נושאים

בעל שם טוב לפרשת לך לך - מקור היופי

בעל שם טוב לפרשת לך לך - מקור היופי

 

בעל שם טוב בראשית פרשת לך לך אות יד 

כתיב (תהלים י"ז, י"ד) וצפונך תמלא בטנם, שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים הטובים, ומכל שכן מלהסתכל בנשים יפות, שהוא מסתכל עבור חמדתו, ונמצא שבזה הראייה עובד את עצמו וזהו כעובד עבודה זרה (עיין זוהר ח"ג פ"ד א) ומזה ההרהור בא לו חס ושלום עבירה בלילה, ונותן כח בקליפה ונתעברו ממנו, וזהו וצפונך מה שאתה צופה בעבורך, דהיינו על אשה ביפיה, שאינך מסתכל אלא בעבורך, ובזה הראיה נותן כח בהם, ועוד אם יעשה זה קודם שיוליד בן, יהיה זה הבן שורשו בכוחם...

אלא כך יש לנהוג בהסתכלות, אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה צורת הפנים, אם כן מנין לה זה היופי, על כרחך זה בא מכח אלהי המתפשט בה, הוא נותן לה כח היופי והאדמימות, נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי ולמה לי למשוך אחר החלק הלא טוב לי להתדבק בשורשא ועיקרא דכל עלמין ששם כל היפוים, וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי יחשוב מנין בא לכלי זה הנוי והצורה על כרחך החומר הוא הפסולת והנוי והצורה הוא הרוחני והחיוני מזה הכלי, והוא גם כן חלק אלוקי ממעל, וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות של דבר מאכל ההוא בא מכח חיוני והמתיקות של מעלה שהוא חיותו, ובדומם יש גם כן חיות, שאנו רואים שיש לדומם ההוא קיום ועמידה, נמצא שיש בכל מקום חיות אלוה ממעל:

ואם מסתכל תמיד כך נמצא מסתכל במחשבה ואין הסתכלות שלו אלא הסתכלות בעבור אין סוף ברוך הוא, וזה טוב לבטל הרהור, אז אם יחשוב כך כל היום, וזהו כלל דמה שחושבין ביום, זה המחשבה סליק על רעיונים בשינה וחלום, ובזה יזכה לראות בחלום את החיוני של הגשמי ההוא גופיה, שביום אינו רואה אלא הגשמי, ובמחשבתו חושב שהרוחני מלובש בגשמי, אבל בחלום הוא רואה את הרוחני ערום מבלי לבוש... והענין כי ביום כח החיוני שבאדם הוא חלש שהוא מקושר בגוף, לכך אינו רואה החיוני של הדברים הגשמיים, אבל בלילה החיוני שבאדם מתפשט מתוך הגוף, אז החיוני הוא חזק, לכן יוכל לראות החיוני גופיה, ומזה יכול האדם לבוא למדריגת הנבואה, ולכן כתיב בכל הנביאים בחלום אדבר בו (במדבר י"ב, ו'), אבל משה רבינו ע"ה היה רואה בהקיץ חיוני של הגשמי, וזהו שאמר דוד (תהלים י"ז, ט"ו) אני בצדק אחזה פניך גופא בלילה, כי אחזה הוא מלשון חזיון לילה, ומה טעם, כי אשבעה בהקיץ תמונתך, תמונה הוא רומז על הצורה, כלומר כשאני מסתכל בדבר גשמי, אין אני מסתכל על גשמיותו בלבד, אלא אני מסתכל שהתמונה דהיינו הצורה והחיוני שלך הוא, והוא מלובש בגשמי ההוא, וזהו החכם עיניו בראשו (קהלת ב', י"ד), רצונו לומר, על הראש של הדבר דהיינו על הרוחניות והחיות של הדבר, וזהו ראש דברך אמת (תהלים קי"ט, ק"ס), וזהו והמתנשא לכל לראש (דברי הימים - א כ"ט, י"א) ואיתא בזוהר (ח"ג רפ"ט ב) רישא דכל רישין: (צוואת הריב"ש דף י"א ע"א, אור תורה דף מ"ג ע"ג)

 

