי. יש כאן ביקורת על השינה הזו. יש כאן ביקורת כי למרות שהרעיה שומעת בשנתה את קול הדוד כשהוא דופק, אין היא מזדרזת לפתוח לו. ובהקשר זה מקבלים דברי המדרש פרשנות חדשה:

אני ישינה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

זוהי מחלת הגלות. במקום לחשוב על בית המקדש, במקום להיות ער לבית המקדש מסתפקת הרעיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהם בבחינת מקדש מעט. כך למרות שאין לה בית מקדש עדיין מוצאת היא סיפוק רוחני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ודי לה בכך. כיון שכך, אין היא מתעוררת לפעולה בענין זה של הקמת בית המקדש.

אני ישינה מן הקרבנות ולבי ער במצות וצדקות

הוא הדין והוא הטעם ביחס לעבודת הקרבנות. תחת הציפייה לחידוש עבודת הקרבנות, באה עבודה אחרת. עבודה של מצוות וצדקות. ודי לה בכך, למרבה הצער.

אני ישינה מן המצות ולבי ער לעשותן

כאן ברור כבר כי לפנינו ביקורת. וכי איזו מעלה היא השינה מן המצוות והעירנות לעשותן. הדברים מזכירים לנו את מה שאנו שומעים לפעמים מפיהם של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות המגדירים את עצמם כ'דתי בלב'. הגדרה זו היא הגדרה שגויה. את המצוות צריך לקיים. את המקדש צריך לבנות ואת הקרבנות יש להקריב. אין להסתפק בתחליפים. זוהי המשמעות של הנקישה על דלת הגאולה.  

אני ישינה מן הקץ ולבי ער לגאולה

מושג הקץ שונה ממושג הגאולה. הגאולה מבטאת תהליך, רעיון, מהלך, אבל לא משהו ממשי. הקץ הוא מושג הקשור בזמן קונקרטי. כך אמרו חכמים "תפוח רוחם של מחשבי קיצין" שמשמעו אותם אלו המחשבים את השנה ואת היום בו יבוא המשיח. הרעיה ישנה מן הקץ. הקץ איננו דבר רלוונטי. לא מדברים כאן על מושגים של זמן מוגדר אלא מדברים על מושג מופשט, על גאולה.

אני ישינה מן הגאולה ולבי ער להקדוש ברוך הוא לגאלני

כאן המצב הוא חמור במיוחד, וקשה להתחמק מלהבין כלפי מי הוא מדבר. יש הישנים מן הגאולה וכל עירנותו של הלב מתבטאת בכך שהוא פונה אל הקב"ה לגאול. אין שום עשייה מצד הנגאל אלא הכל מוטל בידיו של הקב"ה. ושינה זו היא שינה שהדוד קורא לרעיה להיפטר ממנה.

 

הנה כי כן, עדיין דרך הקץ לפנינו. אם חשבנו כי בהקמת המדינה הבאנו את המהלך אל שיאו, טעינו. הקמת המדינה היא שלב במהלך הגאולי הכללי והגדול, ביקיצה מן השינה והתרדמת שנפלה עלינו בגלות. האחריות הזו מוטלת עלינו, ועלינו לדאוג לכך כי אכן ספינת הגאולה של מדינת ישראל תביא אותנו אל חוף מבטחים של גאולה שלימה, של בית מקדש בראש הרים, של חידוש עבודת הקרבנות, ושל חידוש הנבואה במהרה בימינו אמן.

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]