נושאים

ויקרא תשעא - ויקרא אל משה

 

ויקרא אל משה

"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא, א פס' א)

כדי להבין את משמעותה של הקריאה למשה עלינו לפנות לפסוקים החותמים את ספר שמות שהמשכם למעשה הם הפסוקים הפותחים את ספר ויקרא:

"וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן... כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ פס' לג – לח).

משה מסיים את בניית המשכן. עם סיום הפעולות האחרונות, מיד מכסה הענן את האוהל וכבוד ה' מלא את המשכן. כיון שכך, אין משה יכול להכנס אל אוהל מועד משום שה' שכן עליו וכבודו מלא את המשכן. עומד לו משה מחוץ לאוהל ואיננו נכנס שכן לא נקרא להיכנס. כאן מסתיים ספר שמות. סיום זה הוא הבסיס לפתיחה הדרמטית של ספר ויקרא. ה' קורא למשה להכנס אל אוהל מועד.

בספר הזוהר מתוארת המתנתו של משה מחוץ למשכן כהמתנה דרוכה תוך נסיון לקבל חיבור, קריאה, רמיזה מאת הקדוש ברוך שכבודו מלא את המשכן. את נסיונות ההתחברות הללו מתאר הזוהר בצורה של צירופי אותיות. לנגד עיניו של משה באות והולכות אותיות שכביכול באות לומר לו משהו, אבל מיד נעלמות. משה מנסה להרכיב את הצירוף הנכון של מה שנאמר לו כביכול על ידי האותיות אבל איננו מצליח. כך ממתין משה מחוץ לאוהל לקבלת הדיבור, עד שלבסוף מתחילות להופיע בפניו אותיות שהופעתן קבועה והן מאירות לו בבירור. בתחילה מופיעה האות ו', לאחר מכן האות י', לאחר מכן האות ק', לאחר מכן האות ר', ולבסוף האות א'. הוי אומר - ויקרא. משה מבין את המשמעות של הצירוף הזה ובעקבות כך הוא נכנס אל אוהל מועד.

העברת מסרים מאת הקב"ה לאדם על ידי צירוף אותיות מוכר לנו מן האורים והתומים. יחד עם זאת מוכרים לנו כל מיני אמרות המבוססות על קריאה לא נכונה, או צירוף לא נכון של האותיות. כך למשל בסיפור חנה אשת אלקנה, אם שמואל: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שמואל א, א פס' יג). במקרה זה ניתן הסבר לטעותו של עלי בכך שקרא באורים ובתומים את האותיות כ' ש' ר' ה', אבל צירף אותם למילה 'שִׁכֹּרָה'. הצירוף הנכון היה צריך להיות 'כְּשֵרָה' או 'כְּשָׂרָה' שאף היא היתה עקרה והתאוותה לבנים.

מוסיף הזוהר ואומר, כי מה שקרה לעלי בצירוף לא נכון ומדויק של האותיות, הוא שקרה גם למשה. צירוף האותיות ויקרא, אותו צירף משה היה הצירוף שצירף בשל ענוותנותו. אבל האמת היא שהצירוף האמיתי שיצא מאת הקדוש ברוך הוא, היה צירוף שונה. הצירוף האחר לא התחיל באות ו' וסיים באות א', ובוודאי שלא בא' זעירא, כפי שהאות מופיעה בתורה, אלא התחיל דווקא באות א' משם לאות ו', משם לאות ק', משם לאות י', וחתם באות ר'. המילה האמיתית שנאמרה ונכתבה בצירופי האותיות היתה המילה אוקיר ולא ויקרא.

מקורה של מילה זו הוא בפסוק "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיה, יג פס' יב). משמעות המילה הזו היא מילה של הערכה וחשיבות. אוקיר, כמו אייקר, אכבד אדם ואחשיבו יותר מפז. משמעות הדברים היא שמה שרצה הקב"ה לומר בקריאה הזו למשה, הוא הרבה מעבר לסתם קריאה, היתה כאן חשיבות. הקריאה הזו מלמדת עד כמה הקב"ה מוקיר ומכבד את משה רבנו, ומשום כך הוא קורא לו.

