נושאים

מתיסובצעס - מחתרת חסידית בקרקוב

בגטו קרקוב מתקיימת מחתרת חסידית שאינה מכירה בקיומו של הכובש הנאצי. מחתרת זו מונהגת על אדם צעיר בשם מאתיס גלמן. מאתיס, חזר בתשובה בנערותו מתוך התוודעות לדמותו של רבי מאיר שפירא מלובלין. גישתו הבלתי מתפשרת של מאתיס מניעה את חבורתו שלא להירשם לעבודת הכפיה שהשיתו הגרמנים על היהודים, לא לשנות את לבושם ואת חזותם החיצונית. חבורה מגובשת ומלוכדת זו, התקיימה במקומות מחבוא ומסתור תוך שהיא מתעלמת אידיאולוגית ומעשית מהכובש הנאצי. על הרקע האידיאולוגי של קבוצה זו, ועל סיפורה, תוכל לקרוא בשני הפרקים מתוך הספר 'מרחוק', המובאים בזה.

 

מאתיס גלמן יחד עם הרבי מגור האדמו"ר ה'אמרי אמת'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ועל החסידים"

 

בין רבבות אלפי עמך בית ישראל שהלכו אל הכבשנים, היו בעלי דעות רבות. מהם חסידים ומהם מתנגדים. מהם שמרנים ומהם חדשנים. מהם ציונים ומהם מתבוללים. ניתן להניח שכשאדם עושה את דרכו האחרונה, כל תפיסת עולמו עומדת לפניו. הדברים אותם שמע בבית, הספרים בהם עיין, העקרונות המוסריים והאמוניים בהם דבק, כל אלו מתייצבים כעת לימינו על מנת לאפשר לו ללכת בדרך הקשה מכל, מתוך שלמות פנימית.

בשורות הבאות ננסה להתמקד בתפיסת עולם שאפיינה רבבות רבות מקרב יהודי פולין, תפיסת העולם החסידית. ננסה לשרטט קוים לתפיסת עולם המכירה בעובדת קיומו של הרע, ומחנכת להתייחסות הנכונה אליו. תפיסה זו, שהוגדרה שנים רבות בטרם שואה, שבה ועולה עת נבחנת אמונתם של החסידים בלהב המזבח.

 

א. ר' זושא וברכת דיין האמת

 

כדי להמחיש בצורה טובה את הרעיון החסידי, נפתח בסיפור. אמרו במשנה:

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'"... ובכל מאדך - בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו (ברכות, נד ע"א).

על קטע זה במשנה, אמרו בגמרא:

חייב אדם לברך כו' - מאי [מה הכוונה] חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אילימא [שמא תאמר] כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן [והרי שנינו במשנה] על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה [לא נשנתה מימרא זו אלא ללמדנו שיש לקבל את הרעה בשמחה] (ברכות, ס ע"ב).

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. לא אותה הברכה, שהרי חילקו חכמים ואמרו שעל הטובה יברך הטוב והמטיב ועל הרעה יברך ברוך דיין האמת. משמעות הוראה זו היא, שעל האדם לקבל את הרעה באותה השמחה בה הוא מקבל את הטובה.

על גמרא זו סיפרו חסידים את הסיפור הבא:

רבי שמלקי ואחיו רבי פנחס באו אל רבם המגיד ממזריטש וביקשו ממנו שיבאר להם את המאמר "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". השיב המגיד: לכו אל בית המדרש ושם תמצאו את האיש זושא, הוא יאמר לכם את פירושו. מיד הלכו לבית המדרש והציעו לפני רבי זושא את שאלתם. צחק ואמר: הנה מצאתם את הראוי והגון לכך! עליכם לפנות לאיש אחר ולא לשכמותי, שמעולם לא פגעה בו הרעה. אבל הם ידעו שמשעת לידתו של רבי זושא ועד כה לא עבר עליו יום אחד בלי מצוקה וסבל. כאן הבינו מה פירושה של קבלת יסורים בשמחה (אור הגנוז, בובר, עמ' 222-221).

לכאורה לא קיבלו השניים מענה לשאלתם. היתכן לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? האיש שהיה אמור לתת מענה לשאלתם משתמט ממתן תשובה מלומדת ומנומקת. כל זאת רק לכאורה. השתמטותו של רבי זושא ממתן התשובה, היא היא עצמה התשובה.

יסוד היסודות של התפיסה החסידית היא המימרה: 'לית אתר פנוי מיניה', לאמר, אין מקום פנוי ממנו, מן הבורא. לכאורה זהו רעיון עתיק המופיע כבר בדברי הנביאים ומה חידשה כאן החסידות? התשובה נעוצה בעומק שהעניקה החסידות לקביעה זו. 'לית אתר פנוי מיניה' משמע - המציאות כולה על כל מרכיביה הרוחניים והגשמיים אינה אלא הופעה של בורא עולם. אין מקום פנוי ממנו יתברך אלא שאנחנו לא תמיד רואים. דרך ארוכה הוטלה על החסיד לחשוף, לגלות, לברר, את הנוכחות האלוקית בכל מקום ובכל נברא. המשימה היא לפגוש את האלוקים בכל זמן, בכל מציאות, בכל מקום.

אכן, קל לדבר על משימה זו תוך כדי דפדוף בין דפי הגמרא, או תוך כדי תפילה חסידית חמה. קל מאד למצוא ולחשוף את הנוכחות האלוקית בכל אותם זמנים, מקומות וחפצים שאנו יודעים שיש להם קשר מהותי לקדושה. הקושי הגדול מתעורר כשאנו מתקרבים אל דברי הרשות, אל העולם הזה, אל האוכל, אל הפרנסה. שם מתגלה בפנינו עולם החומר במלוא עוזו ועוצמתו. שם עומדת בפנינו המשימה הקשה לחשוף את נוכחותו של הבורא גם בעולם שהוא חומרי ביסודו.

אם אמרנו כי קשה היא המשימה לחשוף את נוכחותו של הבורא בעולם החומר, קשה תהיה שבעתיים המשימה לחשוף את נוכחותו של הבורא בתוך המציאות הרעה. בעיצומן של תופעות שכל כולן הן נגד המגמה האלוקית בעולם, נגד עמו של הקב"ה, נגד מוסר התורה והנביאים, קשה מאד למצוא את הנוכחות האלוקית. או אז הוא אל מסתתר. החושך החומרי מתגבר עלינו אז ואנו מתייאשים מלפגוש את בורא עולם בתוכו.

