נושאים

וישב תשעג

והבור ריק אין בו מים

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם (בראשית, לז פס' כג-כד)

ופירש רש"י מגמ' שבת כב:

והבור רק אין בו מים - ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים מה ת"ל אין בו מים. מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (רש"י שם)

במפרשי רש"י על התורה הסבירו מנין היה לה לגמרא ולמדרש את הדרשה הזו שאם אין בו מים יש בו נחשים ועקרבים. כלל נקוט בידינו כי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וכיון שאמר בכתוב שני מיעוטים, ריק, ואין בו מים, הרי שנתכוון לרבות, וריבה שאמנם מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

אמירה זו המדברת על הריקנות מצד אחד ועל הנחשים והעקרבים מצד שני, מעוררת אותנו לרעיון מוסרי. אמר רש"י: "ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, מה ת"ל אין בו מים?" כלומר, החזרה הזו שאין בו מים לאחר שאמר שהבור ריק, מזמינה לומר שיש כאן משהו אחר. אמור מעתה, הדרשה האומרת שיש בו נחשים ועקרבים נולדה מתוך העובדה שיש הדגשה בכתוב שאין בו מים. תוספת זו במילים שאמר הכתוב, היא שהולידה את הדרשה שיש בו נחשים ועקרבים.

ובמישור הרעיוני, יש כאן מסר האומר שלידתם של המזיקים באה במקום שאין בו משהו אחר. כשהבור ריק ואין בו מים, מתמלא הבור בדברים אחרים. אין ואקום. הריקנות שואבת אליה מילוי, ובהעדר מילוי מוצלח יותר, הרי שהבור יתמלא במה שאינו מים, וליתר דיוק בשלילה, במזיקים.

הרעיון הזה שריקנות מזמינה את הולדתם של המזיקים חוזר על עצמו במקורות נוספים. בפרשנים על רש"י עמדו על כך שלכאורה מנין היה לגמרא לדרוש שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, ואולי אין בו מים אבל אבנים יש בו? על כך השיבו מתוך ההשוואה לדברי התורה במקום אחר:

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ (דברים, ח פס' טו)

המדבר מסמל את הריקנות, אשר אין מים. במקום שבו אין מים מצויים המזיקים, נחש, שרף ועקרב.

דוגמא נוספת לאותו עקרון מופיעה בגמרא ביחס לדר בחצר חבירו שלא מדעתו:

אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש ביה בציבי ותבני (ב"ק, כא ע"א)

בית שאינו מיושב מזמין את המזיקים. שד יש המתיישב בבתים שאינם מיושבים ושמו שאיה. דמות שור לו, והוא מנגח את הקירות. אם יהיה הבית מלא גם בעצים או בתבן, יהיה די בכך כדי שלא יתיישב בו השד ההוא. ללמדך כי המזיקים מגיעים במקום שיש בו ריקנות. תוכן כלשהו עשוי להיות המענה לריקנות הזו. בהעדר מילוי אחר יתמלא הבית במזיקים.

את המשמעות העמוקה אותה יכולים אנו להפיק מתוך הדברים ניתן למצוא בדברי הסיום של הרמב"ם להלכות איסורי ביאה:

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם... שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד (הלכות איסורי ביאה, פרק כב הל' כ-כא)

הרמב"ם נותן מספר עצות להנצל מאיסורי העריות. אבל העצה הגדולה ביותר היא "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה". הבור צריך שיהיה מלא במים. מילוי הבור במים נעשה על ידי דברי תורה וחכמה. אם יהיה הבור מלא במים לא תתיישב בדעתו מחשבת עריות. המזיקים נשאבים למקום שבו יש ואקום. כשהחלל מתמלא על ידי דברי חכמה והלב מלא בהם לא יצטרך האדם להתמודד עם המזיקים הנשאבים אל הריקנות.

ידוע הוא המאמר "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ההוגה של משפט זה הוא רבינו בחיי בחובת הלבבות:

וכמו שסיפר עליו החכם באמרו (קהלת ט יד): עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן חכם - סיפר על האדם ב"עיר קטנה", מפני שהוא העולם הקטן, וסיפר על כלי גופו ומידות נפשו ב"אנשים מעט"... וסיפר על היצר בשר הגדול לרוב חיילותיו ואנשיו וצבאותיו, ואמר "וסבב אותה", מפני שהוא מקיף כל עניני האדם בנראהו ונסתרו, ואמר "ובנה עליה מצודים גדולים", לרוב הרהוריו הרעים ומחשבותיו הרעות ומקריו המגונים, שמשתדל להמית את האדם בהם... ומה שאמר "ומצא בה איש מסכן חכם", רצה לומר על השכל. ומה שסיפר עליו ב"מסכן", מפני שאנשיו ועוזריו מעטים... ועם חולשתו כבר סיפר מהירת תשוקת היצר אליו בהילחמו בו, ושהזקתו מסתלקת מעל האדם בנקלה, כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך (חובות הלבבות, השער החמישי, שער יחוד המעשה, פרק ה)

הנה כי כן, אין צורך בהשתדלות גדולה מידי. מעט מן האור, אם רק יתמלא הבור במעט אור הרי שהחושך ידחה מעצמו.