תורת המגיד תורה פרשת וישב

וזהו פי' הפסוק (שה"ש ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון וגו', פי' צאינה מגשמיות, אלא תראה תמיד בפנימיות הדבר ולא בגשמיותו, וזהו שכתב וראינה בנות ציון, ר"ל למשל יופי של האשה הגשמיות, שלזה היופי קורא בנות ציון, כלומר שהוא רק ציון וסימן ליופי שלמעלה, ששורה עליה ניצוץ של יופי מעולם התפארת כביכול, ואין אדם רשאי לדבק ביופי זה התחתון, אלא אם באה כנגדו פתאום יש לו לדבק על ידי יופי זה ליופי של מעלה, וזהו שאמר במלך שלמה, ר"ל היופי זה של האשה רק ציון וסימן שבמלך שלמה ר"ל בהקב"ה.

 

קדושת לוי בראשית פרשת ויצא

וישק יעקב לרחל וגו', ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ויאהב יעקב לרחל (כט, יא - יח). ולכאורה הפלא ופלא על יעקב אבינו ע"ה בחיר שבאבות (ב"ר עו, א), שהתורה מעידה עליו (לעיל כה, כז) 'ויעקב איש תם', וקיים כל התורה, כמאמרו 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי' (רש"י להלן לב, ה), יתן עיניו ביופי, ומדת הצדיק הוא בהיפוך, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' כו' (משלי לא, ל).

ושמעתי ממורי הקדוש בוצינא קדישא המגיד מורינו דוב בער שהענין הוא כך, דהנה ידוע (זו"ח פ' תולדות כו, ב) שיעקב אבינו ע"ה עבד להשם יתברך במדות התפארות, וכל דבר שהיה בו ניצוץ מפואר, אף על פי שהכלי היה דבר גשמי מן החומריות, הגביה את הניצוץ המפואר והעלה אותו לשרשו, ועבד בזה להבורא יתברך, ובשביל זה 'וישק יעקב לרחל', 'ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב את רחל', שיעקב ראה את רחל שהיה בה ניצוץ מפואר, והגביה אותו לשורשו, לשורש העליון, ועבד בזה להשם יתברך.

וזהו כוונת הכתוב (להלן לט, יב) 'וינס ויצא החוצה', שהנה ידוע שזאת הרשעה קשטה עצמה לפני יוסף הצדיק, כמאמר חכמינו ז"ל (יומא לה, ב) בגדים שלבשתה שחרית לא לבשתה ערבית. וזהו 'וינס ויצא החוצה', שהוציא הניצוץ המפואר 'החוצה' מן החיצונים להקדושה, והגביה אותו למעלה ועבד בזה להשם יתברך.

 

נועם אלימלך שמות פרשת בשלח

והנה יעקב אבינו עליו השלום היה עובד השם יתברך במדתו שהוא תפארת, וכל דבר שהיה רואה או שומע או עושה ואוכל לקח ממנו התפארות להבורא ברוך הוא, למשל אם היה אוכל איזה דבר הטוב לחיך חישב בדעתו זה המאכל הוא נברא ומי נתן טעם הטוב בזה המאכל הלא הבורא ברוך הוא ואם זה המאכל הוא כל כך טוב טעם הלא בוודאי שכל טוב הטעם הוא בבורא ברוך הוא יתברך שמו אין קץ ותכלית וכך הוא חושב בכל דבר. ובזה הוא מובן הפסוק (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל, גם הוא תמוה שיעקב אבינו עליו השלום יעשה כזאת. אלא הפירוש הוא כך כאשר כתבנו שכל דבר הטוב שראה יעקב אבינו עליו השלום בא מכח דבר ההוא אל הדביקות יתברך שמו ויתעלה ובכאן שראה את רחל שהיתה יפת תואר עד מאוד הדביק עצמו בו יתברך על ידה כנ"ל... ויוסף הצדיק היה רוצה להתנהג עצמו במדת אביו וזהו לעשות צרכיו, דהיינו לראותה בלבד ואם תאמר האיך הכניס עצמו בסכנה גדולה כזו שמא יכשל חס וחלילה. התירוץ הוא להוציא את הקדושה מבין הקליפות עשה זאת כדלקמן ולא כיון רק לראותה שעל ידי זה יבא לדביקות בבורא יתברך כנ"ל. והפעיל באמת פעולתו שבא לדביקות גדול. וזהו וראה דמות דיוקנו של אביו, רצה לומר שבא למדריגתו של אביו כנ"ל

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com