אמור מעתה - יסודה של עבודת החסיד היא תודעתית. האלוקות נמצאת וממלאת את כל חללו של עולם. האתגר הוא הקרב על התודעה. האם נכנע לתכתיב אותו משקפות לנו עינינו ושאר חושינו, או שמא נצליח לחשוב אחרת ממה שהמציאות מכתיבה ונלחם על התודעה הקובעת בבירור כי "לית אתר פנוי מיניה", גם באותם מצבים קשים ושליליים.

זו היתה תשובתו האמיתית של רבי זושא. הוא, שסבל כל כך בכל משך ימי חייו, לא נתן לסבל לנצח אותו. הוא מעולם לא חש את הרעה משום שבתודעתו לא נתן לה מקום וקיום. זו בדיוק היתה הסיבה לכך שהמגיד הפנה את שני תלמידיו אל רבי זושא. אם רוצים אתם לדעת כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, לכו אצל רבי זושא, אמר. רבי זושא הוא זה שילמד אתכם כי הרעה והטובה אינם אלא פועל יוצא של תפיסת המציאות האישית שלכם. אם תהיו מוכנים להיאבק על תפיסת מציאות חיובית ואופטימית, תמיד תברכו רק על הטובה, משום שהרעה לא תהיה קיימת בתודעתכם.

 

ב. לחפש בתוך עשן הארובות

 

תיאור מציאותי לחלוטין של המשימה החסידית הזו, למצוא את בורא עולם גם בתוך הרוע עצמו, נמצא בסיפורו של הרב לאו אודות אחיו נפתלי:

רבי ישראל אלטר... בנו של הרבי מגור בעל ה'אמרי אמת' וממלא מקומו, חי בגפו. הוא לא ידע אז עדיין מה עלה בגורל אשתו וילדיו, שאחר כך התברר שניספו בשואה. הוא הזמין את נפתלי לסעוד עימו את ארוחת הערב, כדי לשוחח עימו... הרב הפציר בנפתלי, ניצול השואה, להרבות באכילה, בעוד שהוא עצמו מיעט בה. השניים לא שוחחו במשך הארוחה. רק עם סיומה סימן לו הרב לבוא בעקבותיו. שניהם יצאו אל הרחוב וצעדו בלי להחליף מלה... לפתע עצר הרב, ניער את נפתלי בשולי בגדו ושאל בקצרה: ראיתם אותו? נפתלי לא הבין את פשר השאלה וענה בתמיהה: את מי? הרב המשיך, כאילו מובן מאליו למה היתה כוונתו: את העשן עולה מהארובות ההן. נפתלי ההמום מהשאלה, השיב בְּהֵן, אך הרב לא הרפה: במו עיניך ראית את השריפה? שאל, ורק כאשר נפתלי השיב בחיוב, הסתובב הרב לאחור, חזר על עקביו ברחוב יוסף בן מתתיהו, הליכתו נמרצת וגופו שח משהו... הרב שאיבד בתאי הגזים את אשתו וילדיו, התכנס בתוך עצמו. כשהגיעו לפינת הרחוב, שוב ניער הרב את נפתלי בדש בגדו ושאל: אתה בטוח שראית את הארובות? נפתלי שוב אישר, אבל הרב לא נתן לרסיס של ספק להיוותר והמשיך לחקור: ועשן יוצא מן הארובות גם ראית, האם היתמר העשן, האם זה בער, או שעיניך ראו רק בניין עם ארובה? נפתלי השיב לרב על שאלותיו בדיוק נמרץ: כן, ראיתי עשן, ראיתי גם מה מכניסים לקרמטוריה כדי שייצא העשן, אמר כשהוא מתאפק מלבכות. הרב שם את ידו על כתפו של נפתלי וביידיש המשיך ושאל: את הקדוש ברוך הוא ראית שם לידך? על שאלה זו נפתלי לא ענה (אל תשלח ידך אל הנער, עמ' 111-110).

הסמליות בקטע זה היא עצומה. הכל מתחיל בתחקור עובדתי לחלוטין. האם היו ארובות, האם היה עשן, מדוע היה עשן. השאלה האחרונה מעניקה לכל התחקור הזה משמעות של עומק. קשה, קשה מאד לראות בתוך העשן. העיניים דומעות והעשן כמו גם הדמעות מכסים את מה שהיינו רוצים לראות שם בעשן. קשה מאד למצוא את האלוקים שם בתוך ענני העשן. שנים של חינוך חסידי עומדות כאן למבחן. שנים של הטמעת הערך 'לית אתר פנוי מיניה' הן בסיס הדיון בין שני הצועדים ברחובותיה הריקים של ירושלים. השאלה איננה האם 'הוא' היה 'שם'. השאלה היא האם אתה ראית אותו. האם היית מסוגל להביא את העקרון הרעיוני עליו גדלת לכלל יישום גם במקום הנורא ההוא בשעה שעשן שריפת הגוויות סימא את העיניים ויצר קושי אמוני רעיוני מן המדרגה הראשונה.

 

ג. לגלות את הקץ

 

אחד המקורות בהם נוסח עקרון חסידי זה הוא ספרו של זקנו של ה'בית ישראל' מן הסיפור הקודם, הלא הוא רבי יהודה אריה ליב אלתר, בעל ה'שפת אמת'. דברי ה'שפת אמת' מוסבים על דברי רש"י בתחילת פרשת ויחי, המזכירים את דברי חז"ל אודות יעקב אבינו שביקש לגלות את הקץ לבניו אולם גילוי זה נסתם ממנו:

וזה שכתוב ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפירוש על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נפקא מינה בידיעה זו.

רק עיקר הפירוש שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים, וימי הרעה נעשים רק על ידי חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ. כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם היו יודעין זה האמת לא היה שולט בהם הגלות (שפת אמת, ויחי תרל"ה).