הגישה הזו מעניקה אולי הסבר חדש להקשר הדרשות כפי שהן מופיעות בגמרא במסכת שבת:

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כא ע"א-ע"ב)

דרשו חכמים:

וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (בר"ר, פר' ב אות ד)

כשאין חלק באלוקי ישראל הרי שיש חשך. החשך לא נוצר מעצמו הוא תולדה של העדר אור. כשאין מה שימלא את הבור, ימלאו אותו נחשים ועקרבים. תפקידו של נר חנוכה להלחם בחשך הזה ולספק אלטרנטיבה לחושך הזה. כשנר החנוכה מונח למעלה מעשרים אמה אין הוא מספק את האור שיוכל לדחות הרבה מן החושך ומתוך כך נשארת הזירה פתוחה, הבור ריק, אין בו אור ואין בו מים, וממילא יש בו נחשים ועקרבים...

יתכן כי נוכל ללמוד מתוך כל האמור הדרכה בעבודת ה' במישורים רחבים יותר. דוגמא לכך נוכל למצוא בסיפור הבא:

חסידים מספרים כי לאחר פטירתו של רבי אורי מסטרליסק, שכינוהו בשם השרף מסטרליסק, בא אחד מחסידיו לרבי בונם כדי להסתפח אליו. שאל הרבי את אותו החסיד: מה היתה דרכו של רבך להורותכם בעבודת ה'? השיב החסיד: דרכו היתה לנטוע עניוות בלבנו. על כן מוכרח היה כל מי שבא אליו אף אם הוא איש נכבד או למדן, לקחת ראשית כל שני דליים גדולים ולמלאותם מן הבאר שבשוק, או לעשות עבודה קשה ומזולזלת אחרת ברחוב. שמע ר' שמחה בונם את דבריו ואמר: אספר לך מעשה. שלשה אנשים ישבו בצינוק אפל, שנים מהם פיקחים ואחד שוטה. בכל יום היו מורידים להם מזונות וכלי אוכל. האפלה ומצוקת המאסר בלבלו לגמרי את דעתו של השוטה, עד שלא הבין להשתמש בכלי האוכל משום שלא היה יכול לראותם. אחד משני הפקחים שישבו עימו לימד אותו להשתמש בכלי האוכל אך משום שדעתו של השוטה היתה טרופה עליו למחר שוב לא היה יודע להשתמש בכלים וכך מוכרח היה הפיקח לטרוח עמו בלי הרף. האסיר השלישי היה יושב כל העת דומם ולא נתן דעתו על השוטה. פעם אחת שאל הפיקח הראשון את השני מפני מה הוא מונע את עצמו מלעזור לאותו שוטה ובמקום זאת הוא יושב דומם כל העת. השיב הפיקח: ראה, אתה מתייגע ואינך מגיע לשום מטרה. כי כל יום הורס את פעלך. ואילו אני יושב ונמלך בליבי מה עלי לעשות כדי לפרוץ חור בקיר שיחדור בו אור השמש ונהיה רואים את הכל.

הדיון בסיפור הוא על מידת הענווה. כדי לשבור את מידת הגאווה היו שולחים בבית מדרשו של ר' אורי את הגאוותנים לשאוב מים. אם נצמד לדימוי של פרשתנו, הרי שבבית המדרש של ר' אורי היו עסוקים בהתמודדות עם הנחשים ועם העקרבים. אמנם בבית מדרשו של ר' שמחה בונם היו עסוקים בלהביא את האור אל תוך הצינוק, בלמלא את הבור במים. בהקשר של מידת הענווה הרי שיתכן שבמקום לעקר את מידת הגאווה יש להכניס מעט יותר אור של גדלות ה', של עצמת הבורא, של נוכחות ה', ומתוך כך יגיע האדם גם אל הענווה ללא שיצרך לעבור דרך הנחשים והעקרבים הקיימים בנפשו.

הכותרת המעשית העולה מתוך כל האמור היא המלחמה בריקנות. המציאות הסובבת אותנו משדרת עומס גירויים חיצוניים וריקנות גדולה מבפנים. אל הריקנות האנושית נשאבים הגירויים הרבים שהאדם ממציא לעצמו כדי להפיג את בדידותו. גאדג'טים למיניהם נועדו למלא את החלל שהאדם הריק לא מצליח למלא בתוכן נשמתי עצמי. מסתבר כי התשובה האמיתית לכל החלל הגדול הזה היא המים, האור, אותו מעט אור שעשוי לדחות כל כך הרבה מן החושך ולמלא את החלל הריק והמאיים...

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com