כאן באה הדגשה מוסרית המסבירה את כל הענין. הבה ונצייר לעצמנו את התמונה. המשכן הוקם. הכל גמור. הענן יורד על האוהל וכבוד ה' מלא את המשכן. משה רבינו שהקים את המשכן איננו יכול להיכנס אליו משום שהכל מלא בהופעת ה' בענן. לפתע נשמעת הקריאה המזמינה את משה להיכנס פנימה. כמה כבוד יש כאן. אדם מן השורה שהיה זוכה לכבוד הזה היה יוצא מדעתו מרוב גאווה וחשיבות עצמית. דוגמה לכך היא התנהגותו של המן שאמר ליועציו וזרש אשתו: "וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אסתר, ה פס' יב). העובדה שמשה הוא היחידי מכל כלל ישראל העומדים שם ומתבוננים במעשה הקמת המשכן, שזומן להיכנס פנימה היא ללא כל צל של ספק תעודת כבוד עצומה. אכן, היה צריך משה לשמוע את הצירוף השני:  "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר". כמה יקר היה צריך להיות משה בעיני עצמו על שזכה לכבוד הגדול הזה להיות האחד והיחיד שייכנס לפני ולפנים.

אבל משה לא היה מסוג האנשים המחשיבים את עצמם. הוא האיש שהתורה מעידה עליו שהיה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. כשהוא ראה את צירוף האותיות של המילה 'אוקיר' לא נראה לו צירוף זה כצירוף רלוונטי עבורו. מבחינתו הצירוף הנכון היה 'ויקרא'. הפרשנות שהוא נתן לקריאה הזו היתה שונה לגמרי ממה שכל אדם אחר היה נותן. מבחינתו יש כאן קריאה סתמית. משה נכנס לפני ולפנים משום שקראו לו ולא בגלל שהוא כל כך חשוב, או בגלל שהוא המנהיג או מכל סיבת חשיבות אחרת. משה נכנס לפני ולפנים משום ששמע קריאה ותו לא.

זאת ועוד, האות א' המצויה בסופה של המילה 'ויקרא' מופיעה כאות זעירא, אות קטנה. הופעת האות א' כאות קטנה מאפשרת לנו את הקריאה של המילה ללא אותה אות וכך המילה 'ויקרא' המציינת את פתיחת הספר שלנו, הופכת להיות למילה 'ויקר' האופיינית כל כך לנבואתו של בלעם. על ההבחנה הזו עמדו במדרש:

מה בין נביאי ישראל לנביאי או"ה... רבי חמא בר חנינא אמר אין הקב"ה נגלה על או"ה אלא בחצי דיבור כמה דתימר (שם כג) ויקר אלהים אל בלעם אבל נביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה

ור' יששכר דכפר מנדי אמר כך יהא שכרן אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דתימר (דברים כג) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון טהרה בלשון ברור בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו להקב"ה כמה דתימר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר (ויק"ר, פר' א אות יג)

במערכת המושגים הפילוסופית אנו מכירים שני מושגים תאומים: 'במקרה' ו'בעצם'. במקרה עניינו דבר שקורה ואינו מעיד דבר על המהות, אלא הוא דבר אקראי שקרה במקרה לאיש זה או אחר, בזמן זה או אחר, במקום זה או אחר. אין ללמוד דבר מהעובדה שזה קרה דווקא כך שכן זה 'במקרה'. בעצם עניינו דבר שקורה ובעובדה שזה קרה לאיש זה, או בזמן זה, או במקום זה, יש כדי ללמד משהו מהותי על האיש, הזמן הוא המקום המיוחדים הללו. נבואת נביאי אומות העולם היא בדרך מקרה. אין בה כדי ללמד דבר על גדולתם של נביאים אלו. הם מתנבאים משום שה' רוצה לנבא אותם אבל אין זה מלמד דבר על מדרגתם המוסרית או האישית. כיון שכך, קשורה נבואתם עם המקריות הטמאה. הטומאה באה עם הריחוק מן המהות. כשהנבואה היא אקראית הרי היא בדרך של טומאה, בדרך של מקרה לילה. אצל נביאי ישראל הנבואה איננה בדרך מקרה אלא בדרך של קריאה. הקריאה היא דווקאית. קוראים למי שמתכוונים לקרוא. אצל נביאי ישראל הנבואה היא בעצם ולא במקרה, כיון שכך, הרי היא בלשון שמלאכי השרת מקלסים בו, קדוש קדוש קדוש.

