נושאים

בין דינא קשיא לדינא רפיא

בין דינא קשיא לדינא רפיא

 

הימים הנוראים עוברים תהליך של שינוי. בעבר, הימים הנוראים היו אחרים, לא הסתובבו ושרו "המלך בשדה". הימים הנוראים היו נוראים כפשוטם, זו הייתה הגישה והתפיסה, והתפיסה הזו מגובה במקורות. במהלך השנים, העולם השתנה וערכים של 'יום דין' התחלפו בערכים של 'מלכויות', ששינו לאט לאט את הדגש של ראש השנה ויום הכיפורים. הסגנון שהולך ומתפשט גם בישיבות הוא הרבה יותר נינוח ונעים, 'ידידותי למשתמש'. השאלה היא, מה האמת, אם אפשר לספק כזו, ומה צריכה להיות ההשקפה הנכונה לדבר זה?

המקורות מושכים אותנו לכאן ולכאן. מחד, מדגישים שמדובר ביום דין. מלאכי השרת ביקשו לומר שירה, אך אי אפשר לומר שירה משום שספרי חיים ומתים פתוחים, אירוע דרמטי שחיי אדם כרוכים בו. מצטרפים לכך הלכות הקשורות לתענית בר"ה ועמידה לאורך כל התפילה וכדומה. הילה זו של 'יום דין' הייתה האווירה השולטת לאורך השנים. אולם, אז הפציעה הגישה האחרת שביקעה בחומה הבצורה של 'יום דין'. "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". ר' צדוק קרא לר"ה יום טוב של ראש השנה, יום חג. המדרש מתאר כיצד הקב"ה עובר מכסא דין לכסא רחמים בשמעו את קול השופר. הירושלמי מתאר שישראל אוכלים, שותים ושמחים משום שבטוחים שהקב"ה עושה להם נס, כפי שכתוב בספר עזרא.

מובא בספר הזוהר על הפסוק בקהלת [ג, יד]: "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו", שהקב"ה עשה את יום ראש השנה שיראו לפניו, שניתנה למקטרג רשות ביום אחד לכפות על המלך לעשות דין. את זה עשה הא-להים על מנת שיראו מלפניו. כדי שתהיה יראה מהקב"ה נדרשים העקרונות של דין, משפט ועונש. עם כל העוצמה של הדברים, ממשיך הזוהר ואומר שאת עמו ישראל הקב"ה אוהב יותר מהמשפט. לכן, בשעה שמתיישבים כסאות למשפט, ציווה עליהם לתקוע בשופר ולהשמיע את קול יעקב והדין מתהפך.

אנו מגיעים לשורה תחתונה שהיא חינוכית לכולנו. כאשר מדברים על 'יום דין' אפשר להפעיל מושג זה על בני אדם כגורם מניע. כדבר שגורם להם לעשות חשבון נפש ולתקן עצמם. אולם, אז נכנסת תנועה אחרת שמוציאה את העוקץ מהעניין - הקב"ה עושה להם נס. לאמירות כאלו השפעה חינוכית ואנו מרגישים השפעה זו. בכל פעם שמישהו מציג את האווירה של ראש השנה בצורה יותר נינוחה, הוא מתבסס על דברים אלו. כמה עוד פעמים נצליח למתוח את ראש השנה ככלי חינוכי וגורם מניע? לא רחוק הדבר שידחו אותנו בקש, יאמרו ש'הכל בסדר, יש את השופר'. יש דורשים ויש דורשים, והנה יום הכיפורים מקבל צביון של "אמת מה נהדר היה כהן גדול..." ולא "אשמנו, בגדנו...". ננסה להעמיד אלטרנטיבה יסודית יותר בכוחות הנפש.

'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון'. בבריאת העולם אנו נפגשים בשני כוחות שמתנגשים זה עם זה. בהגדרה של המקובלים, מתוך שבע הספירות התחתונות - החסד והגבורה. "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" [תהלים פט, ג], אם רוצים לבנות עולם צריך חסד. החסד זה ההתפרצות, השפעה ללא גבולות, אי אפשר לברוא עולם עם מעצורים. נודה על האמת, אנו אוהבים את מידת החסד. תמיד החסד נקשר בקונוטציה חיובית, הנפש אוהבת את הזרימה.

