נושאים

רגשות אשם - שיעור שני

רגשות אשם

 

ספר חיי מוהר"ן - אות תנג

אמר, כמו שאתם רואים אותי רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף-על-פי-כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף-על-פי-כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר-כך הייתי עושה תשובה (האט וויא איר זעהט מיך איך זאל חס ושלום עובר זיין דיא גרעסטע עברה ;,וואלט דאס מיך גאר ניט אראפ גיווארפן, איך וואלט נאך דעם גיווען אזוי איין ערליכער יוד וויא פריר, דער נאך וואלט איך תשובה גיטאן):

 

חידושי הרי"מ יום הכיפורים

ומכל שכן אם קלקל חס ושלום בדבר גס, ומעיין מקודם בסור מרע, במקום שהוא עומד הלא חושב בדברים המגונים שעשה, ובמקום מחשבתו שם הוא, בנפשו הוא שקוע כולו בזה שמעיין בו, וממילא הוא שקוע בכיעור ובוודאי לא יחזור בתשובה כי יתגשם אצלו המוח ומתהווה מזה טמטום הלב, ויוריד על עצמו עצבות חלילה, ואפילו אם לא עשה מעשה גס ומוחו לא יתגשם ולבו לא יטומטם כשיחשוב בסור מרע, גם כן לא כדאי לעסוק בסור מרע, ממה נפשך, להתעסק בבוזץ לכאן ולכאן הרי נשאר להיותת בוץ, כן חטא לא חטא מה יש לשמים מזה, בהזמן שחושב בזה יוכל להיות נוקב מרגליות, שיהיה מזה דבר מה לשמים, על כן סור מרע, תפנה מהרע, אל תחשוב בו, ועשה טוב, עשיתת חבילות עבירות עשה חבילות מצות כנגדן על כן היום לפני יום הכפורים צריכין להרגיש עזיבת החטא בישוב הדעת ומעומקא דלבא, לא על ידי התפעלות, וקבלה בלב על להבא, ולהיות בשמחה כמו שכתוב עבדו את ה' בשמחה, ולומר את הוידוי על חטאים כמה שיותר מהר לא להיות שקוע בהם כי אם ב"ותמלוך אתה ה' לבדך".

 

תניא ליקוטי אמרים פרק כו

אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:

 

תניא ליקוטי אמרים פרק לא

וע"ז נאמר בכל עצב יהיה מותר והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה'... נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים כי הלב כלול משתיהן. והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים... כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ולכן ארז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא... ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו'... אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפי' בקל שבקלים שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחינת גלות ואם כן אדרבה כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות... וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה וכמארז"ל להיות כל ימיו בתשובה ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך

 