גילוי הקץ איננו גילוי תאריך ביאת המשיח. בכך לדידו של ה'שפת אמת', אין כל סוד עמוק ואין כל "נפקא מינה", כלומר אין לכך משמעות מעשית. ידיעת תאריך בואו של המשיח, כתאריך גרידא, איננה בעלת משמעות מעשית לדידו של עובד ה' שאתמול הניח תפילין וכך יעשה גם מחר. כיון שכך, נשאלת השאלה, מהי המשמעות העמוקה של גילוי הקץ. לדידו של ה'שפת אמת' גילוי הקץ הוא בירור שורש הגלות והגאולה. הגלות והגאולה אינן תופעות אובייקטיביות "ימי הרעה נעשים רק על ידי חסרון המקבלים שנהפך להם לרע והוא רק הסתר". האלוקים נמצא שם, שכן 'לית אתר פנוי מיניה', האתגר האמוני הגדול הוא היכולת להכיר בקיומו של האלוקים גם בהגיע ימי הרעה. אילו היו בניו של יעקב נמשכים אחר דרגתו של יעקב אביהם, לא היתה הגלות שולטת בהם שכן אין הגלות שולטת במי שתודעתו חזקה ממנה.

על פי עקרון זה, מפרש ה'שפת אמת' את דברי רש"י בראש פרשת ויחי:

למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם (רש"י, בראשית מז פס' כח).

ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אחר כך כנזכר לעיל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש, כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות היה מיד שנסתם חיותו של יעקב אבינו עליו השלום (שפ"א, שם).

לאופן הכתיבה הגרפי של תחילת פרשת ויחי יש משמעות רעיונית. פרשה זו כתובה בתורה ללא כל הפסקה מסיומה של הפרשה הקודמת, פרשת ויגש. סתימות זו, באה ללמדנו מסר. עיניהם של ישראל נסתמות מצרת השעבוד הרבה לפני שהשעבוד מתחיל בפועל. משמת המורה, משמת מי שעשוי היה להורות את הדרך כיצד יש להתמודד עם אתגרי הרוע, או אז התחילה הגלות. "כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש". הגלות היא בראש ובראשונה תופעה נפשית ורק לאחר שהתופעה הנפשית קונה לעצמה שביתה, מופיעה הגלות הפיזית. המאבק, אם כן, הוא על התודעה.

על פי מהלך זה מבאר ה'שפת אמת' את הדיאלוג בין האחים ליוסף, מיד לאחר פטירתו של יעקב אבינו:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. (בראשית נ, פס' טו-כ).

ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו'. והוא, שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וזה שכתוב שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנזכר לעיל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שעל ידי מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וזה שכתוב הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהיה במדריגת יעקב והיה דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה (שפ"א, שם).

דו שיח זה שבין האחים ליוסף, חושף שתי דרכי התבוננות על אותם אירועים היסטוריים. האחים רואים את כל שנעשה מנקודת מבט גלותית. הם רואים את הרוע כרוע. יוסף מוכיח אותם ואומר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", הרוע איננו במציאות. הרוע הוא במחשבה. אם אדם רואה את הנוכחות האלוקית בכל, וגם במציאות השלילית, הרי שאין לו רוע כלל. "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". החותר להכרה כי המציאות כולה היא בעצם הופעה של האלוקות, רואה במוחש כי הכל הוא טוב, טוב שבמקרה זה מתגלה בעובדה שעם רב מוצא את חיותו בשעה קשה זו של רעב, דווקא בלוע הארי של מצרים.

 

ד. גם זו לטובה

 

אמירה זו של יוסף "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב", מזכירה לנו את דרך התמודדותו של נחום איש גם זו עם כל צרה שהיתה פוגעת בו:

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר. אמרו מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל בת בההוא דירה. בליליא, קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה) כי מטא התם, [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר קא מחייכו בי יהודאי. [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה. בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה (תענית, כא ע"א).

ובתרגום חפשי לעברית:

ומדוע קראו לו נחום איש גם זו? שכל דבר שהיה עולה לו אמר גם זו לטובה. פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון אל הקיסר. אמרו: מי ילך? ילך נחום איש גם זו שמלומד בניסים הוא. שלחו בידיו מלא ארגז של אבנים טובות ומרגליות. הלך, לן בדירה אחת. בלילה, קמו הדיירים ההם ולקחו את הארגז שלו ומלאוהו עפר. (למחר, כשראה את העפר, אמר גם זו לטובה) כשבא לשם, [פתחו את הארגז, וראו שהוא מלא עפר] רצה המלך להרוג את כל היהודים. אמר, לועגים לי היהודים. [אמר גם זו לטובה]. בא אליהו ונדמה לו כאחד מהם, אמר לו: שמא העפר הזה מעפרו של אברהם אביהם הוא שכשהיו זורקים אותו, היה העפר הוך לחרבות, והרגבים לחיצים, שכתוב: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו". היתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבשה. בדקו מאותו העפר וכבשוה. הכניסוהו לבית גנזי המלך ומלאו את הארגז אבנים טובות ומרגליות ושילחוהו בכבוד גדול.

מתוך הגירסה המופיעה בסוגריים באמצע הקטע, אנו למדים כי הסיפור האמיתי היה שונה במקצת מזה שסופר לנו לפני שנים רבות על ידי הגננת. נחום מגלה את דבר הגניבה עוד בטרם יצא לבית המלך. הוא פותח את הארגז, רואה שהוא מלא בעפר, אומר "גם זו לטובה" וממשיך בדרכו. התנהגות זו, נראית לנו במבט ראשון כהתנהגות חסרת אחריות, זאת על רקע העובדה שנחום איש גם זו נושא על כתפיו בשליחות זו את גורלם של כלל ישראל. עמד על תמיהה זו תלמידו הגדול של הבעש"ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה:

ויש לתמוה אחר שראה נחום שגנבו ומלאו עפר, איך הלך בזה לקיסר לסכן כל היהודים ולסמוך על הנס? ונראה לי דבארתי מה ששמעתי ממורי... בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה... ונחום איש גם זו באמונתו יחיה, שהיה מאמין אמונה שלימה שזו לטובה וכך נעשה באמת, ואין זה אצלו נס כלל, והיה סומך על בטחונו ואמונתו וכך עלתה לו (תולדות יעקב יוסף, פרשת ויחי אות ג).