אולם, חסד זה, עם כל טובו ויופיו, מתחיל להיות מאיים. מדוע? משום שהוא מופיע בעקרון של 'אין גבול'. אין אפשרות להכיל את כל השפע. כך נאמר בגמרא במסכת חגיגה [יב, א]: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו... והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די". העולם הולך ומתרחב, השפע עוצמתי וחזק, אך ברגע מסוים, המרחיב מתחיל לאיים עלינו להחריב. ש-ד-י זה אחד משמותיו של הקב"ה, השם שמופקד על היסוד של עמידת הגבולות. זו המידה השמאלית, אם ימין מקרבת (חסד) אז שמאל דוחה. כל אחד רוצה לחיות בעולם שיש בו סדר וגבול. זה דבר מחויב, שעד כמה שהוא נראה מצמצם, כל כך הרבה טובה יש בו - זו מידת הגבורה.

כדוגמה לשפע ללא גבולות, המשנה במסכת אבות אומרת שהמזיקים נבראו בערב שבת בין השמשות. ר' עובדיה מברטנורא מפרש שהקב"ה ברא את נפשותיהם ולא הספיק לברוא את גופותיהם, עד שקדש היום. השד הוא נשמה מופקרת לחלוטין ללא כל סדר ומשפט. כל גבול חייב להשבר - "וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר" [ישעיהו כד, יב]. המזיקים נובעים מ'שד' ללא 'די'.

נוסיף, ששם שד-י נזכר במצוות ברית המילה - "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" [חגיגה יב, א]. היסוד של חתימת האדם. כפי שאנו אומרים בברכת המילה: 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש', המקום שסוגרים את האדם והופכים אותו לבית קיבול שצריך לשפוט את עצמו האם הוא מוציא לפועל את עוצמותיו. התורה אומרת: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם" [ויקרא כ, יז] - יש חסד ויש חסד. כאשר יש חסד שמופיע ללא כל גבול וביקורת, אין בו ברכה, אלא קללה.

עתה אפשר לחזור לנושא בו פתחנו. הרבה פעמים מאחורי הרצון לראש השנה שמח מסתתרת העובדה שאנו לא חיים בשלום עם הדין והעונש. אנו לא חיים בשלום עם אמירת 'די'. זה נתפס בעיננו כדבר שלילי. כולנו שוכחים שאנו רוצים לחיות בעולם שיש בו סדר, גבול, חוק, ואפילו עונש. ראש השנה הוא היום שאנו עומדים להתפייס עם מידת הדין. להפנים את המשמעות החיובית של המידה הביקורתית הזאת, המידה השמאלית שדוחה. מתוקף הרצון לעולם מסודר, מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך... ומלכותו בכל משלה" - יש דין, יש דיין ויש עונש.

'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם' - זה המהות של ראש השנה. אם נתפייס עם מידת הדין, השמחה תחזור למחוזותינו. אדם שיש לו בטחון יכול לשמוח. "עוד אמר דוד המלך, אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" [אליהו רבה ג]. לכאורה, יראה זה תנועה של התכווצות ושמחה זו תנועה  של התרחבות, כיצד הן יכולות להתיישב? כאשר אדם מבין שהוא אחראי על מעשיו והוא צריך לתת עליהם את הדין, זה עולם שאפשר לסמוך עליו וממילא גם לשמוח עליו.

זו ההבנה של ספר הזוהר בצורך בשני ימים. יש שני עניינים - דינא קשיא ודינא רפיא. היום הראשון הוא דינא קשיא, היום השני הוא דינא רפיא. מה שייך דין קשה ודין רפה? היום הראשון של ר"ה מסמל את קשיות הדין. לאמור, אין להגיע לראש השנה מתוך התחמקות, זהו יום דין. אדם שמחפש את החריץ בחומה איננו מבין את המשמעות של "והא-להים עשה שיראו מלפניו". לאחר שמסר זה הופנם, אפשר להגיע ליום השני, להגיע להבנה שמתוך מידת הדין מתגלה אהבתו של הקב"ה. מי שמקבל את המלכות ברצון, ראוי לשמחה, לא מצד חסד אלא מצד דין.

השפת אמת מסביר שלמלאכים יש רגל ישרה, ולכן אצלם ראש השנה הוא או יום דין או יום רחמים. אולם, לישראל יש שני רגליים. השפת אמת קורא למידה זו "רצוא ושוב", כדבר אחד, זוהי מציאות שלמה. בגישה שלנו לראש השנה יש מצד אחד את הרצון לומר שירה, ומאידך ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו. רק כאשר שני הכוחות מזדווגים יחד הם יוצרים עולם בטוח, עולם שנעים לחיות בו.

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com