נושאים

ביקורת ותוכחה - שיעור שני

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, קמא, תורה רפב

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל"ז): "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף-עַל-פִּי-כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע...  כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו... זֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, עַל-יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל-יְדֵי-זֶה וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן... עַל-יְדֵי- זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת...

 וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד... וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב... ועל ידי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב עַל-יְדֵי-זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה...

וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים... שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה... עִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה, עַל-יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת... וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'. [משום ש] מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל-פִּי רב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו,  ... אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל-פִּי הָעֵצָה הַנַּ"ל... אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל-יְדֵי-זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' כַּנַּ"ל...

 

סיפורי מעשיות שיחות שאחר סיפורי המעשיות

וּמַעֲשֶׂה הָיָה בְּצַדִּיק אֶחָד, שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְבוּת וּכְבֵדוּת גָּדוֹל וְהָעַצְבוּת וְהַכְּבֵדוּת כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל הַצַּדִּיק, הִיא קָשָׁה מְאד עָלָיו, כִּי עָלָיו מִתְחַזֶּקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְלוּת וּכְבֵדוּת כָּל-כָּךְ-עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ כְּלָל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ מַמָּשׁ מֵחֲמַת גּדֶל הַכְּבֵדוּת וְהָעַצְבוּת שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאד וְרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ וּלְהָרִים עַצְמוֹ, וְלא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ כִּי בְּכָל דָּבָר שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ-מָצָא לוֹ הַבַּעַל דָּבָר בְּתוֹכוֹ עַצְבוּת עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּכָל שִׂמְחָה שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ, מָצָא לוֹ עַצְבוּת בְּתוֹכָהּ וְהִתְחִיל לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּשִׂמְחַת "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"

וְזֶה בְּוַדַּאי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר כִּי אֵין לְשַׁעֵר הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל, אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים הַבְדָּלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בֵּין קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, לְבֵין זֻהֲמַת טֻמְאַת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּכְשֶׁיִּזְכּר הֵיטֵב חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו, שֶׁלּא עָשָׂהוּ גּוֹי, בְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁתִּגְדַּל שִׂמְחָתוֹ מְאד וְהִיא שִׂמְחָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ עַצְבוּת כִּי בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁמְּשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁעָשָׂהוּ הוּא עַצְמוֹ, עַל זֶה אֶפְשָׁר לִמְצא עַצְבוּת עַל כָּל שִׂמְחָה כִּי יִמְצָא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת בְּכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁלּא לְהַנִּיחוֹ לְהָרִים וּלְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ אֲבָל בָּזֶה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי, שֶׁהוּא רַק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָשָׂה כָּךְ וְחָמַל עָלָיו וְלא עָשָׂהוּ גּוֹי, אֵיךְ אֶפְשַׁר לִמְצא חִסָּרוֹן בְּזוֹ הַשִּׂמְחָה מֵאַחַר שֶׁהוּא רַק מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי בְּוַדַּאי אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה עַל כָּל פָּנִים הוּא הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲשֶׁר אֵין שִׁעוּר וָעֵרֶךְ וְהַצַּדִּיק הַנַּ"ל הִתְחִיל לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בָּזֶה וְהִתְחִיל לִשְׂמחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ מְעַט מְעַט וּבְכָל פַּעַם הֵרִים וְשִׂמַּח עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁבָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְהַשִּׂמְחָה שֶׁהָיָה לְמשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בָּעֵת שֶׁעָלָה לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת וּבְתוֹךְ שֶׁהֵרִים וְשִׂמַּח עַצְמוֹ, פָּרַח בְּעוֹלָמוֹת כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת וּבְתוֹךְ כָּךְ הִבִּיט בְּעַצְמוֹ- וְהִנֵּה הוּא רָחוֹק מְאד מִמָּקוֹם שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְהָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל: כִּי הָיָה סָבוּר שֶׁיִּפּל לְאֵיזֶה מָקוֹם אַחֵר, וְיִהְיֶה תְּמִיהָה גְּדוֹלָה עָלָיו שֶׁנֶּעְלַם פִּתְאם וְהַצַּדִּיק חָפֵץ תָּמִיד לִהְיוֹת הַצְנֵעַ לֶכֶת וְהַשִּׂמְחָה הִתְחִילָה לִפְסֹק כִּי הַשִּׂמְחָה- יֵשׁ לָהּ גְּבוּל שֶׁמַּתְחֶלֶת עַצְמָהּ וּמְסַיֶּמֶת עַצְמָהּ וּכְשֶׁהִתְחִילָה הַשִּׂמְחָה לִפְסֹק-פָּסְקָה מְעַט מְעַט, וְנִשְׁפַּל מְעַט מְעַט וּכְשֶׁחָזַר וְיָרַד וְנִשְׁפַּל מִמָּקוֹם שֶׁפָּרַח לְשָׁם בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה, לא חָזַר תְּחִלָּה לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּרַח מִשָּׁם, כְּדֶרֶךְ פְּרִיחָתוֹ רַק שֶׁיָּרַד מִיָּד לְמַטָּה- בַּמָּקוֹם שֶׁפָּרַח לְשָׁם וְעַל כֵּן הָיָה פְּלִיאָה גְּדוֹלָה עַל שֶׁמָּצָא אֶת עַצְמוֹ אַחַר שֶׁיָּרַד לְמַטָּה בִּמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן וְהָבֵן הֵיטֵב עַד שֶׁחָזַר לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְהִבִּיט בְּעַצְמוֹ, וְרָאָה שֶׁהוּא מַמָּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְלא נֶעְתַּק מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, רַק אֶפְשָׁר כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְשַׁעֵר, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיָה תְּמִיהָ גְּדוֹלָה בְּעֵינֵי הַצַּדִּיק שֶׁפָּרַח כָּל-כָּךְ בָּעוֹלָמוֹת, וְכָאן לְמַטָּה לא נֶעְתַּק כְּלָל וְהֶרְאוּ לוֹ, שֶׁכָּל-כָּךְ יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּנוּעָה וְהַעְתָּקָה קְטַנָּה שֶׁאָדָם מַעְתִּיק עַצְמוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִחוּט הַשַּׂעֲרָה, עַד שֶׁאֵין כְּדַאי נֶגֶד זֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים עוֹלָמוֹת וּפַרְסָאוֹת