קול שמחה בראשית פרשת וישב

[מצאתי ראוי ונכון להציג כאן על הגליון מה שהערותי בספר רמ"צ שהוצאתי לאור בשנת תר"ם לפ"ק שמובא שם מאמר זה עם פירוש זר מאד. כי מאמר זה נכתב ברמז גדול ולא נאמר בו כלל מה היה כוונת יהודה אז בנשיאת אשה, על כן פירשו מה שפירשו, שיהודה חשב בדעתו שאין מועיל לו עוד תשובה מחמת שהוא היה מלך עליהם ובודאי היו דבריו נשמעים והיה ביכלתו לפטור אותו ולהשיבו אל אביו, על כן נתיאש וחשב אולי יקים ויעלה אותו אחד מזרעו, על כן היה עסוק ליקח אשה. ומחשבה זו היה יקרה בעיני הקדוש ברוך הוא על כן היה בורא ממנו אורו של משיח ע"כ. אבל ידעתי נאמנה כי לא כן היה כוונת רבינו ז"ל כאשר שמעתי גם כן מפום רבנן קדישי נ"ע. והוא כאשר ראה יהודה מה שנעשה וכי נגרם הכל על פי עצתו נמס לבבו בקרבו והלך במרירות גדול מאד עד כי נתבטל ממש ממציאותו, שכל כך דן בדעתו והחליט במחשבתו שבודאי האביד את כל מה שסיגל מיום הולדו עד היום. וכמעט כלתה נפשו מגודל המרירות. עד כי נתיישב בדעתו ואימץ את רוחו וגמר בלבו להתחיל לקיים התורה מחדש ולהכין לבבו מעתה לעבוד את ה' אלהיו כתינוק שנולד. (מפני שכבר איבד את הראשונות) והתחיל לחדש עבודתו מהמצוה ראשונה בתורה. וזאת המחשבה היתה כל כך יקרה לפני היודע מחשבות ובוחן לבות עד שממנו היה בורא אורו של משיח. ואוזן מלין תבחן ודעת לנבון נקל להמעיין ומתבונן בזה. כי איננו מן הסברא כלל שהמדרש הקדוש יורה לנו דרך נמוך כזה בעבודה. ולדרוש זאת חלילה על יהודה המלך שבשבטים שיהיה דרך זה ישר לפניו להשליך מנגד העבודה אשר מוטל על האדם לבדו, כי ימי צבאו עלי ארץ עד רגע האחרונה כדי שיצורף נפשו ויזדכך גופו לגמרי עד שיקנה ההשלמה בעצמותו ממש שהוא תכליתו האחרון. וזאת יהיה נחמתו בעניו שבניו יקימו אחריו ויתקנו והמה יעלו אותו בכשרון מעשיהם אתמהה. נתתי זאת אל לבי לכתוב דברים אלה למען ידעו דור אחרון כי לא זה הדרך ולא זו העיר היה פרשיסחא וד"ל] וממנו היה בורא אורה של משיח.

 

ספרי רבי נחמן, חיי מוהר"ן סיפורים חדשים

 

כִּסְלֵו תק"ע פּה בְּרֶסְלַב חֲלוֹם הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי (הַיְנוּ בַּבַּיִת הַקָּטָן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ) וְלא הָיָה שׁוּם אָדָם נִכְנָס אֶצְלִי, וְהָיָה תָּמוּהַּ בְּעֵינַי. וְיָצָאתִי לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי, וְגַם שָׁם לא הָיָה שׁוּם אָדָם. וְיָצָאתִי לַבַּיִת הַגָּדוֹל וּלְבֵית-הַמִּדְרָשׁ וְלא הָיָה שָׁם גַּם-כֵּן שׁוּם אָדָם. וְיִשַּׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לָצֵאת אֶל הַחוּץ.

 

וְיָצָאתִי לַחוּץ וְרָאִיתִי שֶׁעוֹמְדִים בְּנֵי-אָדָם עִגּוּלִים עִגּוּלִים וּמִתְלַחֲשִׁים זֶה עִם זֶה, וְזֶה מִתְלוֹצֵץ מִמֶּנִּי וְזֶה מְשַׂחֵק בִּי וְזֶה מֵעֵז פָּנִים נֶגְדִּי וְכַיּוֹצֵא. וַאֲפִלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי הָיוּ גַּם-כֵּן כְּנֶגְדִּי, קְצָת הֵעֵזּוּ נֶגְדִּי וּקְצָת הִתְלַחֲשׁוּ בְּסוֹד מִמֶּנִּי וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל.

 

וְקָרָאתִי לְאֶחָד מֵאֲנָשַׁי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה זּאת. וְהֵשִׁיב אֵיךְ עֲשִׂיתֶם כָּזאת הֲיִתָּכֵן שֶׁתַּעֲשׂוּ דָּבָר כָּזֶה. וַאֲנִי לא יָדַעְתִּי כְּלָל עַל מָה הֵם מִתְלוֹצְצִים עָלַי, וּבִקַּשְׁתִּי אֶת הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַבֵּץ אֵיזֶה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַךְ מֵאִתִּי וְלא רְאִיתִיו עוֹד.

