נושאים

תזריע תשעא - ואל תקוץ בתוכחתו

 

ואל תקוץ בתוכחתו

פרשתנו עוסקת בהרחבה באחת המצוות שהיו ואינן, מצוות הצרעת. על טיבה של הצרעת כתב הרמב"ם:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת (הלכות טומאת צרעת פרק טז הל' י)

נגע הצרעת הוא נגע חינוכי. הוא נועד להזהיר אותנו שמשהו בהתנהגות שלנו לא תקין. כשאדם נופל לתוך שיגרה של לשון הרע, יש צורך לעורר אותו, להתריע בפניו כי הוא נסחף. או אז מתחיל הנגע להופיע בבית, בהמשך בכלים, בהמשך בלבוש, ובסופו של דבר באדם עצמו. אין בה בצרעת שום דבר שלילי מצד עצמו, אלא החטא אותו היא מייצגת.

בקריאת דברי הרמב"ם צפה ועולה תמיהה מסוימת. אנחנו מבינים שיש כאן תהליך הדרגתי וכי הנגע לא מגיע מיד אל האדם עצמו. התמיהה היא איך קורה שזה באמת מגיע אל האדם עצמו, הרי כל בר דעת היה אמור להפסיק ממנהגו המגונה מיד בתחילה, עם הופעת הסימנים הראשונים בקירות הבית? מי היה מחכה עד שיופיע הנגע בבשרו? כל אדם נורמלי שהיה מקבל את השדר הזה, היה אמור לעצור, לשאול את עצמו במה אני לא בסדר, לתקן ולהמשיך הלאה בדרך טובה. ואף אם נניח שהיה לו נוח להתעלם מהסימן הראשון, הרי ברגע שהופיע הסימן השני, הצרעת שבכלי העור שברשותו, היה עליו אז לפרוש מחטאו, ואיך יתכן שהמשיך?

נראה שיש להבין את הדברים על פי תסמונת שהייתי מכנה אותה תסמונת 'נורית הביקורת'. לכל מכשיר חשמלי מתקדם יש איזו נורית ביקורת. לכל רכב יש כמה נוריות ביקורת. תפקידן של נוריות אלו הוא להתריע כשמשהו לא תקין. אין מספיק שמן, אין מספיק מים, משהו לא פועל כשורה. וכאן משהו אנושי - כמה פעמים תפסנו את עצמנו ברכב כשנורית הבקרה של החום או של השמן נדלקה ואנו מקישים על הנורית כדי לבדוק אולי נדלקה 'סתם'...

אכן, יש לנו נטייה מעניינת לטיפול בנוריות ביקורת. אנחנו פשוט דואגים לכך שהן תכבינה. פותרים את בעיית הנורית ולא את מה שהיא מייצגת. מטפלים בסימפטום ולא במחלה. אנחנו לא חזקים בעניין של נוריות הביקורת.

הצרעת היא נורית ביקורת. היא אמורה לומר לנו שמשהו לא בסדר. אבל הנטייה היא להשתיק את נורית הביקורת. כשהצרעת מופיעה בבית אז ישנם כל מיני הסברים למה, מה ואיך קרה. בסופו של דבר, הוחלפו האבנים, עפר חדש הושם בקירות הבית, וכעת הכל בסדר. אפשר להמשיך כרגיל. החלפנו את נורית הבקרה שתידלק רק ברמת מתח גבוהה, ולא על בכל תנודה שהיא.

כעת מבינים אנו כיצד עלול לקרות שאדם לא ישים לב לצרעת הבית, ובהמשך לצרעת כלי העור ואף לא לצרעת בגדיו ועליו להזדקק להתראה החמורה ביותר והיא צרעת בבשרו ממש. מסתבר שהסימנים המוקדמים היו, אלא שהאדם העדיף להתעלם מהם.

נראה שההבנה הזו יכולה להסביר לנו הלכה בהלכות צרעת:

התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן או הכוה את המחיה כולה או מקצתה או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית בין קודם שיבא לכהן... הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו שלא יתלוש או שיקוץ (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת פרק י הל' א)

ישנם סימני טומאה הקובעים האם האדם הוא טמא בטומאת צרעת או לא. ההלכה ברמב"ם מדברת על מי שתלש סימני טומאה אלו כדי ליצור מצב שכאשר הכהן יגיע לא ייראו סימני הטומאה וממילא לא יפסוק הכהן לטמאו. הוא הדין לגבי המחיה שהיא טומאת הבשר החי בנגע, ובא הנגוע וכוה את המחיה על מנת שלא תראה כמחיה. והוא הדין לגבי נגעי הבגד או הבית, שנקט פעולה שתכליתה לסלק את סימני הטומאה, בכל המקרים הללו עובר בלא תעשה.

הנה לפנינו האדם עליו אנחנו מדברים. הוא מזהה את נורית הבקרה, אבל לא נוח לו בנורית הזו. הוא עושה פעולה פשוטה ביותר, הוא מסיר את הנורית. סימני הטומאה הם הם נורית הבקרה של המצורע. האם שאומרים לו שאכן יש בעיה. אבל הוא אינו מסוגל להתמודד עם הבעיה והוא מעדיף לטעון שאין בעיה. הוא קוצץ את סימני הטומאה ובכך מונע מעצמו את פסיקת הכהן לטמאו.