 

ר' נתן מנמירוב, ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ראשית הגז, הלכה ד אות ו

...סיפר לי [ר' נחמן לר' נתן] שדיבר עם א' שהי' קובל לפניו מאד על ריבוי מעשיו הרעים המכוערין, כי זה האיש הי' חפץ מאד להתקרב להש"י ולצאת ממעשיו הרעים אך בכל פעם התגברו עליו יותר עד שעברו עליו ימים ושנים הרבה ולא זכה לצאת ממה שהי' צריך לצאת, אך אעפ"כ התחזק א"ע ביותר וחתר בכל פעם להתקרב להש"י והי' קובל מאד מאד לפניו ז"ל על עכירת מעשיו ר"ל. השיב לו רבינו ז"ל בחכמתו בתמימות ובפשיטות אין לי עם מי לדבר כי כבר כולו רע, ותיכף נתעורר האיש הנ"ל, וענה ואמר לרבנו ז"ל: הלא עכ"ז אני מתגבר לפעמים להמשיך א"ע לקדושת ישראל וכו'. ענה רבינו ז"ל ואמר לו הוא מעט דמעט, ותיכף אמר לו שירגיל א"ע לילך עם התורה אזמרה לאלקי בעודי וכו'. כל זה סיפר לי רבינו ז"ל, והבנתי כונתו הק' שדייקא עי"ז החיה את האיש כי כבר נפל בעיני עצמו כ"כ עד שלא יה' אפשר לו להחיותו בשום דבר רק כשאמר לו שהוא כולו רע אזי נתעורר בעצמו והתחיל להרגיש מעט קדושת הנקודות טובות הנמצאים בו עדיין, ואז אמר לו רבינו שילך עם התורה אזמרה לאלקי בעודי וכו' כנ"ל... כשהאדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה כלל ר"ל צריך להפוך הדבר ויסתכל על עצמו מעבר השני היינו כאלו ח"ו כבר הוא גרוע לגמרי וכנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא גם בעצמו בעומק גירעותו כמה וכמה נקודות טובות ועי"ז יחיה א"ע...