מבחינתו של נחום איש גם זו אין כאן נס או מופת. זוהי התנהלות טבעית לחלוטין. כשנחום איש גם זו אומר "גם זו לטובה" הוא איננו אומר לחש, או מחולל קסם. כשנחום איש גם זו אומר "גם זו לטובה", הוא מתכוון לכך. זה בדיוק מה שהוא רואה באותו הרגע. הוא רואה מציאות טובה. הוא פשוט איננו רואה משהו רע. כיון שכך, ההליכה אל הקיסר עם הארגז המלא בעפר, לא נתפסה אצלו כמעשה חריג או כהסתמכות על הנס אלא כמעשה טבעי ופשוט. הכל טוב, וזה מה שהוא ראה...

 

ה. מחיצות של אחיזת עיניים

 

הכל אם כן שרוי במתח שבין מראה העיניים לבין התודעה הפנימית. אם תנצח התודעה הפנימית, יהיה האדם למי שאין צרות המציאות והרוע יכולים לו. אבל אם יכנע האדם למראה עיניו, אזי תהיה למציאות שליטה עליו ועל תחושותיו, והרוע יהפוך למציאות ממשית ומאיימת. את העקרון הזה באר הבעש"ט במשל, שהיה נוהג לספרו בבית מדרשו לפני התקיעות:

שמעתי ממורי זלה"ה משל שאמר קודם תקיעת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עינים חומות ומגדלים ושערים, וציוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וציוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך. ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאוד שילך אל אביו המלך. אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו, כי הכל היה אחיזת עינים. והנמשל מובן (בן פורת יוסף, ע ע"ג).

רבים הם הנוטים לפרש אמונית, מצב משברי, כ'הסתר פנים'. נכדו של הבעש"ט, ר' אפרים מסדילקוב, הביא את המשל הנזכר בפירוט רב יותר, ומבאר על ידו את המושג 'הסתר פנים' בדרך הפוכה מן המקובל:

ואנכי הסתר אסתיר את פני. והוא לכאורה תמיהה גדולה איך אפשר שהקב"ה יסתיר פניו מישראל חלילה ואיך יהיה להם חיות ותקומה כי זה כל חיותם של ישראל עם קרובו שנקראים בנים למקום? אך דהנה המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו ליכנס אליו, ונסתתר שם, ועשה חומות ואש ונהרות באחיזת עינים הכל לפני בניו. והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר איך אפשר שאביו הרחמן לא יתרצה להראות פניו לבניו ידידיו, אין זה כי אם אחיזת עינים. והאב רוצה לנסות אם ישתדל הבן לבא אליו, ובאמת אין שום הסתרה. והנה מיד כשמסר לנפשו לילך בנהר נסתר אחיזת עינים ועבר בו וכן בכל המחיצות עד שבא להיכל המלך. ויש טפש שירא להתחיל לעבור המחיצות. ויש שעובר המים וחוזר מפני החומות ומפני האש. והנמשל ידוע, והנה מי שמוסר נפשו ועובר בכל המחיצות ודוחק עצמו עד שבא אל המלך אז יבא למעלה יותר גדולה מקודם. וזהו: "אנכי ארד עמך" היינו כשתתן לב ותבין שאפילו בירידה יש גם כן אנכי היינו ההסתרה שנסתתר עצמי ממך היא גם כן לטובתך, אז ואנכי אעלך גם עלה, היינו שתזכה למעלה יתירה וזהו גם עלה והבן... והוא שמרמז כאן ואנכי הסתר, היינו כשתתן לב להבין שאנכי הוא בהסתרה אז... תוכל לאור באור פני מלך חיים וזהו אסתיר את פני (דגל מחנה אפרים, וילך ד"ה ואנכי).

הכל אחיזת עיניים. חומות הן אחיזת עיניים. מניעות הן אחיזת עיניים. פחד הוא אחיזת עיניים. אוצרות של שביעות רצון ומנוחה על זרי הדפנה, הם אחיזת עיניים. דוקא אותה אחיזת עיניים היא שאמורה לעורר את האדם לחיפוש. המלך לא יעזוב את בנו. המחיצות נועדו על מנת לשברן. מי שמצליח לעבור את המשבר האמוני ובתוך אותו משבר אמוני למצוא את מי שהציב את המחיצות, הוא זה שיחשוף את ההסתר שבתוך ההסתר. חשיפה שתשבר את כל המחיצות.

קו רעיוני אחד הוא שעובר ומחבר את שנאמר כאן לתורה אחת. לית אתר פנוי מיניה. תהיה המציאות נוראית ככל שתהיה, אין היא פנויה מקיומו ומנוכחותו של אלוקים. השאלה היא האם יצליח האדם להתגבר על אחיזת העיניים? האם יצליח לראות את שכמעט אי אפשר לראותו משום שעשן הארובות מסתירו?

 

ו. בין אמת לאמונה

 

השאלות בהן חתמנו את הקטע הקודם, הן הרבה יותר מסתם שאלות. עוצמתן עלולה להעמיד בספק את הגישה כולה. אפשר ובאופן עקרוני הכל הוא אחיזת עיניים. אפשר וזו האמת הפילוסופית שתורת החסידות מתווה. אבל האם תוכל אמת פילוסופית זו להיות לתורת חיים? האמנם תוכל אמת פילוסופית זו לנצח את המוחלטות של המוות, של עשן הארובות?

וביתר מעשיות, נוכל לשאול, מה נוכל אנחנו לקחת מתפיסת עולם זו במצב בו עוצמת הכאב והאבדון היא מוחשית וממשית עבורנו?

נראה כי התשובה צריכה להימצא במעמד ההוא, בעת שיעקב ניסה לגלות את ה'קץ החסידי' לבניו, גילוי שנמנע ממנו. אנו הילדים העומדים ליד מיטתו של האב הגדול, המבינים שיש לו אמת גדולה, המאמינים שהוא עצמו חי על פיה ומכוחה הוא מסוגל לחיות בארץ מצרים, למרות הכל. אנו הילדים המבקשים בכל זאת לקבל משהו מהאב הגדול, שגילויה של האמת נסתם ממנו ומשום כך לא הצליח להרים אותנו אל דרגתו הרוחנית ואל המבט החודר ופולח את עשן הארובות. האמנם לא אָצַל לנו אבינו הזקן ברכה? האם בכל זאת לא נוכל לקבל, ולו עצה קטנה אחת, מאותה דרגה נפלאה העוברת בירושה מיעקב ליוסף ומשם לנחום איש גמזו עד לרבי ר' זושא?

