מסורה לפרשת וירא - הצבת

מסורה לפרשת וירא - הצבת

 

ספר בראשית פרק כא פס' כב - לא

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:

 

ספר תהילים פרק עד פס' יג - יז

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם: אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים: אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן: לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ: אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם

 

בעל הטורים בראשית פרק כא

הצבת. ב' במסורת. הצבת לבדנה. אתה הצבת כל גבולות ארץ (תהלים עד, יז). בזכות אברהם נבראו כל גבולות ארץ:

 

מדרש רבה בראשית פרשה יב אות ט

אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם רבי עזריה אמר על הדא דרבי יהושע בן קרחה (נחמיה ט) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית וגו' וכל אשר בהם כל האונקים הזה בשביל מה בשביל אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם

 

מדרש רבה בראשית פרשה יב אות י

בהבראם ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר בהבראם בה' בראם ומה ה' זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא (שם לג) בדבר ה' וכבר שמים נעשו... (ישעיה כו) כי ביה ה' צור עולמים בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אין אנו יודעין אם העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד או אם העולם הזה נברא ביו"ד והעולם הבא בה"א וממה דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בהבראם בה"א בראם הוי העוה"ז נברא בה"א ומה ה"א זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלמטה רמז שכל המתים יורדים לשאול והעוקץ שלו מלמעלה רמז שעתידים לעלות והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה והעולם הבא נברא ביו"ד מה יו"ד זה קומתו כפופה כך הן הרשעים קומתן כפופה ופניהם מקדירות לעתיד לבא... בהבראם רבי ברכיה בשם ר"י בר סימון אמר בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו משל למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה כך (איוב כו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו:

 

שם משמואל בראשית תרע"ג ד"ה ברש"י עמ' יז

ברש"י בהבראם בה' בראם... ונראה עפ"י מה שאמר אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר דלשון טבע הוא כמו טובע בנהר, והיינו שהאדם העושה לפי הטבע הוא טובע אלא שצריך לעשות למעלה מן הטבע עכת"ד. והנה העוה"ז נברא שיתנהג בטבע, וע"כ נברא בה"א פתוחה למטה לרמז שאדם המתנהג כפי טבע העולם יטבע למטה, אלא שיש להתנהג למעלה מן הטבע... והנה הדרש מותאם עם דרש בהבראם באברהם, שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות נגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם ובכולם היתה הנהגתו למעלה מן הטבע

 

ספר יצירה פרק ב משנה ז - ח

כ"ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע:

כיצד שקלן והמירן א' עם כולן וכולן עם א', ב' עם כולן וכולן עם ב', חוזרות חלילה, נמצאו יוצאות ברל"א שערים, ונמצא כל הדבור וכל היצור יוצא מהם, ונמצא כל היצור יוצא בשם אחד:

ספר יצירה פרק ו משנה ח

וכיון שצפה [נ"א - שראה] אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו [נ"א - על ראשו] קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה [נ"א - בשלהבת] נהגם בי"ב מזלות.

 

ספר מחשבות חרוץ לר' צדוק הכהן מלובלין פרק יא ד"ה האותיות

האותיות הם שורש הכל, כי כל דבור ומחשבה הוא באותיות כידוע, ובדבר ד' שמים נעשו, ובי' מאמרות נברא הכל אמירה הוא בלחישו, ואותיות המחשבה על ידם השתלשלו עולמות אצי' ברי' יצי' בג' מיני מחשבות שבאדם במוח ולב וחבורם הנמשך לדבור... ואח"כ אותיות הדבור שבהם נעשה עולם העשי', וזה שאמרו בב"ר שהתורה דפוס של כל מעשה בראשית ודבאורייתא ברא קוב"ה עלמא היינו באותיות התורה, וכל נברא יש בו אותיות פרטיות שעל ידם נברא והם שורש חיותו וקיומו, והאדם שנקרא עולם קטן שהוא כולל כל הבריאה וכל העולם כולו יש בו כל הכב' אותיות וע"כ נאמר עליו בצלמנו כדמותינו, וכל ספר יצירה הוא לבאר זה איך הכל נברא על ידי הכב' אותיות העולם והאדם ומסיים אלו הם כב' אותיות שבהם חקק כו' ועשה מהם שלשה ספרים וברא מהם את כל עולמו וצר מהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור וכשבא אברהם אבינו ע"ה כו' נגלה עליו אדון הכל כו' וקשר כב' אותיות התורה בלשונו כו' ע"ש,

 

ליקוטי אמרים אות ח ד"ה וספר

ובכלל האורות, וכלים ידיעת הכלים היינו צירוף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ שנתבאר בס' יצירה זהו מעשה בראשית שנכלל בפר' בראשית, והאורות איך השם יתברך מאיר בכולם ושאין בירה בלא מנהיג זהו מעשה מרכבה וחכמת אברהם אבינו ע"ה שבפר' לך שהשיג זה אחר שעמד על ספר יצירה כמ"ש בסוף ס' יצירה

 

ליקוטי אמרים - ענין שמשון ד"ה ושמשון

וכידוע בספר יצירה איך חלק כל הכ"ב אותיות וביאור כחותיהם שהם מושלים עליהם בעולם שנה נפש שזה כלל הבריאה זמן ומקום שהוא הכלי קבול ונפש שהוא כח הקבלה שבכלי קבול, ובהם יש כ"ב חלוקות אולם שהם נמשכות מכ"ב צורי אותיות דגילוי יש מאין מרצון הש"י, וביאורם הוא ביאור כל הס' יצירה שהכיר בו אברהם אע"ה שהוא הראשון שהכיר את בוראו הכרה גמורה שיש בורא בעולם שכל הנבראים ממנו וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פי"ב) ע"פ בהבראם באברהם כי שורש ענין אברהם הוא הבראם של כל הברואים מהבורא יתברך, ולכך הוא הכיר בספר יצירה שהוא חקיקת דברי חכמה ומחשבתו של השם יתברך שעל ידי יצר הכל, ושם נאמר כי הכל באותיות וגם בי' ספירות שהם ל"ב נתיבות פליאות כו' שבהם כו' פי' האותיות הם הכלים והיה ספירות הם האורות שבכלים