 

וְיִשַּׁבְתִּי בְּעַצְמִי מַה לַּעֲשׂוֹת וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לְהַפְלִיג עַצְמִי לְאֵיזֶה מְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאתִי לְשָׁם וְהָיָה שָׁם גַּם-כֵּן כֵּן שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם גַּם-כֵּן בְּנֵי-אָדָם וְדִבְּרוּ מִזֶּה כִּי גַּם שָׁם יוֹדְעִים הַנַּ"ל. וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לֵישֵׁב בְּאֵיזֶה יַעַר וְנִקְבְּצוּ אֵלַי חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַכְתִּי עִמָּהֶם לְיַעַר וְיָשַׁבְנוּ שָׁם וּכְשֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַאֲכָל וְכַיּוֹצֵא, הָיִינוּ שׁוֹלְחִים אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל וְקָנָה לָנוּ מַה שֶּׁהָיִינוּ צְרִיכִים, וְהָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ אִם נִשְׁקַט הָרַעַשׁ וְהֵשִׁיב לָאו כִּי עֲדַיִן הָרַעַשׁ חָזָק מְאד.

 

בְּתוֹךְ שֶׁהָיִינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּא זָקֵן אֶחָד וְקָרָא אוֹתִי, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְדַבֵּר עִמִּי. וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמִּי. עָנָה וְאָמַר הַאַתָּה תַּעֲשֶׂה כָּזאת וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אֲבוֹתֶיךָ נֶגֶד זְקֵנְךָ רַבִּי נַחְמָן וְנֶגֶד זְקֵנְךָ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ מִתּוֹרַת משֶׁה וּמֵהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב וְכוּ' מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁתֵּשֵׁב כָּאן, הַאִם אַתָּה יָכוֹל לֵישֵׁב כָּאן תָּמִיד הֲלא הַמָּעוֹת שֶׁלְּךָ יִכְלֶה וְאַתָּה אִישׁ חַלָּשׁ וּמַה תַּעֲשֶׂה. וְכִי אַתָּה סוֹבֵר שֶׁתַּפְלִיג לְאֵיזֶה מְדִינָה, מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם לא יֵדְעוּ שָׁם מִי אַתָּה, לא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי לא יִתְּנוּ לְךָ מָעוֹת. וְאִם יֵדְעוּ מִי אַתָּה גַּם-כֵּן לא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי גַּם שָׁם יֵדְעוּ מִזֶּה.

 

הֵשַׁבְתִּי לוֹ מֵאַחַר שֶׁהוּא כֵּן שֶׁאֲנִי מְגרָשׁ כָּזֶה, יִהְיֶה לִי עוֹלָם הַבָּא. הֵשִׁיב לִי עוֹלָם הַבָּא אַתָּה סָבוּר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ, אֲפִלּוּ בְּגֵיהִנָּם לא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם, כִּי עָשִׂיתָ חֵטְא כָּזֶה. הֵשַׁבְתִּי לוֹ: לֶךְ-לְךָ, הָיִיתִי סוֹבֵר שֶׁתְּנַחֲמוּ אוֹתִי וּתְדַבְּרוּ עַל לִבִּי, עַכְשָׁו אַתֶּם עוֹשִׂים לִי יִסּוּרִים לְכוּ לָכֶם, וְהָלַךְ מֵאִתִּי הַזָּקֵן הַנַּ"ל.

 

וּבִהְיוֹתִי יוֹשֵׁב שָׁם יִשַּׁבְתִּי עַצְמִי מֵאַחַר שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן זְמַן רַב כָּזֶה יְכוֹלִים לִשְׁכּחַ לְגַמְרֵי אֶת הַלִּמּוּד וְצִוִּיתִי לָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁשָּׁלַחְנוּ לָעִיר בִּשְׁבִיל צְרָכֵינוּ שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁם אֵיזֶה סֵפֶר וְיָבִיא לָנוּ, וְהָלַךְ אֶל הָעִיר וְלא הֵבִיא סֵפֶר. וְהֵשִׁיב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא, כִּי בְּוַדַּאי אָסוּר לְגַלּוֹת בִּשְׁבִיל מִי צְרִיכִין הַסֵּפֶר, וּבְהֶצְנֵעַ אִי אֶפְשָׁר לִמְצא סֵפֶר. וְהָיָה לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים עַל שֶׁאֲנִי נָע וָנָד וְגַם אֵין לִי שׁוּם סֵפֶר, כִּי יְכוֹלִין לִשְׁכּחַ אֶת הַלִּמּוּד לְגַמְרֵי.