ומכל מקום כתב בזוהר הקדוש שגילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר. והפירוש, על ידי אמונה יכולין למצוא האמת להתברר שהוא רק הסתר כנזכר לעיל. ולכך ויחי יעקב סתום. שזה מקור החיות להיות נמצא גם בארץ מצרים. זה נסתם [ולכך נקרא שהתחיל השעבוד] וכמדומה לי שאדוני אבי זקני ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותירץ שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. עד כאן אני זוכר. ונראה כנזכר לעיל שפירוש גילוי הקץ לידע שיש קץ להגלות. והוא על ידי שהוא רק הסתר ואינו כח בפני עצמו חס ושלום. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהיה זה נגלה. ולא היה גלות כלל. ונשאר סתום. ומכל מקום על ידי אמונה שמאמינים זה בני ישראל. שאין שום כח בלתי השם יתברך רק כל זה רק הסתר. אף שאין רואין זה בעין. מכל מקום על ידי אמונה גם כן יכולין לראות האמת. רק יעקב אבינו עליו השלום רצה שלא נוכל לטעות כלל. שיהיה זה נגלה. ונשאר סתום שצריכין יגיעה למצוא זה (שפ"א, ויחי תרל"א).

לפנינו הבחנה בין אמת לאמונה. רצה יעקב אבינו לרומם את בניו אל האמת המוחלטת. זו האמת שבכוחה רואים רק את הטוב, רק את הנוכחות המלאה של בורא עולם, שבשלה קשה לברך את ברכת דיין האמת. אילו היה יעקב מצליח במשימתו, לא היתה הגלות שולטת בבניו. נדגיש - לא שלא היתה גלות, לא שלא היו צרות, אלא שלא היתה שליטה לכל אלו על הנפש היהודית. כיון שרצה האלוקים בקיומה של גלות, ובהשפעה שהיא מביאה בכנפיה, לכן מנע מיעקב אבינו לחשוף את האמת הגדולה שלו ולהעניקה לבניו. אלא שלמרות ההסתר והאיפול שהוטלו על יעקב אבינו, הצליח בכל זאת להעביר לנו מסר כל שהוא. אם לא אמת, אז אמונה. אם לא חיים על פי אַמַת מידה של אמת מוחלטת, הרי לפחות אמונה, כי האמת אחרת היא. לחיות מתוך אמונה שכל הרוע אינו אלא מציאות זמנית שיש לה קץ וסוף. אמונה זו איננה גואלת את האדם מיסורי הגלות, אף איננה מקילה עליו. אמונה זו היא התקוה, ותקוה זו היא הגשר המחבר בין האמונה לבין האמת. חיים של אמונה, אף שאין בהם ממש את ההתרוממות מעל כל משברי ההווה, יש בהם משום הצבת גשר אל תפיסת העולם הזו. 

שבים אנו אל "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" (דברים לא, פס' יח). לפנינו הסתרה כפולה, הסתר בתוך הסתר. הסתר של האמת ואולי נורא מכך, הסתר של האמונה, כך בדברי הבעש"ט:

שמעתי מהרב המוכיח שאמר משם הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, שזו ענין התוכחה ואנכי הסתר אסתיר, שההסתרה גופו אצלו בהסתר, ואינו מאמין על כל פנים באמונה שוודאי טוב גנוז בה, כי כשהוא על כל פנים מאמין באמונה שוודאי טוב גנוז בה, הגם שאינו מבין הטוב, מכל מקום נמתק הדין ממנו, והוא סוד דינא קשיא ודינא רפיא.

ומרגלא היה בפומיה שמאוד אני מפחד ונרתת, מזה ההסתרה הנקראת הסתר אסתיר, יותר מההסתרה גופה (בעש"ט על התורה, פר' וילך).

גם כשהמציאות עצמה, האמת, נסתרת, עדיין ניתן למצוא נוחם באמונה המחזקת ומחזיקה בתקוה כי אכן כל הרוע והסתר הפנים הזה, טוב גנוז בתוכו. יכולה האמונה שתהפוך את הדינא קשיא - הדין הקשה, לדינא רפיא - דין רפה ורך. אבל כשגם האמונה מסתלקת, אזי מופקר האדם לדין הקשה, אותו הדין שאף הבעש"ט אמר עליו "מאד אני מפחד ונרתת מזה ההסתרה הנקראת הסתר אסתיר".

 

 

מאתיס גלמן והמאתיסובצעס

 

בפרק הקודם דברנו על השקפת העולם החסידית ודרך התייחסותה לרוע. "כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק על ידי חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר", אמר ה'שפת אמת'. האם היו מי שהגשימו את תפיסת העולם והפכו אותה לדרך חיים? האם עמדה דרך חיים זו במבחן המציאות של השואה? האם היו מי שהלכו עם הדרך הזו עד הסוף?

 

א. מאתיס גלמן

 