ההבנה הזו בהלכה ברמב"ם מתחזקת לאור המשך דבריו:  

אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה וכן כל כיוצא (רמב"ם, שם)

קציצת סימן מסימני הטומאה שאיננה מונעת מהכהן לקבוע טומאה על המצורע, איננה מחייבת במלקות כדין לאו מן התורה. הסיבה היא, משום שלא הועילו לו מעשיו. האיסור הוא ליצור מצב בו האדם בורח מהאזהרה של טומאת הצרעת. כשהוא משבש את יכולת הפסיקה של הכהן, הוא מנסה בעצם להמלט מן המסר שהצרעת אמורה להביא לו.

על פי מהלך זה נוכל כעת להבין גם את דברי הגמרא:

איתמר אחת משתים חייב.

אחת משלש - רב נחמן אמר חייב.  רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה. רב ששת אמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה (שבת, צד ע"ב)

הקוצץ שערה אחת מתוך שתי שערות בנגע, חייב שכן על קציצת השערה הזו גרם לכך שהכהן לא יראה שתי שערות בנגע וממילא לא יטמאו. אבל אם קצץ אחת מתוך שלש שערות, לכאורה היה צריך להיות הדין שלא יהיה חייב שהרי עדיין הוא טמא ולא הועילו לא מעשיו דבר. אבל דעת רב נחמן היא שחייב שכן הועיל לו מעשהו, שאם תנטל גם השערה השניה ותשאר רק אחת, יהיה טהור והכהן לא יוכל לטמאו. רב נחמן יורד לסוף דעתו של אדם. האדם מבין שיש איסור בקציצת השערות המעידות על הנגע. כיון שכך הוא קוצץ רק אחת. בליבו משאלה כמוסה שגם השניה תקצץ "בדרך כלשהי..." וכך יפטר מעולה של הטומאה. מי שקוצץ שערה אחת ונותרה לו רק עוד שערה אחת כדי שלא תשלוט בו הטומאה, הוא על אותו הציר של זה שקוצץ שערה אחת מתוך שתיים. זה כמו זה חפצים ליצור מצב שהטומאה לא תגיע אליהם. קשה להם לעמוד מול מצבם האמיתי והם מעדיפים לשבור את נורית הביקורת מאשר להתמודד עם מה שהיא מסמלת.

המעניין שהרמב"ם משתמש בפסוק, "השמר בנגע הצרעת", פעמיים. בהלכה שצוטטה בראש הדברים מתריע הרמב"ם ואומר:

וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת... אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו... אם עמד ברשעו... משתנין כלי העור שבביתו... ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו... ואם עמד ברשעו... משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת (הלכות טומאת צרעת פרק טז הל' י)

וביחס לאיסור קציצת הנגע כתב הרמב"ם:

הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר השמר בנגע הצרעת... (הלכות טומאת צרעת פרק י הל' א)

אפשר אולי לפרש שהמשמעות של אזהרת התורה "השמר בנגע הצרעת" היא שנגע הצרעת צריך לסייע בידינו לתקן את עצמנו ולכן עלינו לשמור על הנגע הזה. הנגע הזה עם כל אי הנעימות שבו, הוא נורית אזהרה ואם אנו לא נדע לשמור אותו אנו נפסיד כלי חשוב לתיקון עצמי, לתיקון המידות.

את הרעיון הזה נוכל להשלים על ידי דיוק לשוני. בלשון חז"ל נקראה הסרת הנגע או מיעוט סימניו בשם 'קציצה' (לדוגמה עי' מכות כב ע"א). המושג 'קציצה' משמש בדרך כלל לקציצה מן המחובר ובעיקר לקציצת עצים או קיצוץ בנטיעות. כשאנו משתמשים בביטוי הזה ביחס לקציצת בהרת אנו מקבלים הארה לשונית מעמיקה. כיון שקציצה מתייחסת בדרך כלל לקציצה מן המחובר, ולקציצה מדבר הגדל בקרקע, משמעות הדברים היא שהבהרת הנקצצת היא בעצם דבר הגדל על מצע גידול. אמור מעתה, הבהרת איננה מונחת על העור. היא גדלה מבפנים. יש לה שורשים. היא יונקת מן התוך. הבהרת מעידה שהנגע איננו משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מבפנים. הקלקול המוסרי הוא מובנה בתוך האישיות, הוא מעוגן עמוק בפנים והבהרת איננה אלא הגידול ששורשיו הם בקלקול המוסרי של המצורע.

הקוצץ את בהרתו מנסה לנתק בין הדברים. הוא מנסה לטעון שזה מקרה. הנגע איננו חלק מגופו אלא משהו אקראי שנדבק אליו. 'זו רק מחלת עור משונה' הוא אומר. אבל האמת היא שלא כך. בקציצת הבהרת מנסה המצורע לנתק את סימני הטומאה, את נורית הבקרה, מהמהות שהביאה לפרוץ הנגע, וכאן היא השגיאה.

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
[email protected]