מאחר שהסברנו את ההבדל שבין 'ויקרא' ל'ויקר' צריכים אנחנו להבין מדוע בחר משה לכתוב את הקריאה הזו באות א' זעירה? חוזרים אנו אל מידת הענווה. רצה משה למעט בערכה של הקריאה הזו. רצה משה לומר שאין בקריאה הזו כדי ללמד על כוונה מיוחדת. רצה משה למעט בכבודו ולהשוותו לכבודו של בלעם הרשע. לא קריאה מכוונת כאן, לא גדולה של מי שקוראים בשמו בייחוד, אלא קריאה אקראית כאן, קריאה שכל אחד אחר היה עשוי להיות נמענה. מסתבר שגם מגמה זו בהבנת הכתובים מצאה את ביטויה בדברי המדרש המוסב על הכתוב בקהלת:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. (קהלת, ג פס' יח-כא)

כי מקרה בני האדם. אמר הקדוש ברוך הוא כשם שגזרתי על האדם ואמרתי וביום השמיני ימול (ויקרא י"ב ג'). כך גזרתי על הבהמה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה (שם כ"ב כ"ז). כדרך שהעמדתי נביאים מישראל שקרויים אדם כך העמדתי נביאים מאומות העולם שנאמר ויקרא אל משה (ויקרא א' א'). ויקר אלהים אל בלעם (מדרש זוטא, קהלת פרשה ג)

פסוקי קהלת מפגישים אותנו עם השוויון בין האדם לבין הבהמה. אחת המילים המשמעותיות ביותר בפסוקי קהלת אלו היא המילה 'מקרה'. הכל מקרי. הכל אקראי. אין משהו המאפיין את האדם יותר מאשר את הבהמה. מכאן לדברי המדרש המשווה בין הקריאה למשה לבין המקריות של בלעם. כשם שעמדו להם נביאים לישראל, כך עמדו להם נביאים לאומות העולם. מסתבר שענוותנותו של משה מדברת מפיו של המדרש. משה איננו מתייחס אל עצמו כאל אישיות מיוחדת. הוא אדם ככל האדם. כשם שאין הבדל בין האדם לבין הבהמה, כך אין הבדל בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם. לדעתו של משה אין לראות בהתגלות אליו משהו מיוחד המאפיין את נביאי ישראל בכלל, ואותו כרבן של כל הנביאים בפרט.

משה מלמד אותנו כאן פרק חשוב בענווה. פעמים רבות במהלך חיינו קורים לנו מקרים כאלו ואחרים. אנו נוטים לפרש את המקרים הללו בדרכים שונות. המסר הישיר הראשון של משה רבינו אלינו הוא שגם את המקרים הקורים לנו והמעידים על חשיבותנו וכבודנו, עלינו לקבל בשוויון נפש. זה אמנם קרה לנו אבל באותה מידה היה יכול לקרות גם לכל אחד אחר. העובדה שדווקא אני נבחרתי איננה מלמדת בהכרח שאני טוב יותר מאחרים. הפרשנות שאנו מעניקים למעמדנו ולמקרים הנקרים בדרכנו היא לא תמיד הפרשנות הנכונה, וגם אם היא הפרשנות הנכונה, זו לא תמיד הפרשנות הנכונה מבחינה מוסרית אישית.

ובמישורים רחבים יותר, משה מלמד אותנו פרק חשוב בקריאת המציאות. פעמים רבות במהלך חיינו קורים לנו מקרים כאלו ואחרים. אנו נוטים לפרש את המקרים הללו בדרכים שונות. לא תמיד תהיה המשמעות שאנו מעניקים למקרה המסוים הזה, המשמעות הנכונה. אדם התנהג כלפינו באופן מסוים, זה לא אומר בהכרח שהוא כועס עלינו. קרה לנו מקרה שעיכב ענין שלם, זה לא אומר שהענין הזה הוא ענין שהיינו צריכים להמנע ממנו. הפרשנות עושה את רוב הענין והפרשנות יכולה להיות פתוחה לגמרי. אם משה שזכה שיקראו לו במקום שלא קראו לאף אחד, לא שמע את הכרזת ה'אוקיר אנוש מפז', איך נוכל אנחנו להתיימר לשמוע קולות אחרים שוודאותם מוטלת כל כך בספק?

 

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com