המענה לשאלה זו מוביל אותנו לסיפור אישי על דמות מופלאה שטרם דובר בה רבות, דמותו של מאתיס גלמן. מאתיס גלמן נולד בשנת 1918, וגדל בווינה למשפחה יהודית מתבוללת. בשנת 1933, והוא בן 15, נתקל מאתיס בקריאת גנאי שהופנתה כלפיו. "יהודי מזוהם" צעקו. מתוך סערת נפשו פונה מאתיס אל הרובע היהודי, שם הוא נקלע באקראי להתקהלות שבמרכזה עומד הרב מאיר שפירא מלובלין, שהקים שלש שנים קודם לכן את ישיבת חכמי לובלין. המפגש הזה זרע אצל מאתיס את הדחף העמוק לחפש אחר שרשי יהדותו. חבר יהודי שלמד בגימנסיה בווינה מפגיש אותו עם התארגנות נוער של אגודת ישראל בווינה. הקשר בין מאתיס לבין יהדותו הולך ומתחזק. עם סיום שנת הלימודים פונה מאתיס לאביו בבקשה לנסוע לטיול לפולין. טיול שממנו לא חזר מאתיס מעולם. חמוש במכתב המלצה מאת הרבי מבויאן, מתייצב מאתיס בישיבת חכמי לובלין ומתקבל בה ללימודים אצל הרב מאיר שפירא מלובלין. אביו של מאתיס, שהתנגד התנגדות נמרצת לכל התהליך אותו עובר בנו, נעזר בשירותיה של המשטרה הבינלאומית, האינטרפול, כדי לאתר ולתפוס את בנו האבוד. מאתיס שחש כי הטבעת מתהדקת סביבו, עזב את ישיבת חכמי לובלין ומצא לו מסתור בין פרחי החסידים של הרבי מגור בעיירה גור. ידו הארוכה של אביו השיגה את מאתיס בגור ולאחר בקשה מיוחדת של הרבי מצ'ורטקוב, הסכים מאתיס לנסוע עם אביו הביתה. בנסיעה ברכבת הקטנה מגור לוורשה, התנהג אביו של מאתיס בצורה הפגנתית באופן מזלזל במנהגי היהדות ובעשרות החסידים שהיו באותה עת בקרון. מאתיס לא יכל להשלים עם העובדה כי למשפחה שכזו הוא חוזר. בהיותו בוורשה ניצל מאתיס את היכרותו המקדימה עם וורשה וברח מאביו כשהוא מותיר אותו ללא כל מידע היכן הוא מתחבא. מאתיס התגלגל לקרקוב שם קבע את מושבו בבית החסידים של גור. סביבו התרכזו בחורים צעירים עמהם קבע סדרי לימוד. תוך זמן קצר הופך מאתיס לדמות נערצת ובעלת השפעה על צעירי החסידים. קבוצת החסידים הצעירה שהתגבשה סביב מאתיס נקראה בפי יהודי קרקוב, ה'מאתיסובצעס'.

 

ב. המאתיסובצעס

 

בטרם נפנה לסיפורה של חבורה זו בתקופת השואה, נבחן את הלכי הרוח ששררו בתוך הקבוצה הזו, ואת המסרים המוסריים והחינוכיים שנוסחו על ידי מאתיס. מסרים אלו הועברו לשומעי לקחו הצעירים, אותם עיצב על פי השקפת עולמו. מתוך לקט של עדויות שהפכו למסכת שלימה בספר 'אלה שלא נכנעו', מתקבלת תמונה של דמות שתפיסת העולם החסידית עליה דברנו בפרק הקודם, עיצבה את חייו. העימות בין המציאות החיצונית לבין האמת הפנימית, היה לדלק הבעירה שהצית את ליבותיהם של צעירי הצאן שנמשכו אחרי מאתיס.

היה רגיל מאתיס לפזם לעצמו ניגון שאת מילותיו חיבר בעצמו:

אש עולה ובוערת ועקבות עשן אין

זאת יכול רק החסיד בלבד...

הכל הוא שלך, ושלי מאומה

זאת יכול רק החסיד בלבד

כל מה שאצל העולם יפה, אצלך יהא מאוס ונבזה

זאת מבין רק החסיד בלבד

והתכנית היפה מה תועיל לי, אם המקום כלל איננו שלי

זאת מבין רק החסיד לבדו

המילים הפשוטות הללו רוויות במתח שבין פנים וחוץ. האש עולה ובוערת אבל עשן אין, יופיו החיצוני של העולם על כל קנייניו, מאוס ונבזה. התכנונים הגדולים מתמוססים לנוכח ההכרה כי המקום בו אני נמצא, כלל איננו שלי. זאת מבין רק החסיד בלבד. רק מי שאמון על החתירה הבלתי נלאית אחרי הנוכחות הרוחנית, ידגיש את המתח הזה שבין מראה העיניים לבין ההכרה הרעיונית, הפנימית.

לתפיסת העולם של מאתיס היו גם משמעויות חברתיות, כך בעדותו של ר' שלום דוד הורביץ:

מעל ועובר לכל טיפח בנו מתתיהו את ההכרה של ביטול עצמי ושל ההתחברות, וזה בזו תלוי. למדנו בצוותא ואכלנו יחד בשבתות. בכל ערב שבת יצאה הפקודה מפי מתתיהו שכל אחד יביא מבית הוריו את המנות, כדי לסעוד ביחד את סעודת השבת בתוך השטיבל. כל המנות נתערבו יחד וכך סעדנו. בכוונה תחילה טושטש בתוכנו כל סימן היכר בין בני העשירים לבני העניים...

מכיוון שלא ראה את עצמו בתור גליצאי ורק זמנית התגורר בקראקא כדי לעורר בתוכה מהפכה חסידית, נשא לראשו מגבעת של משי לפי סגנון גוראי מובהק. ואם תשאלו מה היתה משמעותה של המהפכה הזאת? הלא קראקא ידועה היתה ברוח המתינות שלה ואילו חסידות נוסח קוצק כלומר "חסידות חריפה" לא היתה מקובלת אצלנו. בא מתתיהו והפך את הקערה על פיה...

כזה היה מתתיהו הוא לימד אותנו לשבור את המציאות ולא להישבר, להתכחש למציאות ולא להתכחש לעצמנו... (אלה שלא נכנעו, מהדורה שלישית, עמ' 22).

בדברים שאמר מאתיס בשבת זכור של ערב השואה לר' שמואל ליפשיץ, אנו מוצאים מעין התאמה של המסרים הנזכרים למציאות ההולכת ומשתנה ומביאה עימה את המציאות בצורתה השלילית ביותר:

התדע שמעלקי, מה זאת מצות זכור, מה זה עמלק? התחשוב שמעלקי, כי עמלק יושב לו מבחוץ ומקומו בחוץ? הבט, שמעלקי, וראה מה שנאמר במפורש בספר חובת הלבבות: "בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכחות נפשך והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים". זכור את עמלק, זה היושב בתוכנו, השוכן אתנו יומם ולילה... (אלה שלא נכנעו, מהדורה שלישית, עמ' 28-27).