 

תולדות יעקב יוסף פרשת קדושים, בעש"ט עה"ת קדושים אות יד

תלמידי חכמים ראשים מוכיחים את העם בשער בת רבים צריך ליזהר בתוכחת מוסר שיאהב אותם, ומצד אהבה מוכיחם כמו אב האוהב את בנו שחרו מוסר, וכמו שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכיוצא בזה. אבל אלו שרוצין להתגדל ח"ו על ידי זה, וכיוצא בזה, כגון להנאת ממון וכיוצא בזה, שאינו לשם שמים, ומעורר בקול, וכמו ששמעתי פירוש הכתוב היתה לי דמעתי לחם ושמעתי ממורי שח"ו על ידי זה וכו', וח"ו גורם מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שזכרתי בביאור וידבר העם באלקים ובמשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים שהם שני מיני מוכיחים והוא על פי משל ששמעתי ממורי ששלח המלך בנו יחידו מעל פניו ושלח את שני עבדיו וחזר אחד והלשין הבן אל אביו וכו' והשני אמר גם כן כדברים האלה, רק שדיבר מצד שהיה צר לו בצער המלך ובנו, שנשלח מעל פניו זמן רב, עד שנשכח ממנו נימוסי המלכות, וכל מכבדיו הזילוהו ואז נתמלא המלך רחמים וכו' כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל וח"ו גורם על ידי זה קטרוג נחש הקדמוני וזהו שאמר וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים ששורפים בארס שבפיהם ואם כן פיו ולבו אינן שוין שמכוון להנאתו ואומר בפיו שעושה למען כבודו יתברך שמו, וח"ו גורם רעה כאמור, שנית שמלבין פני חבירו ולא את עצמו שנאמר ולא תשא עליו חטא שהוציא את עצמו מהכלל ובאמת שצריך לכלול את עצמו עמהן וכמו שכתבתי הוכח תוכיח לעצמך כשתוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

 

שפת אמת ספר ויקרא - פרשת קדושים - שנת תרמ"ג

בפסוק הוכח תוכיח כ' המפ' להיות המוכיח בכלל התוכחה. פי' לידע שיש לו חלק בהחטא. כמ"ש ולא תשא עליו חטא. פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה.

 

סיפורים נוראים לר"י קידנר

ועתה אסיים אל מלאכת הקודש לרשום בכתב ולשון הנוראות וגודל הצדקות מאיש אלקים הרב הגדול עמוד הימיני אשר רבים השיב מעוון ותיקן כמה נשמות הצדיק מו"ה זיסמאן מאניפאלע.

הנה נודע לכל שכל ימיו היה משוטט בארץ כדי להשיב נשמות הנדחים בעמקי הקליפות לשרשם ומקורם ודרכו בקודש היה כאשר נראה אדם למראה עיניו הקדושים נודע לו כל מעלליו מיום הולדו. הנה פעם לן במלון וראה פני הבעה"ב שהוא מלא עונות ובלילה כשהלך בעה"ב לישן ישב הרב הקדוש על הארץ וזמר שבחי תהלים בדביקות נפלאה. וצווח בקול מר מפנים עומק הלב: זוסע, זוסע תן לבך לשוב. עוון כזה עשית ביום פלוני ובמקום פלוני, וכזה עשית ביום פלוני ובמקום פלוני ואשה פלונית. ופרט כל החטאים ועוונות שעשה הבעה"ב וכשמוע הבעה"ב כל זה נפל ממשכבו ארצה וצעק מעומק הלב: רבינו הקדוש זך ונקי מעלת קדושתו מחטאים ועוונות כאלו. רק אני הוא העוכר ישראל. בחטאי ומאמת הוא שכזה וכזה עשיתי ובכה כל הלילה וביום המחר נסע אחר הרב הקדוש כמה ימים עד שנעשה בעל תשובה גדול.