 

אַחַר-כָּךְ חָזַר וּבָא הַזָּקֵן הַנַּ"ל וְנָשָׂא סֵפֶר תַּחַת זְרוֹעוֹתָיו, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מָה אַתֶּם נוֹשְׂאִים וְהֵשִׁיב סֵפֶר. אָמַרְתִּי לוֹ תְּנוּ לִי הַסֵּפֶר וְנָתַן לִי, וְלָקַחְתִּי אוֹתוֹ וְלא יָדַעְתִּי כְּלָל אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הַסֵּפֶר וּפָתַחְתִּי אֶת הַסֵּפֶר וְלא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל, וְהָיָה דּוֹמֶה בְּפָנַי כְּלָשׁוֹן אַחֵר וְכִכְתָב אַחֵר, כִּי לא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל כְּלָל לא, וְהָיוּ לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה. וְהָיִיתִי מִתְיָרֵא גַּם מֵהָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ עִמִּי שֶׁכְּשֶׁיִּתְוַדַּע לָהֶם זאת אוּלַי גַּם הֵם יִפָּרְדוּ מִמֶּנִּי.

 

וְשׁוּב קָרָא אוֹתִי הַזָּקֵן הַנַּ"ל לְדַבֵּר עִמִּי וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל שׁוּב לְדַבֵּר כַּנַּ"ל, אֵיךְ עָשִׂיתָ כָּזאת אֵיךְ אֵין לְךָ בּוּשָׁה. הָא אֲפִלּוּ בַּגֵּיהִנָּם לא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם כַּנַּ"ל. אָמַרְתִּי לוֹ אִם הָיָה אוֹמֵר לִי כָּזאת אָדָם מִבְּנֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָיִיתִי מַאֲמִין לוֹ. הֵשִׁיב אֲנִי מִשָּׁם, וְהֶרְאָה לִי דָּבָר שֶׁהוּא מִשָּׁם.

 

וּבָא עַל דַּעְתִּי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַיָּדוּעַ, וְאָז הָיָה סָבוּר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה גַּם כֵּן שֶׁאֵין לוֹ עוֹלָם הַבָּא, וְאָמַר אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי עוֹלָם הַבָּא. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי לַאֲחוֹרַי בִּמְרִירוּת גָּדוֹל מְאד. וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי כָּךְ, בָּאוּ אֵלַי וְנִתְקַבְּצוּ אֵלַי כָּל הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה שֶׁאָמַר לִי הַזָּקֵן לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם, הַיְנוּ זְקֵנַי וְהָאָבוֹת וְכוּ' וְכוּ' וְאָמְרוּ לִי הַפָּסוּק (יְשְׁעַיָה ד): "וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת". וְאָמְרוּ לִי: אַדְּרַבָּא, נִהְיֶה מִתְפָּאֲרִין בָּכֶם.

 

וְהֵבִיאוּ לִי כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי וּבָנַי (כִּי גַּם בָּנַי נִפְרְדוּ מִמֶּנִּי בַּתְּחִלָּה בָּעֵת הַנַּ"ל) וְדִבְּרוּ עַל לִבִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ הַהֶפֶךְ מֵהַנַּ"ל.

 

מַה שֶּׁהִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי אִם הָיָה אָדָם שֶׁעָבַר שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּעָמִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִם הָיָה מַשְׁלִיךְ אֶת ראשׁוֹ בִּמְרִירוּת כָּזֶה בְּוַדַּאי הָיוּ מוֹחֲלִין לוֹ וּשְׁאָר הַטּוֹב אֵינִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב:

כל אתר ואתר- פיתוח אתרי אינטרנט

PHP,דרופל וJS

טלפון:  
0525802579
מייל:  
any.site.n.site@gmail.com