ניבא לו ליבו ולא ידע מה ניבא. עמלק בדמותם של חיילי גרמניה עתיד היה לשטוף את כל פולין תוך מספר חדשים. אבל מאתיס אינו מעסיק את עצמו בעמלק החיצוני, לא כאן טמונה הבעיה. הכל מתחיל מהעמלק הפנימי. הדברים שבים ומציפים את דבריו של ה'שפת אמת' שכבר דברנו בהם: "לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש". עמלק איננו מציאות חיצונית. גלות הנפש היא שיוצרת את גלות הגוף. עמלק הנפש הוא שיוצר את עמלק הגוף. ההתמודדות צריכה שתהיה במישור הנפשי, התודעתי, ולא דווקא במציאות.

עם פרוץ המלחמה, לובשת תפיסת עולם זו לבוש מעשי ביותר בדמותן של התארגנויות חסידיות במספר מקומות בפולין שכולן פרי רוחו ותפיסת עולמו של מאתיס. הגישה הבסיסית של חבורות אלו היא התעלמות מוחלטת מקיומו של הרוע. הם לא נרשמו לעבודה, לא שינו את הלבוש החסידי, לא גלחו את הזקן והפיאות ולא נשאו את סרט הזרוע שציין את היהודים. הם ישבו בעליות ובמרתפים ועסקו בתורה מתוך שקידה עצומה ומתוך ריכוז תודעתי, כי זו ורק זו היא האמת ולא כל שמתרחש בחוץ. במקרים רבים בהם נתפסו מבני החבורה ונלקחו למחנות העבודה, ברחו משם בתעוזה גדולה וחזרו תוך זמן קצר אל הגטו, אל עליות הגגות כדי שיוכלו להמשיך לעסוק בתורה. משטר הקומונה הקיצוני, שהיה בין בני החבורה עוד טרם המלחמה, הפך כעת להיות לבסיס קיומה של החבורה. האוכל, הלבוש ומקום המסתור, הפכו להיות נחלתם המשותפת של החבורה, ואהבת הרעים העניקה עוצמה רבה ויכולת עמידה לנוכח האתגרים הפיזיים והנפשיים.

מאתיס עצמו נהג אף הוא להתעלם מקיומם של המשמרות על כל הדרכים. הוא עבר ממקום למקום וחיזק את ידיהן של החבורות החסידיות הללו. ר' פנחס פיינשטדט מעיד כי שבועיים לאחר חג הסוכות ת"ש (אוקטובר 1939) נסע מאתיס לגור ומשם לוורשה כדי לפגוש את הרבי מגור. משנאלץ הרבי מגור לרדת למחתרת, חזר מאתיס לקרקוב. מאוחר יותר פגש ר' פנחס את מאתיס בגטו בסטופניץ המרוחקת מרחק של כמאה קילומטר מקרקוב, משם המשיך מאתיס בעגלת איכרים לפינצו'ב. ר' לייבל יוטז'נקה מעיד כי פגש את מאתיס בגטו בדז'יאלושיץ שם ספרו נפלאות על מסעו הקודם של מאתיס לפינצ'וב. ר' יוסף פרידנזון מעיד כי מיד לאחר הכיבוש הנאצי עקר מאתיס מקרקוב לשידלובצה. שם ובאותה העת נערכה גם חתונתו. למרות שקבע את דירתו בשידלובצה, היה מאתיס יוצא ובא בגטאות שבערים הסמוכות תוך סיכון עצמי גבוה מאד כשהוא איננו משנה מאומה ממראהו החיצוני.

 

ג. יענקל גפן

 

לאחר שעזב מאתיס את קרקוב והחל נודד בגטאות השונים, תפס את מקומו חברו ותלמידו יענקל גפן. שוב חזרו על עצמם מעשי ההעזה שנעשו במעין התגרות בנוכחות הגרמנית. מעיד ר' משה בראכטפלד מניצולי גטו וייליצ'קה:

הופתענו למדי, כאשר בעצם בהלת הגירושים בשנת תש"ב (אוגוסט 1942), התבשרנו כי קבוצת הבחורים המתקיימת במחתרת מתכוננת לשמחה גדולה, לשמחת הכלולות של אחד ה"מפקדים" שלהם, לייבל הנדלס.

את הבשורה הזאת מסר לנו יענקל גפן אשר הגיע אלינו לוייליצ'קה באורח מפתיע והודיע לאחד מראשי הקבוצה, לייבל הנדלס, כי בעוד יומיים תיערך חתונתו בגטו של מיכוב (מרחק של כחמישים ק"מ מוייליצ'קה).

... יענקל גפן הלביש את החתן בקפוטה של משי ונתן לו לחתום על שטר אירוסין. "איך יגיע החתן אל החופה?" תמהנו. "אל דאגה! אם ירצה השם הכל יבוא על מקומו בשלום", הרגיענו יענקל גפן. הפקודה יצאה מאת יענקל גפן ושניים מטובי הבחורים, געצל סלופצר ונפתלי פלוצקר, התנדבו להיות השושבינין של החתן. שלושתם יצאו בחשכת הלילה, ללכת ברגל מוייליצ'קה למיכוב. הליכה זו נראתה בעינינו בחזקת מוות בטוח. אף לא אחד מתושבי הגיטו העז לצאת מפתח ביתו בשעות החשיכה. המשמרות הניידות של הגרמנים ארבו בדרכים. אבל הם הלכו בלי כל היסוס. למחרת בלילה, מאוחר מאד, חזרו שני השושבינים. הם מסרו, שהחופה עברה במיכוב מתוך שמחה וששון. (אלה שלא נכנעו, מהדורה שלישית, עמ' 57).

 האם אי אפשר היה לחכות עם החתונה עד לימים טובים יותר? האם לא עלולה להיווצר אחר כך בעיה של עגינות בשל בעל שנעלם ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו? מדוע התגרו המתיסובצעס בגורלם? מסתבר שהתשובה לכל השאלות הללו היא אחת. הם פשוט ראו את המציאות באופן אחר. הם עשו מאמצים כבירים כדי לדחוק את הגרמנים מן התודעה, להתמקד במה שהוגדר על ידם כדבר האמיתי. כל השאר פשוט לא היה קיים.