 

ספר ערבי נחל - פרשת לך לך

ויש לבאר עם מה שאה"כ (חבקוק א', ג) שהוא טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, שיש לדקדק, למה כפל הענין במלות שונות דמתחלה אמר לשון ראיה ואח"כ לשון הבטה, וביארתי על פי מה שכתב בס' תולדות יעקב יוסף סוף פרשה זו על פסוק (תהילים לד', יד) נצור לשונך מרע כו' סור מרע ועשה טוב, וביאר על פי דברי הבעש"ט שאמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי ולא פגם כלל מעולם אפילו כל דהו אי אפשר לו לראות רע בשום אדם או שישמע מרע שעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השי"ת לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע ידוע ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר אף אם הוא צדיק מ"מ יש בו קצת מהקצת מאותו הענין והזמין לו הש"י ראיה זו או שמיעה זו בכדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא ואז עי"ז ישוב גם האיש ההוא העושה רע כי הוא תלוי בו ולסבה זו הזמין לו הש"י הראיה או השמיעה ההיא. ולפ"ז אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראוהו עושה עבירה או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מדראה או שמע הדבר ההוא מסתמא גם בו יש מקצת מאותו הדבר ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא ועי"ז יתוקן גם האיש העושה הרע. וזש"ה תהילים לד', יד נצור לשונך מרע, ר"ל שאל תגנה ותדבר מהעושה רע רק מוטל עליך להיות סר מרע, ר"ל שתתקן אצלך הרע ההוא, ועי"ז ועשה טוב, ר"ל תגרום שגם האיש ההוא יהיה טוב וישוב מרעתו עכ"ד:

 

ספר תפארת שלמה - מועדים - פרקי אבות

הנה ע"ז הזהירה התורה (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כלומר לא מיבעיא שאסור לדבר על רעהו רעה לרגל עליו ולהזכיר את עונו בלה"ר כי זה כבר נתבאר כמה גדול הפגם ההוא אבל גם כשתרצה להוכיח את עמיתך אמרה התורה ג"כ הוכח תוכיח את עמיתך בדברים טובים ונחומים ולא תשא עליו חטא כלומר גם אז לא תשא עליו ותזכור את עונו לומר לו למה עשית כך וכך כי גם בזה תגרום עליו מקטרג למעלה עפ"י דברי פיך וכבר כתיב (שם יט, טז) לא תלך רכיל בעמך. אך בכל דבר צריך לראות לעשות בחכמה שיבין רעהו בעצמו כי לא טוב עשה עד היום...

הלא זה הדבר אשר שמענו ג"כ מצדיקי הדור שהיו בזמנינו שלא הוכיחו לאדם את דרכו על פניו לאמר לו מדוע ככה עשית רק הכל בדברי ריצוי ופיוסים ובדרך חכמה בדברים טובים עד אשר שם האדם מעצמו על לבו לשוב מחטאיו. וכה אמר הרב היהודי האיש האלקי מפרשיסעחא זי"ע כי קבל דברי הרב הצדיק האלקי ר' דוד מלעליב זי"ע שלא להוכיח עוד אנשים בדברי תוכחת וניאוצים כדי להשיבם בתשובה שלימה לפני הש"י ב"ה. כי אם להתהלך עמהם בדברי ריצוי ובנחת ולקרב את לבבם באהבה לעוררם ביראת שמים. והוא ג"כ עד"ז שבארנו כי אין ראוי להזכיר שום חטא ועון חלילה על שום אחד מבנ"י כמבואר בדבריהם ז"ל על ענין אליהו שאמר (מלכים א יט, י) קנא קנאתי כו'. רק צריך תמיד ללמד זכות על בנ"י ולהזכיר מעשיהם הטובים לפני הש"י כי כולם קדושים כולם טהורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם. וכמו שידענו מהרב הקדוש האלקי בעל המחבר ס' קדושת לוי שבימי חנוכה שש והתפאר לפני הש"י ב"ה על מצות נר חנוכה שישראל מדליקין לומר ראה כמה בניך טובים כמה הם נזהרין במצותיך והמדה הזאת היא באה מגודל האהבה להש"י ב"ה וגודל אהבת ישראל שמבקש תמיד שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לכך הוא מחבבם כל כך להיותם זרע ברך ד' ומקיימי מצותיו כל הימים לכך אין לראות בהם שום נפתל ועיקש.

 

ליקוטי מוהר"ן מהדורא תנינא סימן ח אות א

אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשו:

כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות. כי עקר יניקת הנשמה הוא מהריח. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג:): 'מנין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר: זה הריח'. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם:

אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר השירים א): "נרדי נתן ריחו", הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפרש רש"י שם וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בגמרא (שבת פח:). כי על ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. כי עקר יניקת הנשמה היא מהריח כנ"ל, כי על ידי קול המוכיח שהוא ראוי, על ידי זה הוא נותן ריח טוב בהנשמות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל:

 

 

 

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com