 

ספר התניא - שער היחוד והאמונה - פרק א

הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי' ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות לפני ששת ימי בראשית ממש

 

ספר התניא - אגרת הקודש - פרק כה

השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך ידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול... שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחי' זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם

 

סידור בעל התניא שער הל"ג בעומר עמ' שג

אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם... הנה פסוק זה מדבר בתשובה נצחת לאוה"ע שמחרפים אלקות... באמרם עזב ה' את הארץ והעולם מתנהג ע"פ דרכי הטבע כידוע אף ע"פ שהשרים העליונים של אומות העולם המה יודעים את רבונם וקרו ליה אלהא דאלהיא כידוע... אבל לאחר שברא אין כל דבר חדש נעשה מאתו בארץ אלא הכל מתנהג מעצמו ע"פ דרך הטבע והנה לנגד חרופים הללו... אמר בפסוק... אתה הצבת כו' קיץ וחורף אתה יצרתם שמענין הקיץ והחורף יש ראיה גדולה לחידוש ההשפעה מאין ליש... דהנה נלאו כל חכמי הטבע להבין ולהשכיל סיבת החמימות בקיץ והקרירות בחורף משום דעפ"י חכמת התכונה אין מרחק השמש מן הארץ לצד מן הצדדים או לגובה לא מעלה ולא מוריד כלל כי לפי ערך קטנות כדור הארץ לגבי כדור השמים שהוא כערך גרגיר חרדל בתוך היקף בית... מה יועיל חום השמש בנטיתה לצד מן הצדדים בעיגול כדור השמים

 

רמב"ן בראשית פרק ט

ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב). וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל), כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית

 

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לט ע"א

אמר מר אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא

 

רבינו בחיי בראשית פרק כא

והבן היטב כי זאת השבועה היא הראשונה הנזכרת בתורה, ומפני שלשון שבועה נגזר מן שבעה כידוע בקבלה, לכך הציב אברהם שבע כבשות הצאן, וקרא המקום על שם השבועה באר שבע, וכן ביצחק מצינו שקרא הבאר על שם השבועה. והענין כי הנשבע נכלל בשבעת הנקראים צרור החיים, ומאמין בתורה ובחיי העוה"ב, והעובר על השבועה הוא כופר בעיקר ומוציא עצמו מכלל השבועה, ואין לו חלק לעוה"ב. וכבר ידעת כי ששה קצוות עליונים הם שמו, וששה קצוות התחתונים חתומים בשמו, וע"כ בא המאמר לחכמי האמת בדבור לא תשא, שכל העולם כלו נזדעזע, מה שלא אמרו כן בשאר הדברות:

והבן סוד הלשון שלא תמצא ממנו פעל קל שיאמר שבעו או שבע אלא נשבעו ונשבע כי פירוש נשבע הכניס עצמו בכלל השבעה אם הוא מקיים שבועתו. ואם הוא עובר על שבועתו יהיה פי' נשבע הוציא עצמו מכלל השבעה, והנה היא מלה כוללת דבר והפכו

 

ספר עבודת ישראל - פרשת מטות

או השבע שבועה, שענין שבועה, נגזר ממלת שבעה ימי בראשית שהוא נשבע לעשות כך וכך כדי לחזק תוקף וקיום שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם. כי כל כוונתו לאסור אסר על נפשו, שתהיה נפשו אסורה ומקושרת בה'. ולכן הנשבע הוא במלך עצמו, כי בשבועתו הוא מתקשר במלך עצמו.

 

שפת אמת ספר במדבר - פרשת מטות - שנת תרל"ד

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' ע"ש. ובשמו תשבע הוא ג"כ בכלל המצוה כי הוא כבוד שמו ית' שנשבעין בו ע"י שיודעין שהוא אמת בכל הצדדים. אעפ"כ אין לכל אדם להשתמש בשמו רק אחר שנתקיים בו כל המדות שכ' במדרש. ואאו"ז מו"ר ז"ל פי' ענין השבועה שע"י שרוצה האדם לקבל עליו דבר זה בכל לבו והוא שבועה התאספות כל השבעה מדות שבאדם עי"ז חל עליו שם שמים. וכ' חז"ל משביעין אותו תהי צדיק כו'. וכי שייך בנשמה שבועה בנקיטת חפץ. רק הפי' שמתברר לו אז שאין לו חיות רק מהשי"ת ורוצה בכל כחו לתקן שליחותו בעוה"ז רק לעשות רצון בוראו. וכן בשבת קודש נקרא שבועה לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ואיתא נשבע ועומד מהר סיני והפי' ג"כ כנ"ל שבהר סיני נתברר ג"כ אצל כל איש ישראל שאין לו חיות רק מהשי"ת כמ"ש אנכי ה' אלקיך וזהו נקרא שבועה כנ"ל. וכן בש"ק כי בכל יום יש מדה מיוחדת ובשבת קודש מתבטלין כל המדות אליו ית':

 

שפת אמת ספר במדבר - לשבועות - שנת תרל"א

 שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'.