על תשתית השקפתית זו שעמדה בבסיס התנהגותם המתריסה של המאתיסובצעס, נוכל ללמוד מעדותו של ר' משה שינפלד:

היה זה בחצות הלילה. ישבנו כולנו בצוותא ועסקנו בלימוד התורה. היינו למעלה משלושים בחורים. למדנו בהתמדה רבה, כי רק בתורה בטחנו והודות לה שכחנו את כל אימי הזמן ופגעי המציאות... פתאום נשמעו דפיקות נמרצות ומבהילות בשער הבניין, למטה. אנו התגוררנו בקומה הרביעית של הבניין. נחבאנו בחדר בקצה הפרוזדור, והסתרנו בקרשים את הכניסה לחדרנו. החלון היה סתום, ודאגנו, כמובן, כי שמץ של אור לא יתגנב החוצה. בינתיים תכפו הדפיקות בשער. צעקות פראיות בחוץ. המצב היה מתוח והסכנה גלויה. הגרמנים דופקים! כולנו עצרנו את נשימתנו. הכל חשו את העלול להתרחש פה בעוד רגעים ספורים. אולם אף לא אחד זע ממקומו. יענקל גפן עמד מאחורי גבינו והוא כולו רוגע, כולו שקט ושלווה, כולו עוז וביטחון...

"קום וברח אתה הראשון, כולם ילכו אחריך!" נדלקה מחשבה מבהילה במוחי. אבל אינני זז. כולם אינם זזים, כמוני. יענקל גפן מעביר מבטו הבלתי נפחד על כולנו. מבטו זה ממית את הפחד ומוליד את ההעזה. יהיה מה שיהיה, אנו לא ניבהל ולא נברח מפניהם!

כמה זמן ארכו המחשבות הללו? דקה, דקתיים. ואז בבת אחת נרעד הבניין כולו. חיל ורעדה. השער נפרץ מבחוץ. צעקות וקללות, דפיקות ורעש. צחוק פראי מהול בצריחות.

"הם כאן!" נשמע קול זעקה. מי השמיע את הקול? היה זה אחד הבחורים הצעירים, אחד מבין שלושת האחים קליין, הקטן שבהם, חיים שלמה. הוא התפרץ מן הפרוזדור לתוך החדר וקרא בקול לא לו: "הם כאן!".

רגע של מבוכה, סימן שאלה גדול ונורא נתלה באוויר: מה לעשות? יענקל גפן משתלט בין רגע על המצב. במחי ידו הוא פוקד עליו לשתוק. יענקל פוקד לשתוק והוא משתתק ויושב במקומו. כולנו עושים כמוהו, נשארים במקומותינו שותקים. הגמרות פתוחות, הלבבות הולמים, העיניים תוהות אך הרצון מתגבר ועולה: לא נזוז! ...

פתאום שוב שאון ורעש עולה מלמטה. צעקות ושריקות. קריאות וקולות שבגילופין. ותיכף אחרי כן - דממה. פסק הרעש, נדמו הקולות. משמע, הגרמנים הלכו להם, הסתלקו...

לאחר שהובהר לכולנו כי חלפה הסכנה, התעורר יענקל גפן משתיקתו ונזף באותו צעיר... שהזעיק אותנו: "נשברת!"... טען כלפיו והתכוון שכולנו נקשיב ונשמע את הלקח הזה...

"וכי מה חידשת?" טען והסביר. "וכי לא ידענו מי הם? וכי לא שמענו אותם בבואם? אלא מה? למי איכפת זאת בכלל? הלוא זה רצונם, שאנו נתבטל בפניהם! לשם כך מקימים הם את הרעש ואת הבהלה, כדי לשבור אותנו ולהכניענו! הם בשלהם ואנחנו בשלנו, לא נברח ולא נסוג מפניהם! ...

כזה היה יענקל גפן. הוא לא נחשב בעיני כהרפתקן כלל וכלל. איש של מסירות נפש היה, בעל ביטחון גדול מאין כמותו. עזות דקדושה בערה בו ומשום כך ביטל בלבו את השטן כעפרא דארעא. (אלה שלא נכנעו, מהדורה שלישית, עמ' 65-63).

הדברים מדברים בעד עצמם. לא קרב מעשי ומציאותי שכלי נשק משחקים בו תפקיד לפנינו. הקרב הוא הקרב על התודעה. האם 'הם' קיימים או לא. האם נצליח לבטל את השטן כעפרא דארעא כדרך שמבטלים חמץ בלב, או לא.

 

ד. אל פני המוות

 

החבורה החסידית בקרקוב, בהנהגתו של יענקל גפן, התקיימה עד לחיסולו המוחלט של הגטו. ביום כ"ד אדר תש"ג (מרץ 1943), נתפסה החבורה כולה והובלה למחנה העבודה פלשוב שמוקם בפאתי העיר קרקוב, על חורבות בית העלמין הגדול ירוזלימסקה. עדויות רבות מתארות את אותו המעמד, מעמד הרצח של בני החבורה הזו. מתוך עדויות אלו עולה כי החבורה שנתפסה הובלה אל בור הרצח הגדול שהיה בקצה המחנה, שם ניתנה להם חצי שעה בטרם הרצח. הבחורים נפרדו זה מזה, בקשו מחילה זה מזה, ופתחו בריקוד חסידי נלהב שהסתיים כשנשמע קולן של מכונות הירייה.

מסתבר כי כשם שהתייחסו המאתיסובצעס למציאות החיצונית בכללה, הוי אומר בביטול, כך התייחסו גם אל המוות. גם המוות הוא חזיון תעתועים. גם המוות נועד להפחיד. גם המוות פועל את פעולתו התודעתית על האדם בשירות המרצחים. כיון שכך בזים היו למוות. רגיל היה בפיהם פזמונו של מאתיס אותו זכרו משכבר הימים:

אתה שוכב בארון המתים - ובין כך הנך גמור...

לא, לא היה בפזמון קצר זה מסר של יאוש. ההיפך הוא הנכון. ארון המתים קיים. ממתין הוא לכל בן תמותה. בין כך ובין כך גמור אתה. כיון שכך, מדוע תפחד מן המוות. הפחד לא יציל אותך מן המוות. כיון שכך, אין המוות צריך לשמש כל תפקיד במערך השיקולים שלך. 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com